פנחס טריימן

פנחס (פינק) טריימן נולד ב-1915 בדומברובה גורניצ'ה שבפולין למאיר ואסתר לבית יעקובסון, בן ראשון אחרי שלוש בנות. אחריו נולדו שני בנים נוספים. בילדותו עברה המשפחה לסוסנובייץ. אביו פתח בנק בסוסנובייץ והמשפחה חיה ברווחה. הבית היה בית ציוני מסורתי. פנחס למד בחדר, בבית ספר עממי יהודי ובבית ספר של תנועת "המזרחי". הוא ואחיו יוזק המשיכו את לימודיהם בתיכון יוקרתי פולני. בגיל 16 החל פנחס ללמוד טכנאות שיניים.

פנחס הצטרף לתנועת הנוער הציוני והיה פעיל בהדרכה ובכנסי התנועה. בשנת 1930 השתתף בכנס בביסטרה (Bystra) עם יצחק שטייגר, על שמו נקרא לימים קיבוץ תל יצחק. פנחס עבד כטכנאי שיניים ובגיל 21 גויס לצבא הפולני, בו שירת שנתיים. שלוש אחיותיו סיימו תיכון יהודי. האחות הגדולה אולה למדה אמנות באוניברסיטה בקרקוב ועסקה בציור. היא נספתה עם בעלה באושוויץ. האחות השנייה גנקה עלתה לארץ ישראל ב-1933 ובזמן המלחמה התגייסה לצבא הבריטי. לאחר מכן הקימה משפחה וחיה בתל אביב. האחות השלישית פולה נשארה בבית ההורים ונספתה בשואה. האח יוזק היה פסל מוכשר ובתום לימודיו בגימנסיה היה פסל הבית בבית חרושת גדול לפסלי חרסינה. בטיול שורשים בפולין בשנת 1989 השיג פנחס פסל חתול שפיסל יוזק. האח הקטן משה נפטר לפני המלחמה מדלקת קרום המוח. האב מאיר נפטר בגטו שרודולה שבסוסנובייץ ב-1943, והאם נספתה באושוויץ.

מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס פנחס ליחידה האלפיניסטית בצבא הפולני, שם הוכשר כסייר וצלף, כישורים ששרתו אותו לימים במלחמת העצמאות. עם פלישת הגרמנים בספטמבר 1939 נפצע פנחס קשה בקרב ופונה לבית חולים, שם חלה בטיפוס. לאחר שהחלים שב לסוסנובייץ דרך לובלין, בה פגש באקראי באחיו יוזק. הוא לא ידע שפגישתם הבאה תהיה רק כעבור 50 שנה.

היה עלי לעבור מאזור הכיבוש הגרמני לרייך הגרמני, כיוון שסוסנובייץ צורפה לרייך. אחרי שחציתי את הגבול הסובייטי-גרמני עליתי לרכבת לצ'נסטוכובה, שם גר דודי. ללא מסמכי זיהוי ותעודת מסע, דודי הציע לי לחכות למבריחי גבול. געגועי הביתה גברו ועליתי לרכבת לסוסנובייץ. בעיר הגבול פורי הצטווינו לרדת מהרכבת לביקורת. לבוש בבגדי פועל וללא מסמכים נעמדתי ליד התנור להתחמם. הבודקים חשבו שאני פועל מקומי ואמרו לי לסגור את הדלתות כדי שהקור לא יכנס. כך המשכתי לעמוד ליד התנור עד שנגמרה הביקורת. הבודקים הגרמנים עזבו ואני עליתי עם ההמון לרכבת שהביאה אותי הביתה.

 בסוסנובייץ יצר פנחס קשר עם חבריו מתנועת הנוער הציוני. הם תכננו בריחה, הצלה והתנגדות. בשנת 1943 החליט פנחס להימלט מהגטו ולהצטרף למאמץ ההצלה. הוא נפגש עם חבר ליד חומת הגטו אך שב לביתו כדי לקחת שלוש מטבעות זהב אותן החביא בנעליו. בדרכו לחומה שמע יריות. כשהגיע למקום המפגש, החבר לא היה שם. פנחס הבין שחברו קפץ אל מעבר לחומה, נתפס ונהרג. פנחס נמלט לבדו ואת המטבעות נשא בנעליו עד ארץ ישראל. לימים נתן את המטבעות לשלוש נכדותיו.

פנחס פנה לדירתו של שוער הבית ברחוב ורשבסקה, שם גרה משפחתו לפני שגורשה לגטו. בת השוער הפולניה החביאה אותו ודאגה לכל מחסורו במשך שלושה ימים, תוך סיכון חייה וחיי משפחתה. לאחר המלחמה שלח לה פנחס כסף מדי חודש כדי לעזור לה במחייתה. בטיול שורשים בשנת 1989, נפגשו עמה פנחס ומשפחתו.

ממחבואו יצר פנחס קשר עם חברי התנועה והצטרף לקבוצה שעברה לסלובקיה ומשם להונגריה. אחת מבנות הקבוצה הייתה פלה יאחדזון, לה נישא פנחס לימים.

קבוצה שבראשה עמדו פנחס ותושיה הרצברג הגיעה להונגריה. כתב יעקב ליברמנש, אחד מחברי הקבוצה:

עברנו יחד את הגבול בין סלובקיה להונגריה ויחד הגענו ביום כיפור 1943 לבודפשט. במוצאי כיפור היינו אורחים של יואל ברנד [מראשי ועד ההצלה בבודפשט] ורעייתו לסעודת ערב. באותה ארוחה שוחחתי עם פינק. ההתרשמות הראשונה הייתה של בר-שיחה, גבר יפה תואר, חכם, בעל ניסיון חיים, אמין וצנוע. במרוצת היכרותנו, ההתרשמות עמדה בכל המבחנים, הן במוהאץ' (הונגריה) והן לאורך השנים. בכל התפקידים שהוטלו עליו הוכיח פינק שיקול דעת ואומץ לב ציבורי ואישי.

פנחס ותושיה הרצברג שכרו חדר בפנסיון קרקוביץ, שם פעלה קבוצת ההצלה "נאשה גרופה". פנחס היה חבר ההנהגה עם ליאון בלאט, יעקב-יוז'ק רוזנברג ("ז'לאזו"), מנוס דיאמנט וזליג ביוק. בהונגריה עסקה הקבוצה ברכישת נשק, הנפקת מסמכים מזויפים, בניית מקומות מסתור, חיפוש דרך לרומניה ויצירת קשר עם הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה.

ב-19 במרס 1944, יום כניסת הגרמנים להונגריה, נתפסו שמונה חברי הנוער הציוני שהגיעו מאוסטריה להונגריה ונשלחו לכלא רומבך בבודפשט. חבר החביא פתקים בחבילות מזון שהובאו לקבוצה ובהם תכנון הבריחה. השמונה השתלשלו בחבל למטה, שם חיכו פנחס ושני חברים עם אקדחים שלופים. חברי המחתרת הכניסו את השמונה למוניות שהמתינו להם, וכל המעורבים בבריחה הצליחו להימלט. סיפר יהודה לוי:

בסוף מאי 1944 נשלחתי על ידי התנועה לנג'ווארד, עיירה על גבול הונגריה-רומניה, לשמש קשר בין פינק לקבוצה בבודפשט. בלי מילים הבנו זה את זה מצוין. פינק הגיע לבדו לנג'ווארד מספר חודשים קודם לכן כדי לחפש מבריחי גבול וליצור נקודת שהייה ומעבר לאנשינו.

לא תפסתי איך מישהו מעז לקחת על עצמו משימה קשה כזו בלי ידיעת השפה ההונגרית ובלי הכרת העיר. הבנתי מאוחר יותר שלפינק, בנוסף לאומץ לב, תושיה ונחישות, יש חוש שביעי. הוא החל לטייל בעיר ומצא שכונה ובה מספר וילות ריקות. הוא הבין שהייתה זו שכונה יהודית שהתרוקנה עם הקמת הגטו, וחיפש מישהו שישכור עבורו בית שכזה. הוא מצא אישה ששכרה את הבית, שהתה בו מספר ימים וחזרה לבודפשט. הבית הפך לתחנת מעבר ופינק השתכן בו ושב לשוטט בעיר בחיפוש אחר מבריח. בדרך שמע שני אנשים משוחחים בשפה סלבית הדומה לפולנית. הוא הצטרף לשיחה וגילה שאחד מהם הוא אוקראיני העוסק בהברחות. מיד נרקמה עסקה ועבודת ההצלה החלה.

כל לילה חיכה פינק, תוך סיכון אישי, בתחנת הרכבת לאנשים. הרכבות לא עמדו בלוחות הזמנים ואחרו בשל ההפצצות. היו אנשים שביקשו להמשיך לגבול, ופינק היה עולה לרכבת ומפגיש אותם עם המבריח. היו שהלכו עמו לבית ששכר, כדי לחכות למבריח אחר. פינק נכנס לגטו נג'ווארד והפציר בנוער לא לעלות לרכבות הנוסעות מזרחה ולעבור בעזרתו את הגבול לרומניה, אך ללא הועיל.

לאחר שרבים מחברי הקבוצה עברו לרומניה, עבר פנחס כדי להכין נתיב לבוקרשט ומשם לארץ ישראל.

כשהגענו לרומניה, המבריחים דרשו תשלום נוסף, וכשלא קיבלו השאירו אותנו באמצע היער. אתנו הייתה משפחה עם ילד. שכנעתי את ההורים להרשות לי לשלוח את הילד לעיר שיחפש יהודים. הילד הפיקח הצליח ובזכותו עזרו לנו היהודים להגיע לעיר ארד שברומניה.

סיפרה קרולה בוים, מחברות הקבוצה:

פינק ניהל את הבריחה מהונגריה לרומניה. ברומניה קיבל את הבאים בסיוע פעילים מקומיים ועסק בהעברתם לבוקרשט. הפעילות בארד נעשתה מבית הכנסת. יום בהיר אחד הגיעו שני אנשים לבית הכנסת ובחנו את הנוכחים. פינק ניסה לעמוד על זהותם אך הם נמנעו מלספר. הוא הבחין בקו שיזוף באזור הצוואר והבין שאלה צנחנים שנשלחו מארץ ישראל. היו אלה ישעיהו (שייקה) דן וברוך קמין.

סיפר פנחס:

בארד היו קשיים להעביר את האנשים לבוקרשט, משם עלו לארץ. שיחדנו רומנים שיעזרו לנו להעביר את החברים מהתנועות לבוקרשט. הקבוצות נסעו לכאורה למחנה עבודה, בליווי קצין רומני ששוחד כדי להביא אותם לבוקרשט במקום למחנה.

באוגוסט 1944 עברה רומניה לצד בעלות הברית. פנחס ופלה הפליגו מנמל קונסטנצה לאיסטנבול ומשם הגיעו ברכבת לארץ ישראל. במאי 1945 נישאו פנחס ופלה. במלחמת העצמאות פיקד פנחס על כיתת סיירים וצלפים בחטיבה שבע. הוא נלחם בגליל ובלטרון, הוא וכיתתו כבשו את הר מירון, ופנחס היה מהמגינים על סלילת דרך בורמה.

פנחס עבד בקופת חולים כללית וניהל את מחלקת ההספקה.

בתחילת שנות השישים החליטו פנחס וחברים נוספים בנאשה גרופה להקים מוזאון שינציח את פעילות חברי הקבוצה ותנועת הנוער הציוני בתקופת השואה. הם גייסו הון ראשוני וחיפשו מקום קבע. הם קיבלו פניות מערים וקיבוצים והחליטו לתמוך בהקמת מוזאון משואה בקיבוץ תל יצחק, שנקרא על שם יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה.

פנחס נפטר ב-4 ביוני 1998, והוא בן 83. פנחס השאיר אחריו אישה, פלה טריימן, שני ילדים, שישה נכדים ו-12 נינים. סיפרה תושיה הרצברג:

לכל אחד יש את פינק שלו, פינק הידיד הטוב, פינק החבר הנאמן, ופינק המציל עשרות אנשים. גם לי יש את הפינק שלי. הגענו ראשונים לבודפשט. חיפשנו ומצאנו חברים יהודים הונגרים. מיד יצרנו איתם קשר שנמשך עד סיום המלחמה. כבר מהימים הראשונים דאג פינק לצרף לקבוצה רק את מי ששאיפתו הייתה עזרה והצלה.