יהודה שטרנפלד

יהודה שטרנפלד נולד בלודז' שבפולין בשנת 1930, הצעיר בחמישה ילדיהם של משה-וולף ואיטה. המשפחה קיימה אורח חיים דתי והתפרנסה מטחנת קמח בת שלוש קומות.

אבי היה טוחן. הוא עבר לטחון גריסים. לפסח הוא היה טוחן קמח מצה. הפרנסה היתה קשה, אבל הבית היה חם.

עם פרוץ המלחמה ברח אחיו הגדול של יהודה, עזריאל, לוורשה, ואחיו השני, חיים, ברח לביאליסטוק. עקבותיהם אבדו.

בשנת 1940 נכלא יהודה בן ה-10 עם כל משפחתו בגטו לודז'. סיפר יהודה:

ברגע שסגרו את הגטו התבגרתי אחת ושתיים. פתאום הפכתי מילד לאיש מבוגר.

אני רשום כיליד 27 בינואר 1927. ברגע שסגרו את הגטו, היינו עוד עם ההורים. ידעו שילדים לא יקבלו אוכל, ושאלו בן כמה אני. אבי ענה שאני יליד 1927. איך אני יודע שהייתי בן עשר כשסגרו את הגטו? אבי נפטר במאי 1942. היה בית כנסת בצריף של עץ והניחו לי תפילין. אמרו, יתום בגיל 12 – מניחים לו תפילין. זאת אומרת שהייתי בן 12, ולפי זה אני מבין שבכניסה לגטו הייתי בן עשר.

יהודה שהה ככל יכולתו באזור מרישין בגטו, שם היו גינות ירקות, כדי להשיג מזון למשפחתו. בנוסף עבד יהודה בבית חרושת לעיבוד חלקי עורות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. סיפר יהודה:

בחורף אנשים מתו ברחובות, מרעב או ממחלה. העגלה עם הסוס עברה בית-בית והיו מורידים אליה את המתים.

בספטמבר 1942, באקציה הגדולה, נשלחו אמו ואחותו של יהודה למחנה ההשמדה חלמנו, שם נרצחו. סיפר יהודה:

איכשהו אני ואחותי עברנו לצד הטוב, ולא לקחו אותנו, ואחרי יום, כשחזרנו, לא מצאנו לא את אמי, לא את אחותי ואת כל המשפחה. ידענו שלוקחים אותם. נשארתי פתאום רק עם אחותי, ולמחרת הלכנו לעבודה. לא ידענו אפילו איפה צריך ללכת לבכות.

באוגוסט 1944 גורש יהודה לאושוויץ. הוא שרד את הסלקציה בה נשלחה אחותו אל תאי הגזים. סיפר יהודה:

מישהו שמע ממישהו ואמר בלילה: "תסתכלו על הארובה." ראינו את הארובה. קראו לזה "הימל-קומנדו", עולים לשמיים. בסך הכל אני בן 14, 15, המושג שאפשר לקחת בן אדם ולשרוף אותו – לא היה לי מושג.

יהודה הועבר לבלוק הילדים, ובסלקציות החביאו אותו ילדים גדולים ממנו.

בבוקר בחמש זרקו אותנו החוצה, והיה קור כלבים, ופתאום אתה רואה גוש אחד של 500 איש, אחד נדחף בשני, הולכים עם לחם. חילקו לכל אחד רבע כיכר לחם. על ידי עמד בן דוד, והוא אמר: "נו, לייבל, א שטיקל ברויט [מעט לחם]?" קפצתי החוצה ותפסתי לחם. סיכנתי את החיים. בשניה אחת, אם הגרמני היה רואה את זה, בזה גמרת את הקריירה של כל החיים בתפיסה של חתיכת לחם. לא נשאר לי כלום, כמו זאבים ושועלים.

בחורף של סוף 1944 נשלח יהודה מאושוויץ למחנות קאופרינג בגרמניה.

ב-24 בדצמבר, כשהיה מסדר, בדקו ומצאו שאני הולך עם שני כובעים. היה קר מאד. היה לי איזה סמרטוט על האוזניים. רשמו את המספר שלי, וב-1 בינואר 1945 שוב מסדר נוכחות, מקריאים את השמות, וקיבלתי 25 מכות. איך אפשר להתנקם כשאתה מקבל מכות? לא פתחתי את הפה ולא הזזתי את האצבע. אחרי שקיבלתי את המכות, הגסטפו הזה אמר: "תנו לו חצי לחם וחתיכת נקניק." תפסתי את המכנסיים ורצתי. ... עזרה הדדית של חברים שבאים, מנקים אותך ושמים לך קומפרסים. את הדברים האלה לא שוכחים. זכור לי דבר אחד: שלא הזזתי את הראש. הרצון הזה, לומר: "אתה מרביץ לי, אתה יכול להרביץ לי, אבל אתה לא יכול לשבור אותי" – זאת היתה ההרגשה.

בתוך המחנה הזה היתה עזרה הדדית. במצבים קשים כאלה, כשאתה רעב, היו חברים. ברגע שאין לך משפחה, אתה מחפש את החבר, אתה מחפש את הקרוב אליך. אחד החברים שהכרתי אותו בגטו, שם גם היינו באותו בית ספר, עבד במטבח אצל הגרמנים. שם בישלו עצמות בשביל הכלבים יום יום. כשחזרנו מהעבודה, חיכינו שהם ייכנסו פנימה. החבר שלי הביא צלחת פנימה, מוסתרת על הגוף שלו, והיה בפנים אוכל, העצמות האלה, והוא נתן לאיזה ארבעה חבר'ה, לכל אחד שתי כפות, אבל שתי כפות זה היה דבר שלא יתואר, דבר שנותן לך מחיה. הוא עשה את זה יום יום, כחודש ימים או חודש וחצי שהיינו שם. עד היום אני מודה לו על זה.

יהודה הועבר בין מספר מחנות עבודה נוספים, בהם דכאו ומילדורף. לחלק ממקומות העבודה היה הולך עשרים קילומטר בשלג מדי יום. הוא חלה בטיפוס והועבר למחנה לנדסברג כשהוא עם חום גבוה, לא מסוגל לזוז.

בסוף אפריל 1945 שוחרר יהודה על ידי כוחות הצבא האמריקאי. בעת שחרורו שקל יהודה פחות מ-30 קילוגרם.

יהודה התאושש לאט ותהה לאן ילך.

לפולניה אין דרך. אתה לא יודע אם אתה חוזר לשם ומוצא או לא מוצא משהו. מתחילים לנדוד עם רכבות, על הגגות. אתה מגיע לצפון איטליה, שם הבריגדה, ואומרים שבדרום איטליה יש בתי ספר, יש קבוצות שנותנות אוכל. מה זה חשוב איפה? אתה מחפש את הרכבת, עולה על הרכבת לרומא, מרומא לבארי, ואתה מגיע לבית ספר בסנטה מריה די באני שקוראים לו "אודים" ומתחילים חיי חברה.

לקחו אותנו מדריכים מהארץ, בית ספר, אתה אוסף קבוצה – הייתי בקבוצה דתית – אתה נקשר עם החברים.

בסוף 1945 עלה יהודה לארץ ישראל, שריד יחיד מכל משפחתו שמנתה שבע נפשות.

עברית אתה לא יודע מילה. אתה יודע לדבר יידיש, אבל אתה בלי השכלה, בלי כלום, ואתה כבר בגיל 16. מתחילים לתת לך קצת יסודות של עברית.

ערב פרוץ המאורעות התגייס יהודה לפלמ"ח. הוא שירת בחטיבת הראל של הפלמ"ח כחובש קרבי, בחזית ירושלים וביישובי ים המלח.

על קורותיו לאחר מלחמת העצמאות סיפר שטרנפלד:

נגמרה המלחמה, וחברים הציעו לי לרדת איתם לנגב. ירדתי ועבדתי ב"מקורות". אחר כך הסוכנות משכה אותי כדי לבנות ישובים בחבל לכיש. ב-1952, אחרי שהתחתנתי, חזרתי לפתח תקווה. עברתי לגור באשקלון במשך 12 שנה. לאט-לאט למדתי כיצד להיות טכנאי מים והפכתי להיות אחד מהטכנאים של לוי אשכול. עבדתי מספר שנים בסוכנות ומאוחר יותר חזרתי לפתח תקווה.

בשנת 1998 יזם יהודה את "נצר אחרון", מפעל הנצחה לניצולי השואה, שריד אחרון למשפחותיהם, שנפלו במערכות ישראל. יהודה ביקש ממשרד הבטחון את רשימתם של אותם ניצולים שנפלו ללא קרוב. בזכות יוזמתו של יהודה, ובסיוע שמעון גרינהויז, החל פרויקט מחקר לאיסוף מידע על ניצולי השואה, שריד אחרון למשפחותיהם, שנפלו במערכות ישראל. לפי המידע ההתחלתי היה מספרם כ-470. עשרות בתי ספר בכל רחבי הארץ התנדבו לפרויקט. במחקר התגלו קרובי משפחה לרבים מאלו שנחשבו כנופלים שלא נותר להם קרוב, וכך, עם התקדמות המחקר, כיום (2020) עומד מספר המונצחים בפרויקט על כ-150.

יהודה יזם את האנדרטה לזכר ניצולי השואה שלחמו במערכות ישראל ונהרגו בלא שהותירו קרוב, ביער המגינים. כמו כן היה שותף להקמת אנדרטת "נצר אחרון" בהר הרצל ולסלילת השביל המחבר בין הר הרצל ויד ושם.

בשנת 1999 מסר יהודה דפי עד להנצחת אמו איטה, אביו משה-וולף, אחיו עזריאל, אחיו חיים, אחותו דבורה, אחותו חנה (חנק'ה), ובסך הכל כשלושים קרובי משפחה, חברים ומכרים שנרצחו בשואה.   

בשנת 2000 הדליק יהודה משואה ביד ושם, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

ליהודה ולחיה נולדו ארבע בנות ותשעה נכדים.

יהודה שטרנפלד נפטר בינואר 2021.