משה תירוש

משה תירוש נולד בוורשה ב-1937, בן בכור לרגינה (רבקה) ושמואל קניגסוויין (Kenigswein). אחותו סטפה נולדה בשנת 1940. האב היה איש עסקים אמיד. ערב המלחמה היתה בבעלותו נגריה מצליחה בוורשה. בתחביבו היה האב מתאגרף.

באוקטובר 1940 הוכנסה המשפחה לגטו ורשה.

קיבלנו דירה קטנטונת ברחוב נובוליפקי 91. היה דוחק, צעקות ולכלוך בכל מקום. עד אמצע 1941 היה מזון מועט בגטו, אך לאחר מכן התחילה תקופה נוראית. פרץ רעב גדול.

האב שמואל חבר למחתרת, השתתף בבניית בונקרים ובעזרת צעירים אחרים ארגן איסוף אמצעי לחימה.

אבא שלי היה קושר לי מתחת למעיל כל מיני "דברים" והייתי צריך לעבור את הרחוב. שם מישהו היה מוריד ממני את המטען וקושר משהו אחר. בגלל הפעילות הזאת המשטרה היהודית חיפשה את אבא שלי בפקודת הגרמנים והיינו צריכים להתחבא בגטו.

ב-1942 התפשטה מחלת הטיפוס. אנשים מתו מרעב ומחולי ברחובות הגטו, ולאן שלא הסתכלת ראית מוות. אמא שלי ואני חיפשנו לקנות אוכל. בפינה של השוק מצאנו אישה שמכרה פחות מרבע כיכר לחם, שהיה קשה ויבש כמו אבן. אמא שלי שילמה המון כסף. אמרתי לה שאני לא יכול לאכול את זה כי זה כמו אבן. היא השיבה לי שאקח חתיכה-חתיכה, ועם הרוק אוכל לאכול את זה.

כאשר לעסתי את החתיכה הראשונה ראיתי איש זקן, רזה מאוד, שישב מרוב חולשה ברחוב ונעץ בי את מבטו. ניגשתי אליו ונתתי לו את חתיכת הלחם. אמא צעקה עלי ואני אמרתי לה שהוא יותר מסכן.

בחיפוש אחר מזון יצאה אמו של משה מגטו ורשה. פולנים חשפו את זהותה היהודית אך צעיר פולני, זיגמונט פייטאק, הציל אותה. הוא צעק על הפולנים שהוא מכיר את האישה הזאת והיא אינה יהודיה. פייטאק ארגן לאמו של משה אוכל שגנב מאמו, רוכלת בשוק המקומי, ועזר לאם לחזור לגטו מבלי שתתגלה.

אביו של משה היה מתאגרף מפורסם לפני המלחמה בוורשה. כאשר שמע פייטאק מיהו אביו של משה, הבטיח שימשיך להביא לבני המשפחה אוכל ככל שיוכל.

ב-1942 נולד בגטו אחיו של משה, שמואל. בגלל בכיו חששו המסתתרים שמקום מחבואם יתגלה וביקשו להשתיקו בכוח, גם אם עקב פעולתם היה סיכון שימות עקב חנק. היה צריך להוציאו מהר מהגטו. שמואל לא היה נימול. הוא הונח בכרית גדולה אליה הוצמד פתק עם שם פולני אופייני, "סטניסלב פומורסקי". בעזרת זיגמונט פייטאק יצאה האם עם שמואל מהגטו לרחובות ורשה. השניים שמו אותו על המדרכה, התרחקו וצפו בו. שוטר שעבר במקום אסף את התינוק והביאו לבית יתומים.

משה חלה ועקב שיעוליו היה חשש כי מקום מחבואה של המשפחה יתגלה. פייטאק מכר את נעליו כדי לקנות למשה תרופה ואוכל. כך החלים משה.

זכורות לי האקציות בגטו. למשטרה היהודית היו מקלות והם גם קיבלו אוכל ותנאים יותר טובים בגטו. אבא שלי התנגד בצורה אקטיבית והלך מכות עם המשטרה היהודית. כל הזמן חיפשו אותנו והיינו צריכים להתחבא.

באחד הימים המשטרה היהודית הגיעה לבית שלנו ונתנה הוראה לאסוף את כל הילדים ולהעלותם לעגלה. אמא שלי ניסתה לבטל את רוע הגזרה ולא הצליחה. בעוד אנחנו ועוד הרבה ילדים מועלים צורחים לעגלה נראה הכובע של אבא שלי בקצה הרחוב. אמא שלי צרחה בכל הכוח "שמיל!" אבא שלי, בעזרת בריונים שהיו אתו, הלך מכות עם השוטרים. הם הפכו את העגלה ואנחנו, עם האמהות, ברחנו.

לאבא שלי היה שם מחתרתי, "בוקסר". הוא ידע שמחפשים אותו. התפתחה שפת סימנים ואזהרות. לאט לאט גם אני, כילד, כבר התחלתי להבין מה צריך לעשות כאשר מתקרבת המשטרה היהודית.

יום אחד השתררה דממת מוות ברחוב - סימן מבשר רע. שיחקתי עם ילד אחר בתוך מחסן עצים בצד השני של הרחוב. רגע לפני שהסתתר עוד הספיק אבא לעמוד בפתח הדלת מהעבר השני של הרחוב ולסמן לי להתחבא. משכתי את הילד השני איתי מתחת לערמות עצים וכשהוא התחיל לבכות סתמתי לו את הפה. שכבנו שם שעות. בערב אמר לי אבא שלי: "יופי, מוישלה".

ארבעת אחיו של האב – לייזר, לייבל, אברהם ומוישה – היו רווקים והבריחו מזון ונשק לתוך הגטו. באחת מפעולות ההברחה נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג - כולם באותו לילה. סבו של משה, יצחק (איצ'ה) מאיר, שהתגורר עם המשפחה בגטו, נפטר למחרת עקב המכה הקשה.

בתקופת הגירושים לטרבלינקה, בקיץ 1942, היו בין רבע מיליון המגורשים גםן מרים קניגסוויין, סבתו של שמואל מצד אביו, שמואל ורחל סובול, סבו וסבתו של משה מצד אמו, אטה, דודתו מצד אמו, אברהם, דודו מצד אביו, ודודתו חנה. כולם נספו. לימים הנציח משה את זכרם בדפי העד שמסר ליד ושם.

אביו של משה החל להבין שאיש לא חוזר בחיים מהמשלוחים האלו. הוא החליט לברוח מגטו ורשה לשטח ורשה הפולני. זיגמונט פייטאק יצר קשר עם בני משפחה פולנית ואלה היו מוכנים להחביא את משה ומשפחתו בביתם תמורת תשלום גבוה.

באחד הלילות הכניסו אותי ואת אחותי סטפה לשקים, כך שניראה כמו חפצים, והעמיסו אותנו על עגלה. באותה תקופה נהגו פולנים לגנוב חפצים מדירות עזובות בגטו שתושביהם גורשו או נספו במחלות וברעב. קיווינו שיחשבו אותנו לפולנים כאלה ולא יעצרו אותנו. וכך, באישון לילה, עברנו את חומת הגטו והגענו לבית משפחה פולנייה ברחוב קרולקובה 84, לא רחוק מהגטו.

בעזרת זיגמונט פייטאק ובעל הבית סגר האב במטבח שטח ברוחב 30 ס"מ - כמין מזווה מעבר לקיר.

כאשר שמענו רעש במדרגות היינו נכנסים אל מאחורי הקיר ועומדים זקופים וצפופים בלי להוציא הגה, לפעמים במשך שעות.

אחרי מספר חודשים דרשו בעלי הדירה מבני משפחתו של משה לעזוב עקב החשש מפני הגרמנים. למרות תחנוני המשפחה והעובדה שלא היה למשפחה לאן לעזוב, דרשו המסתירים בתוקף ובאיומים שבני משפחתו של משה יעזבו מיד. המשפחה ברחה ושוב, בעזרת זיגמונט פייטאק ואמו, הצליחה למצוא מסתור אחר, הפעם בגן החיות העירוני בוורשה בהנהלת ד"ר יאן ז'בינסקי.

לפני המלחמה היה ז'בינסקי קשור בקשרים עסקיים עם סבו של משה (אבי האם). בזכות ההערכה שחש כלפי הסב ובזכות זכר יחסיהם הטובים, הסכים ז'בינסקי להחביא את בני המשפחה בגן החיות. משה ואחותו סטפה הוחבאו בביתם של יאן ואנטונינה ז'בינסקי ואילו הוריו של משה הוסתרו בכלוב הקופים, שהיה ריק. משפחת ז'בינסקי דאגה למסתתרים לאוכל ולכל הנחוץ למחייתם. לימים הוכרו פייטאק, ז'בינסקי ואשתו כחסידי אומות העולם.

בבית משפחת ז'בינסקי עבדה משרתת אנטישמית, וכעבור זמן קצר הודיעה זו ליאן ז'בינסקי שהיא תמסור לגרמנים מידע על המסתתרים. משפחתו של משה נאלצה לעזוב את גן החיות.

בתקופת שהותם בגן החיות יצרו בני המשפחה קשרים עם המחתרת הפולנית "ארמיה קריובה" וקצין המחתרת פליקס ציווינסקי, שהיה ידוע בשמו המחתרתי "ריש", הסכים להחביא את המשפחה בדירה קטנה שהייתה ברשותו במרכז ורשה.

בפולין קר מאוד בחורף לכן הקירות החיצוניים מאוד עבים. הוציאו לבנים מהקיר וסידרו בקיר בור שנסגר על ידי אדן חלון. וכך היינו נשכבים בבור - קודם אבא, עליו אמא, ומעליהם אני ואחותי. לפעמים שכבנו כך במשך שעות.

המצב נעשה מאוד מתוח ומסוכן. אבא הבין שחייבים להיפרד וכל אחד ילך למקום אחר. לפני מרד ורשה של אוגוסט 1944 מסרו אותי הורי לאישה פולנייה שבעלה נהרג בתחילת המלחמה. לאחר שקיבלה כסף היא הסכימה לקבל אותי. מאז ועד אביב 1946, שמונה חודשים לאחר המלחמה, לא ראיתי איש מבני משפחתי.

במרד ורשה שפרץ באוגוסט 1944 השתתף אביו של משה בלחימה ופיקד על מחלקה בגדוד שעליו פיקד ציווינסקי, גדוד "ויגרי" (Wigry). ב-5 באוגוסט 1944, היום החמישי של המרד, שחרר גדוד זה את מחנה הריכוז גנשובקה (Gesiowka) בוורשה בו היו כלואים מאות אסירים ועובדי כפיה יהודים.

בשלבים האחרונים של מרד ורשה, באוקטובר 1944, עבר משה למרתף הבית בו התגורר. הבית הופצץ וקרס. גברים פתחו פתח בקיר ההרוס אל הרחוב ומשה יצא. משה איבד את הקשר עם פאני ואלה, הפולניה שאצלה התגורר.

היא החזיקה ביד אחד את בתה וביד שנייה מזוודה. החזקתי אותה בחצאית. הרחוב היה מלא בהריסות. בשלב מסוים לא הצלחתי להחזיק עוד בחצאיתה ומצאתי את עצמי לבד בין ההריסות. היא ובתה ברחו. עוד לפני זה לימדו אותי שאם אמצא לבד, עלי לצעוק: "הו, ישו, איפה הדודה שלי?" כך הלכתי לבד ברחוב וצעקתי. באחד המקומות אספו אותי גברים לבונקר מלא פצועים. אני זוכר עד היום את ריח הדם.

משה נשלח עם פתק וקיבל הנחיות להגיע למנזר שהפך לבית יתומים. הוא היה בן שבע ולא ידע את הדרך. הוא הלך ברחוב ובכה עד שאחד העוברים והשבים עזר לו למצוא את הדרך לבית היתומים. משה התקבל לבית היתומים אך לאחר זמן קצר הורו הגרמנים להעביר לדרום פולין את כל הילדים שחסו בבית היתומים.

משה ויתר ילדי בית היתומים הועברו ברכבת בהמות למנזר הבנדיקטיני סטאניאקי (Staniatki), מדרום לכפר נייפומיצה (Niepołomice) שממזרח לקרקוב. היה זה מבנה בצורת האות ח' שהורכב מארבעה בתים. שני בתים היו תפוסים על ידי יחידת גסטאפו, בית אחד - על ידי האחיות, הנזירות והכומר. חלק מהבית שימש ככנסייה ומשה והיתומים גרו במרתף שמתחת לכנסייה.

במנזר סבל משה רדיפות מצד ילדים גויים, חרפת רעב ומחלות, אך שם שוחרר בידי הצבא האדום בחורף 1945-1944. ילדי בית היתומים עברו לקרקוב. שם נפטרו ילדים רבים ממחלות והנותרים בחיים הועברו לבית יתומים ממשלתי בעיירה קוחנוב (Kochanów), כ-20 ק"מ ממערב לקרקוב.

לאחר שהסתירו את שלושת ילדיהם סטפה, משה ושמואל במקומות מסתור שונים, שבו הוריו של משה לגטו ורשה ולחמו במרד. לאחר הפגזת הגטו והריסתו הסתתרו ההורים בין הריסות הגטו, מזי רעב. ב-1944 השתתפו השניים במרד ורשה הפולני. רק באביב 1946, שמונה חודשים לאחר המלחמה, הצליחה אמו של משה לשוב ולמצוא אותו, לאחר שעברה בין כל בתי היתומים בעיר וחיפשה אותו.

המזל האיר לנו פנים: אמא, אבא, אחותי ואחי נשארו בחיים. שני האחים הצעירים שלי, רחל ואריה, נולדו אחרי המלחמה.

עקב מצבו הגופני והבריאותי הירוד הוכנס משה לבית הבראה. אביו היה חבר בתנועת "פועלי ציון" וב-1947 ניסתה המשפחה לעלות לארץ ישראל. בני המשפחה נתפשו ברכבת בווינה על ידי הבריטים והוכנסנו למחנה פליטים באוסטריה. מצבו הבריאותי של משה שב והחמיר. הוריו נאלצו לחזור לפולין.

בשנת 1948 נפטר אביו של משה מהתקף לב והוא רק בן 41. האם וחמישה הילדים נותרו בחוסר כל. אמו של משה נאלצה לשלוח את משה, סטפה ושמואל לבית יתומים יהודי בשרודבורוב (Śródborów), עיירה קטנה ליד ורשה. שם סיים משה את בית הספר היסודי והתקבל לבית ספר מקצועי לטכנאי אלקטרוניקה בוורשה.

בתקופת לימודי בוורשה סבלתי שוב חרפת רעב. נאלצתי לעשות כל מיני דברים על מנת להרוויח אוכל. שכנעתי בעל מזנון מול בית הספר לתת לי עבודה בהפסקות הגדולות תמורת לחמניות עם נקניק. במשך הזמן הוא היה מרוצה ממני ושילם לי עבור העבודה. קניתי בחלק מן הכסף ממתקים לשני אחי הקטנים יותר, שחיכו לי כל יום בבית היתומים, כשחזרתי מן הלימודים.

ב-1952 חזרנו להתגורר עם אמא. מצבנו הכלכלי היה גרוע מאד אך המוראל עלה ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאנו משפחה. המשכתי ללמוד לימודי אלקטרוניקה בעיר מגורינו. התחלתי להרוויח כסף ולעזור לאמי בפרנסת המשפחה.

ב-1955 סיים משה את לימודיו וקיבל תעודת בגרות ותעודה של חשמלאי מוסמך. בתום הלימודים החל לעבוד במחלקה הטכנית של מפעל לייצור מקלטי רדיו. הוא נאלץ לעבוד שעות נוספות כדי לעזור לאמו. אחיו הקטנים למדו בבית ספר.

ב-1957 עלו משה, אמו ואחיו לישראל. בשנותיהם הראשונות בישראל היה משה היחיד שהצליח למצוא עבודה ולסייע בפרנסת המשפחה. ב-1958 התגייס משה לצה"ל. אמו ואחיו החלו לעבוד ומצבה הכלכלי של המשפחה השתפר.

גיוסי לצה"ל גרם לי התרגשות רבה. בצה"ל הוכשרתי כטכנאי אלקטרוניקה בחיל הקשר. היה מנוי וגמור עמי להישאר בצבא קבע וכך עשיתי. הגעתי כטכנאי לכל התפקידים האפשריים וטיפסתי בסולם הדרגות.

בשנת 1963 נישא משה לרחל, אותה הכיר בצבא. משה מונה לתפקיד מפקד בית הספר הטכני של צה"ל והוסמך לקצונה. בתקופת מלחמת ההתשה מונה לפקד על הקמת בסיס תחזוקה וקשר ובמלחמת יום כיפור פיקד על בסיס קשר בפיקוד צפון.

ב-1974 מונה משה לתפקיד ראש מחלקת ביקורת יחידות. היה זה תפקיד קשה ותובעני, ומשה שירת רחוק מביתו. הוא עבר קורס מתקדם בלוגיסטיקה ולאחר מכן פיקד על קורס קציני קשר. הוא היה קצין מטה במפקדת הגייס עד שחרורו משירות בצה"ל ויציאתו לגמלאות. לאורך השנים עסק להנאתו בכדורגל, כדורעף וקריאת ספרים.

משה הוא איש עדות ומספר את סיפורו בפני קבוצות חינוכיות ביד ושם.

למשה ולרחל שלושה ילדים ושישה נכדים.