שמוליק שילה היה ממייסדי קיבוץ צאלים, שחקן תיאטרון וקולנוע, מראשוני "תיאטרון הקיבוץ" ו"תיאטרון באר שבע" ומייסדו של תאטרון הנגב.
שמוליק נולד בדצמבר 1929 בלוצק שבפולין (כיום אוקראינה). באוגוסט 1942 נרצחו רוב יהודי העיר ביער. שמוליק ברח, מצא מסתור אצל משפחה פולנית עניה ולאחר מספר חודשים שב ללוצק. הוא מצא את אחיו הגדול מיקי ויחד הצטרפו למחנה עבודה בו החזיקו הגרמנים 400 בעלי מלאכה יהודים. בדצמבר 1942 הקיפו הגרמנים את המחנה על מנת לחסלו ופרץ מרד שנמשך יממה תמימה. אחיו של שמוליק נהרג במרד ושמוליק ברח והסתתר בכפרים, ביערות ובקרב פרטיזנים פולנים. בפברואר 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. שמוליק מצא את אחותו הגדולה, נחה, ויחד הגיעו לאיטליה, שם פגשו את חיילי הבריגדה. ביולי 1946 עלה שמוליק על אוניית המעפילים "כתריאל יפה". האונייה נתפסה והוא נשלח למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. בדצמבר 1946 שוחרר שמוליק והגיע לארץ.
שמוליק התקבל למסגרת "עליית הנוער" בקבוצת משמר השרון, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס לפלמ"ח. לאחר מלחמת העצמאות יישבו שמוליק וחברי הגרעין את קיבוץ צאלים שבנגב. תוך כדי עבודה במשק ופעילות ב"נוער העובד" למד שמוליק תיאטרון אצל מיטב המורים דאז. בשנת 1983 ייסד שמוליק את תיאטרון הנגב ובמשך זמן רב היה מנהלו, מנהלו האמנותי והרוח החיה בו. שמוליק היה גם מראשוני תיאטרון הקיבוץ ותיאטרון באר שבע, וכן שיחק בתיאטרון הלאומי, "הבימה". שמוליק הוא בוגר המגמה לתיאטרון באוניברסיטת ת"א.
שמוליק ביים הצגות תיאטרון רבות, וכן שיחק ברבות מהן. בין ההצגות - "טרטיף", "עלי כינור", "רומיאו ויוליה", "מפיסטו" ו"טוביה החולב". שמוליק השתתף ב-28 סרטים, בהם "נועה בת 17", "ילדי סטלין", "חמסין" ו"לא שם זין". פעמיים זכה בפרס האקדמיה כשחקן השנה וכן ב"ורד הכסף" של עיתון מעריב. הוא הוכתר כ"איש השנה" של העיר באר שבע וכיקיר המועצה האזורית אשכול. הוא גילם את "שמיל" בסדרה החינוכית "רחוב סומסום", סדרה שהפכה לנכס צאן ברזל של הטלוויזיה הלימודית.
ב-2007 הוציא לאור את ספרו "סיפור אישי?" על ילדותו בלוצק שלפני המלחמה, על קורותיו בשואה וכן על השפעת עברו על חייו בישראל.
פקדנו את הפסל של נתן רפפורט 'מגילות האש' ביערות ירושלים... את כל זה עשיתי אני בגופי: גלות, שואה, מרד, פרטיזנים, בריחה, העפלה, מלחמה, התיישבות... את ארץ ישראל ינקתי עם חלב אמי. היום אני בטוח שבלי ארץ ישראל לא היה טעם לחיי.
ביום השואה והגבורה הראשון במדינת ישראל [1959] נסעתי לתל אביב. והנה, בשעה שמונה בקע לפתע קול צפירה חדה וממושכת. המכוניות בלמו והנוסעים בחיפזון וקפאו במקומם סביב רכבם כשראשם מושפל... הייתי המום. העולם עמד מלכת! הבטתי סביבי בעיניים דומעות ושאלה הבזיקה במוחי: 'מה?! כל האנשים האלה עומדים דום לזכר אמי?!' נחנקתי מבכי. הייתה זאת אולי הפעם הראשונה שיצאתי מבדידותי, והתברר לי שהסיפור האישי שלי הוא כבר לא שלי בלבד.
במבוא לספרו כתב שמוליק:
עד היום לא יכולתי לשתף אתכם בסיפור הפרטי שלי משם. הכרתם אותי כחבר, בונה ויוצר, אופטימיסט ללא תקנה ואדם שמח – ולא הכרתם את הצל הנשרך מאחורי.
שמוליק נישא לגילה ונולדו להם ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
שמוליק שילה נפטר ב-4 באוקטובר 2011 בגיל 81.
