עליזה ויטיס-שומרון

עליזה ויטיס נולדה בוורשה בשנת 1928 בשם ליזה מלמד, אחות גדולה למירקה. להוריה, שימק-שמחה ורעיה, היו בית חרושת לסודה וחנות למכירת משקאות ברחוב קרוכמאלנה (Krochmalna), בהם עבדו פולניות, וגם במשק ביתם עבדה פולניה. בילדותה של עליזה מכרו ההורים את העסק ופתחו בית חרושת למוצרי צמר.

אמא קשרה קשרים טובים עם הפועלות. הן העריכו מאד את יושרה, הגינותה ביחסיה אתן וכשרונה בניהול. היחסים האלה יבואו לביטוי בעזרה שאחדות מהן יושיטו לנו בתקופה הקשה ביותר בחיינו.

כל החגים נחוגו כנהוג אצל יהודים מסורתיים, אך אפשר היה לנסוע בשבת, לשמוע רדיו וליהנות מהתרבות הכללית הסובבת. מצד אבי ספגתי עממיות יהודית, מסורת חגים וכמיהה ערטילאית לציונות, ומצד אמי – התבוללות בקרב התרבות הפולנית, ספרותה ושפתה.

עליזה ומירקה למדו בבית הספר העממי הכללי לבנות ברחוב פטאסיה (Ptasia).

בבית הספר היו פרוזדורים ארוכים שבהם התרוצצו מאות ילדות, כולן בסינרי משי שחורים וצווארון לבן גדול. בבוקר כולנו עמדנו במפקד בחצר הרחבה, שרנו בדבקות שיר שלום למולדת הפולנית וביקשנו את אלוהינו – כמובן בשפה הפולנית – שיגן עליה מכל אויביה.

בקצה הרחוב נפתחה לפתע כיכר מירוב הענקית ובה השווקים המקומרים הגדולים, האלה מירובסקה (Hala Mirowska). לפני הבניין הענקי הראשון פרסו האיכרות דליי שמנת, חריצי גבינה, ביצים טריות ישר מהמשקים. רחוק יותר התיישבו גברתנים שמכרו חביות כרוב כבוש ומלפפונים. נשים חגורות סינרים מכרו מבחר דגים מלוחים ישר מהחבית לנייר עיתון. בשווקים ריחות הלחם ולחמניות "קיסר" התערבו בריח כרוב חמוץ, נקניקים עסיסיים מבשר חזיר. חגיגה לאף ולעיניים. לאורך השווקים בכיוון גן סאסקי (Ogród Saski) נפרסו דוכנים של בשר ועופות ציד. עברתי שם מהר בזורקי מבטי סלידה על שורות הארנבות שעורן מקולף, התלויות על ווי ברזל. חשבתי לי: כמה טוב שלנו, היהודים, אסור לאכול טרפה כזאת!

הרחוב הוביל לגן סאסקי, הפארק היפה שביליתי בו את השעות היפות של ילדותי. הלכנו לשם כמעט כל יום, לרוב עם המטפלת או עם דודה ביאלה. בגן סאסקי הכרתי את ידידתי לעתיד, צלינה. בגן זה, ליד האגם, עמד ארמון עץ שהיה פעם תאטרון הקיץ של המלך. בארמון זה נהפכנו לנסיכות וערכנו נשפי פאר. בחורף היה האגם למרכז החלקה על הקרח. יחד אספנו ערמונים נוצצים שנשרו בסתיו מהעצים ועשינו מהם מחרוזות. שיחקנו במחבואים, מסתתרות מאחורי הפסלים היווניים המקשטים את הגן. (נעורים באש, ע' 21-19)

בחופשות הקיץ היו עליזה ואחותה נופשות בעיירת קיט מדרום לוורשה, כשההורים נותרו בעיר, עובדים בעסק המשפחתי.

בסוף אוגוסט 1939 הגיעו ההורים אל עיירת הקיט בעגלה רתומה לסוס: "עלינו לנסוע מיד הביתה, לוורשה. אומרים שעוד מעט תפרוץ מלחמה."

עם פלישת הגרמנים לפולין יצא האב מוורשה בעקבות קריאת מפקדי צבא פולין לגברים לייצב קו הגנה ממזרח לוורשה. הוא חזר רק בתחילת החורף של 1940.

עם כיבוש פולין על ידי הגרמנים נאסר על הפועלות הפולניות של העסק המשפחתי לעבוד בו, והעסק הושבת. "בשנת 1940 נשארנו בוורשה המאובקת וההרוסה. לא נפתחו עוד בתי הספר לילדים היהודים. לפני המלחמה הספקתי לסיים כיתה ה' ואחותי עמדה להתחיל כיתה א'."

המשפחה גרה ברחוב ציאפלה (ciepła) 19, על גבול הגטו. כשנסגר הגטו, באוקטובר 1940, עברה גדר הגטו באמצע הרחוב. בתחומי הגטו נכללו הבתים בעלי המספרים הבלתי זוגיים, כולל ביתה של משפחת מלמד. עליזה עבדה במפעל של הוריה בגטו:

כאשר נגמר מלאי הצמר הופיע חומר חדש בשם "שטרייך" – חוטים פרומים משמיכות צבאיות. עלי הוטל  לסובב מכונה גדולה המגרדת את פנים הגרב. לפנים הופעלה המכונה בחשמל אבל עתה אין חשמל בגטו. המכונה כבדה והעבודה מכנית ומשעממת. אין ברירה, אני משננת לעצמי, הורי מצפים ממני שאעזור להם.

הגרמנים מנצחים בחזיתות וקץ המלחמה רחוק כל כך.  כנגד הייאוש אני שוקעת בקריאה. הספריות בגטו פועלות כרגיל. קראתי אז את "איליאדה ואודיסיאה" של הומרוס, "הר הקסמים" של תומס מאן, ספרים של המינגוויי, גורקי, טולסטוי, דוסטויבסקי. התבגרתי בטרם עת. (ע' 40)

עליזה סייעה לילדים שהבריחו מזון לגטו תוך סכנת מוות. במקביל החלה ללמוד באחת מקבוצות הלימוד המחתרתיות שפעלו בגטו. בפברואר 1941 החלה לפעול במסגרת "השומר הצעיר" והשתלבה בפעילות החינוכית, בהפצת חדשות במחתרת, בחלוקת מכתבים שהגיעו מעובדי כפייה מחוץ לגטו וכן בסיוע לפליטים שהגיעו מחוץ לגטו ולחולי המגפות.

ב-1942 החלה עליזה לכתוב יומן. היומן הוסתר, שרד ולימים פורסם בספרה נעורים באש (בית לוחמי הגטאות ומורשת, 2002).

הוריה של עליזה התקבלו לעבודה ב"שופ" – מפעל שייצר עבור הגרמנים בשטח גטו ורשה – ותעודות העובד (Ausweis) שלהם הקנו להם חסות זמנית מפני גירוש. האב הצליח להבריח בתרמיל גב את בתו הצעירה מירקה ל"שופ" של טבנס בגטו.

בתקופת הגירושים של קיץ 1942 מגטו ורשה לטרבלינקה התחבאה עליזה במספר מקומות מסתור:

לנו יש מקום בעליית הגג, סדק צר בגובה של חצי מטר בין התקרה והרעפים. כל רגע יכולים לפרוץ לבית. מהר, מהר, דוחקים העומדים למטה. "אין מקום, יהודים, ניחנק", צועקים מהמחבוא. "אתם רוצים לחיות, גם אנחנו", דוחקים מלמטה. אנו שוכבים בדממת מוות. אי אפשר לשבת, אי אפשר להתנועע. עשרות בני אדם נשענים זה על זה ואין אוויר. המחנק איום. (ע' 97)

עד האקציה של ינואר 1943 המשיכה עליזה לפעול במסגרת תנועת הנוער והפיצה כרוזים הקוראים להתנגדות  לגירוש. אחותה מירקה הוברחה אל מחוץ לגטו, מצוידת במסמכי זהות של נוצריה, והגיעה אל ביתה של אחת הנוצריות שעבדו אצל ההורים לפני המלחמה. עליזה ואמה עזבו את הגטו בחסות מסמכים מזויפים והסתתרו במרתף אותו שכרה עבורם נוצריה אחרת, שגם היא עבדה אצל ההורים לפני המלחמה.

כשיצאנו מהגטו לצד הארי אמרה לי רות היימן, מדריכתי לשעבר בתנועת השומר הצעיר ואחר כך מהפעילות בארגון הלוחם: "לילית (כך קראו לי בתנועה), אם תינצלי, חייבת את למסור לעולם על חייו ומותו של גטו ורשה ועל תנועתנו."

כשנחשפה זהותה היהודית נאלצה עליזה לברוח מוורשה. לאחר שחיפשה לשווא מקום מסתור אחר, שבה לוורשה ומצאה את אמה ואחותה. בתיווכו ובתמיכתו הכספית של ידיד המשפחה ווש (שלימים הוכר כחסיד אומות העולם) הגיעו השלוש לביתה של נוצריה נוספת מחוץ לוורשה, שגם היא עבדה אצל ההורים לפני המלחמה. לאחר שתושבים בסביבה חשדו בנוצריה זו שהיא מסתירה יהודים, נאלצו השלוש לברוח שוב.

ביולי 1943 הגיעו עליזה, אמה ואחותה למלון פולסקי בוורשה, בחסות זהויות שאולות של יהודים המועמדים להעברה לארץ ישראל שתחת שלטון המנדט הבריטי, וזאת בתמורה לשבויים גרמנים שבידי הבריטים. משם הועברו השלוש למחנה ברגן-בלזן. בסוף 1944 שמעה עליזה מאישה שהועברה מאושוויץ, שאביה הועבר מהמפעל בגטו ורשה למחנה מיידנק ושם נרצח במבצע "חג הקציר".

עליזה, אמה ואחותה הצעירה הועלו על רכבת שיצאה מברגן-בלזן ושוחררו על ידי הצבא האמריקאי בפארסלבן (Farsleben) ב-13 באפריל 1945.

השלוש חששו לחזור לפולין עקב האנטישמיות ועברו לבלגיה. ב-3 בספטמבר 1945 עלתה עליזה על האוניה "מטרואה" שהשיטה לארץ ישראל עולים בעלי סרטיפיקטים (אישורי עליה). עמה עלו דודה ודודתה, בנימין ויהודית מלמד, ששרדו את השואה, ובנם אברהם (אדש). עליזה הגיעה לקיבוץ מעיין צבי:

היה זה יום חג, ראש השנה, 9 בספטמבר 1945. חברי הקיבוץ הקיפו את קבוצתנו בחיוכים של סבר פנים יפות. הם ניסו לדבר אתנו ואני יכולתי, בפעם הראשונה, להשתמש בידע שלי בעברית, שלמדתי קצת במחנה ברגן-בלזן ואפילו הצלחתי לספר מאין באתי וכיצד. התרגשתי נורא. פתאום חשתי שדמעות מציפות את עיני – האמנם זו המולדת שנכספתי אליה בכל אותן השנים האיומות, אליה התפללתי בגעגועים? (ע' 218)

בשנת 1946 כתבה עליזה בבית אלפא:

נשארתי אחת מני מעטות. אינני יודעת האם ניצל עוד מישהו מחבריי בתנועה בוורשה. אולי אני היחידה? 

אמה ואחותה עלו באפריל 1947 באוניית המעפילים "תאודור הרצל" אך גורשו למחנה מעצר של הבריטים בקפריסין ורק בסוף 1947 הורשו להגיע ארצה.

עליזה נישאה לניצול שואה מבודפשט ומנישואין אלה נולד בנה הבכור. לימים התגרשה, עברה לקיבוץ אחר, נישאה ליהושע ולהם נולדו בן ובת נוספים. עליזה למדה חינוך ופסיכולוגיה ופיתחה קריירה בתחומים אלה. יהושע הקים בקיבוץ להקת תיאטרון ובלהקה זו שיחקה עליזה במקביל לעבודתה כמורה, יועצת חינוכית ומדריכה לחינוך מיוחד.

אני עוסקת בחינוך מזה עשרות שנים. בקרב הילדים הרגשתי את עצמי שלמה, בטוחה וקורנת אהבה ואמפתיה. הילדים החזירו לי אהבה ומהם שאבתי כוחות להתמודד עם כל המעברים שלי.

לאחר פטירתו של יהושע הכירה עליזה את צבי ועברה לגור עמו בקיבוץ גבעת עוז.

לפני מספר שנים הציעה הסוכנות היהודית לצבי ולי לצאת לשליחות ציונית בבודפשט. ראינו בכך הזדמנות בלתי חוזרת ליישם את הידע והניסיון החינוכי והמקצועי שלנו, כי המשימה היתה ללמד עברית ותנ"ך בגימנסיה היהודית ובסמינר לרבנים ולמורים. הפצת נושא השואה והוראתו היתה לנו למשימה חשובה. ארגנו הרצאות ותכניות לימוד. הופעתי לפני תלמידים, סטודנטים וקהל בבית הכנסת וסיפרתי להם עלי ועל יהדות פולין. (ע' 232-3)

תהום הייאוש אורבת תמיד, ורק כוח האהבה שלי לחיים חזק ממנה. היכולת הזו לא נגזלה ממני: אהבה לטבע, למוסיקה, לאמנות, לילדים, להנאה מכל טוב שהחיים מציעים, ובשנים האחרונות אהבת הנכדים. (ע' 243)

***

בשנת 2013 נשאה עליזה את דבר הניצולים בעצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם.