ז'ק סטרומזה

ז'ק סטרומזה נולד בשנת 1913 בסלוניקי שביוון, הבכור מבין ארבעה אחים ואחיות. אביו אברהם היה מורה לעברית, לדינו ויהדות בבית הספר של הקהילה היהודית בסלוניקי, והכין נערים לטקסי בר המצווה. אמו דודון לבית יואל היתה תופרת. בנעוריו הצטרף ז'ק למועדון הציוני "מכבי" וכיהן ככנר הראשון של התזמורת.

בשום מחיר לא הייתי מוכן להחמיץ שיעור. ... באחד מימי שני לא הכינותי כראוי שיעור חשבונאות שלימד מנהל בית הספר, יצחק אלשייך. הוא הטיל עליי עונש: "הערב תישאר כאן שעתיים נוספות ותעתיק עשרים פעם את השיעור". כאשר השעון הגדול של חדר המעבדה, שבו ריציתי את עונשי, הצביע על השעה ארבע וחצי, לבי החסיר פעימה. אחזתי בכינורי, ובשומעי לצו לבי בלבד, חציתי את חצר בית הספר בריצה כדי להספיק לחשמלית שתביא אותי בזמן לקונסרבטוריון.

למחרת בבוקר התברר לי שהעדרותי התגלתה. יצחק אלשייך, רגוע מאוד, ציווה עליי לצאת מהשורה ולהצדיק את חסרוני. אזרתי את כל כוחי ועניתי: "אתה רשאי להעניש אותי אם אתה חושב שזה מגיע לי, אך אף פעם לא בימי שני או חמישי, כי אלה ימי שיעורי הכינור שלי, והם חשובים בעיני כמו שיעור פיזיקה או מתימטיקה". ראיתי את יצחק אלשייך מאדים מזעם ... מאותו היום, בכל פעם שרצה המנהל להענישני, נהג לפנות אליי בחיוך תמים ולשאול: "איזה יום היום?" (ובחרת בחיים, ע' 13)

ז'ק למד הנדסת חשמל בסיוע מלגות, במרסיי ובפריס שבצרפת.

התמזל מזלי והצלחתי להתקבל גם לקונסרבטוריון של בורדו, שנוהל אז על ידי גסטון פולה. השנה היתה 1935. למדתי במקביל באוניברסיטה וגם בקונסרבטוריון, והתקבלתי לתזמורת. ...

בשנת 1945, אחרי השחרור, ראיתי בפריס מודעה ל"קונצרט פולה", שהזמינה את הקהל לסדרת קונצרטים בתיאטרון שרה ברנרד. מובן שהלכתי לשם. בהפסקה נכנסתי אל מאחורי הקלעים. קשה לתאר את הרגע שבו גסטון פולה זיהה אותי, התקדם לעברי, חיבק אותי בזרועותיו ולחש "אני שמח לראות שאתה בין החיים". לא הספקתי אפילו לספר לו כי העובדה שהייתי תלמידו אולי הצילה את חיי, והוא נקרא לנצח על החלק השני של התוכנית. בעיניים דומעות חזרתי למקומי. (17)

בתום לימודיו שב ז'ק ליוון ובאוקטובר 1940, עם התקפת איטליה על יוון, התגייס לצבא יוון. לאחר שירותו הצבאי החל לעבוד במקצועו במשרדי ממשלה.

השתתפתי בהרכבה ובפירוק מנועי דיזל לטרקטורים (כולם מתוצרת גרמנית). ידיעותיי בשפה הגרמנית עזרו לי רבות לקרוא הוראות הפעלה במקור. המשכתי ללמוד גרמנית במסגרת שיעורי ערב במכון גיתה, מבלי לדמיין לעצמי שידיעות אלה תעזורנה לי להישאר בחיים. (19)

באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי. חברים נוצרים הציעו לז'ק לברוח מיוון ולהצטרף למחתרת, אך הוא סירב לעזוב את אשתו נורה. ב-11 ביולי 1942 התייצב ז'ק בכיכר החרות בסלוניקי ועבר את התעללויות "השבת השחורה".

בסוף אפריל או תחילת מאי 1943 גורש ז'ק לאושוויץ בשילוח מספר 16 עם אשתו נורה שהיתה בהריון. לפני הגירוש סבר ז'ק שהם צפויים להגיע לקרקוב שבפולין. הרופא שבדק את אשתו אמר: "ז'ק, אין סיבה לדאגה. עמיתי בקרקוב יילד את נורה בדיוק כפי שאני הייתי עושה."

דחוסים ומגובבים בקרונות בקר, כשמונים איש ואשה, זקנים וילדים בכל קרון. מלבד מה שהורשתה כל משפחה להביא נמצא בכל קרון דלי עם מי שתייה ואספקה שסופקה על ידי התאחדות מסילות הרכבת (צימוקים, דבלים...), ודלי לצרכים שהיה רחוק מלהספיק לכל הנוסעים. המגורשים יכלו בקושי רב לשבת ורוב הזמן נאלצו לעמוד. האיוורור היה מועט ונעשה דרך שני חרכים צדדיים מסורגים.

דלתות הקרונות שננעלו מבחוץ נפתחו מפעם לפעם כדי לאפשר לרוקן את הדלי ולהצטייד במים נוספים. ...

ביציאה מן הרכבת קידמו אותנו אורות הזרקורים, מכות האלות וצריחות האס-אס, שהשפיעו עלינו כמתוכנן. דלתות הקרונות נפתחו בתנועות חדות וראינו צבא של צעירים בתלבושת פסים מתנפלים עלינו, אוחזים אלות, צועקים כפראים: ”Alle_Raus, schnell, Raus“ ("כולם החוצה, מהר, החוצה"). היה קריר, אפילו קר. היינו כסומים, חירשים, מבולבלים. לא הבנו מה רוצים מאיתנו. ירדנו בבהלה מבלי שלקחנו כמובן את חפצינו האישיים. אחי גי היה עסוק בעזרה להורינו ולאחיותינו לרדת מהקרון. אני אחזתי בידי האחת את אשתי נורה, שהיתה בסוף החודש השמיני להריונה, ובידי השנייה אחזתי בכינורי. מכות קשות גרמו לי להניח לשניהם. הנחתי את נורה בידי אמה ורצתי לגונן על אבי. איזו עזרה ותמיכה יכולתי להעניק?

מהר מאוד, הלומים מהצעקות, מופתעים מקור הבוקר (היה עוד חושך), מסונוורים מהזרקורים, נקרענו קודם מנשותינו. אני עדיין זוכר כיצד בלכתנו כמוכי שגעון בין פסי המסילה קיבלנו פקודה להפריד בין הצעירים והזקנים, וכיצד נשקתי לאבי מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה. אני זוכר שעזרתי לו לחצות פסי רכבת אחרים, וברגע שהאס-אס עמד להפריד בינינו, הספיק לי הזמן להטביע נשיקה על גב ידו הימנית, כמו חיפשתי את ברכת האב. לא ראיתי אותו עוד. ...

בקצה הרציף עמדו משאיות מסומנות באות הצלב האדום. לרגע אחד חשבנו שאלו נועדו להסיע את המבוגרים, בעוד הצעירים ילכו ברגל. אכן, עדיין שום דבר רע, שום דבר נורא: הגרמנים חושבים על הכול.

כיוונו אותנו לעבר צריף כאשר הבחנתי בחטף בחבר מסלוניקי, הד"ר מוריס סמואלידיס, שהגיע לפני שניים או שלושה משלוחים ועבד כבר כרופא במחנה. מבלי שאיש הרגיש, לקח אותי סמואלידיס הצידה. בכמה מילים ניסה להסביר לי מה הוא המחנה, ומה שקרה כבר או שעמד לקרות להורינו, לאשתי נורה, ולכל משפחתנו. מול פניי המתעוותים ועיניי המתרחבות מגודל הזוועה, המשיך מוריס לתאר באוזניי את הממשות המחרידה של העובדות: "בשעה זו הוריך, אשתך, הוריה, כולם כבר הומתו בגז ובקרוב יישרפו במשרפות. לצעירים ישנה תקווה, קלושה אמנם, לצאת מכאן בתנאי שלא יחלו. הם יצטרכו לעבוד, כל אחד בתחומו, עד סוף המלחמה". חשבתי שחברי איבד את שפיות דעתו. (36-33)

עם הגעתם לאושוויץ נשלחה נורה לתאי הגזים. מכיוון שהיה כנר, נשלח ז'ק לתזמורת הגברים בבירקנאו. הוא ניגן בתזמורת בעת היציאה לעבודה ובעת הוצאות פומביות להורג. לאחר כחודש הועבר לעבודות גופניות מפרכות.

ז'ק חלה ועבר ניתוח.

בשעה שקדחתי מחום, התקרב אליי אח אחד ואמר: "בעוד זמן מועט הם עומדים לערוך סלקציה." (הם בחרו את החולים שסיכוייהם להחלים היו פחותים ושלחו אותם ישירות לתאי הגזים) "אתה תתנהג כמו מת. אל תעשה שום תנועה !" וכיסה אותי בסדין לבן. לאחר כמה דקות שמעתי אותם עומדים למראשותיי ואת קולו של האח: "זה כבר מת!" אנשי הוועדה פסעו הלאה. (50)

משהחלים, שב ושובץ ז'ק בעבודת פרך. כוחותיו אפסו והוא ניגש למנהל בית החרושת.

מאוחר יותר נודע לי שהיה בעצמו מהנדס בדרגת אלוף משנה באס-אס. עצרתי מולו ואמרתי במהירות בגרמנית: "אני מהנדס והייתי מעוניין בעבודה שהולמת יותר את כישוריי הטכניים". באותו הרגע חשבתי שישלוף את נשקו ויהרגני מיד, על החוצפה שהיתה לי לעמוד מולו. (51)

ז'ק עבר בחינה והתגלו כשרונותיו ומיומנותו. הוא הועבר למפעל לתחמושת "אוניון-ורקה" (Union-Werke), שם עבד כמהנדס מומחה ("מייסטר") והיה אחראי על תהליך הייצור במפעל. קשריו הטובים עם מנהלו הישיר אפשרו לו להעביר כמה מחבריו מעבודת פרך אל עבודה במפעל.

ב-21 בינואר 1945 הוצא ז'ק מאושוויץ בצעדת מוות.

חצינו את שער מחנה אושוויץ. העלטה כבר כיסתה את הארץ. לא היינו מצוידים, כמובן, למסעות ארוכים ברגל, בקור ובשלג. האס-אס שהקיפו אותנו משני צידי הטור היו לבושים כיאות ומכורבלים היטב במעיליהם ובמגפיהם. הפקודות ניחתו מכל עבר: "Schnell, Schneller" (מהר, עוד יותר מהר). היינו כמעט אמורים לרוץ! מדי פעם שמענו את קולות הירייה: מי שהאט, הופל ללא רחמים. החזקתי חבר בזרועו ולא הרפינו זה מזה. ברגע מסוים שמענו את היריות ממש מאחורינו. "אל תסתובב", אמר לי חברי בלאדינו. עוד אחד מחבריי הופל. בתנאים אלו היה עלינו להמשיך ללכת או למות. ... בכל פעם שעצרנו, השתלט עלינו הפחד: חשבנו שהשומרים יירו בנו.

ז'ק הועבר בין מחנות מלק, מאוטהאוזן וגוזן.

חברים רבים מתו בדרך מרעב, מעייפות ומקור. עצרו אותנו בעבי יער, ושם חיינו שישה ימים בין הגוויות המתרבות והולכות. אנשים איבדו את הכוח לשרוד, ובמצב הזה מצאו אותנו האמריקנים שהגיעו ב־8 במאי 1945, בשעה 18:00. הרגע הזה יישאר חרוט במוחי. היינו חופשיים, אך החופש הזה עלה במחיר כה יקר! היינו חבורת שלדים. למחרת בבוקר נגררנו עד העיר הקרובה, וולס, ושם נכנסו לבית החולים הראשון שראינו. כמה ימים מאוחר יותר חליתי בטיפוס, וכפסע היה ביני ובין המוות. (74-72)

מכל משפחתו של ז'ק שרדה רק אחותו הקטנה, בלה. אשתו נורה, אמו דודון, אביו אברהם ואחיו אלבר-גדליה (גי) נרצחו בשואה. אחותו ז'ולי שרדה את אושוויץ אך נספתה בברגן-בלזן.

ז'ק עבר לפריס, שם החל לעבוד כמהנדס. הוא המשיך את לימודיו הגבוהים בבית הספר הגבוה לחשמל (E.S.E) ושב לנגן בכינור. בשנת 1947 נישא ללורה ספורטה מאתונה, שורדת ברגן-בלזן.

רצינו שיהיו לנו ילדים, מהר. היתה זו דרכנו להביע את נצחוננו על הנאצים. היתה זאת הסיבה לנישואינו. היינו מאוהבים, כמובן, אבל היו לנו גם תכניות משותפות. ... בננו הבכור, אלברט-גי, נולד ב-27 ביולי 1948. ... ולשמחתנו לא היה גבול. נצחוננו החל. (ע' 86-85)

לאחר מלחמת ששת הימים עלה ז'ק עם משפחתו לישראל והחל לעבוד במחלקת המאור בעיריית ירושלים. הוא נסע מטעם משרד החוץ לשורת מסעות עבודה ושיתוף פעולה בינלאומי בדרום אמריקה. במקביל המשיך את לימודיו הגבוהים ובגיל 67, לאחר יציאתו לגמלאות, השיג תואר דוקטור בהנדסת חשמל מהטכניון. הוא החל להתנדב כחוקר ביד ושם ועסק בחקר ההיסטוריה של היהודים ביוון. ספרו "ובחרת בחיים" יצא לאור בשמונה שפות. ז'ק היה איש עדות וסיפר את סיפורו בעברית, צרפתית, יוונית, ספרדית-לדינו, גרמנית ואנגלית.

לז'ק וללורה נולדו שלושה ילדים, שמונה נכדים ועוד נינים רבים.

ז'ק סטרומזה נפטר בשנת 2010, בגיל 97.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של ז'ק סטרומזה ובחרת בחיים: מסלוניקי לירושלים דרך אושוויץ ופריס (תל אביב: הוצאת המכון לחקר יהדות סלוניקי, 1995)