שבח וייס

שבח וייס נולד ב-5 ביולי 1935 בבוריסלב שבפולין (היום באוקראינה).

ימים אחדים אחרי שמלאו לי שש שנים השקפתי על העולם מבעד לצוהר קטן בעליית הגג של בית איכרים, ביתה של גברת לסוטובה, אוקראינית טובת-לב ויפת-מראה. בביתה מצאנו מחסה בפוגרום הראשון. זה היה בקיץ האפל של 1941. דרך צוהר זה השקפתי על החיות האוקראיניות היוצאות לציד אדם. ראיתי אותם שבים מן הציד מכרכרים, שיכורים מדם וגם מיי"ש. שם החלה מתעצבת השקפת עולמי.

השקפת עולמי עוצבה דרך בקיע צר בקירו הצפוני של מחסן ביתנו בדולנה וולנקה עת הסתתרנו בכפל קיר שאבי מאיר רב התושיה הכין בטרם פורענות. תושיה בטרם פורענות הייתה מן התכונות הבולטות של אבי ושל אמי, גיטל. בכפל קיר זה, בין המחסן לחנות שלנו, שרוחבו לא עלה על מחצית המטר, שהינו כשישה חודשים, בשכיבה, בזחילה, הכל באפילה. שם אכלנו פרוסת לחם שחור ומצומק, פרוסה ליממה, פרוסה מתובלת במים לא זכים. דרך הבקיע שבקיר הצפוני השקפתי על הדרך המובילה מן היער. בדרך זו היו עוברים בימי חג ומועד אוקראינים חוגגים בדרכם לכנסיה. בדרך זו הובילו הקלגסים בשחור את היהודים והיהודיות אל היערות ואחר כך שמענו הדי יריות של מכונות התופת. פעם אחת השקפתי דרך בקיע זה על מצעד המוות היומי ובין הצועדים כמו ראיתי את דודתי ואת ילדיה, בני דודי.

השקפת עולמי עוצבה דרך סדק בתקרת מרתף אפל בבניין גן הילדים שליד ביתה של גברת פוטנז'נה, פולניה אנושית שסייעה לנו ... תקרה זו, מצדה העליון, היתה רצפתו של גן ילדי העדן האוקראיניים ואני השקפתי עליהם דרך הסדק מן הגיהנום שמתחת והם רקדו על ראשי ואני נרקבתי חיים מתחתם. הסיטואציה הזאת, של רצפת עץ דקה המפרידה בין גן עדן לתחתיות שאול, היתה לרקע העיקרי של חווית הילדות שלי.

השקפת עולמי עוצבה עמוק בתוך הגורן של גברת גורלובה, אוקראינית נעימת סבר. בגורן זה מצאנו מסתור בשלושת ימי הפוגרום השלישי. אנו מתחת לקש ומעלינו מהלך לו קלגס בשחור ובוחן בכידונו את תוכנו של הגורן. מבינות לערימות הקש האלה השקפתי על שדות עטורי אלומות זהובות, על עדרי הצאן הגולשים, על צאן שלא הובל לטבח.

השקפת עולמי עוצבה דרך הוויטראז' הקטן בקפליצה [מבנה פולחן] סמוך לביתה של גברת גורלובה. שם הסתתרנו, אמי, אחותי ואני. אבא ולונק אחי הבכור הלכו לתור אחרי מקום מסתור חדש למעננו. דרך השמיים הזכים של הוויטראז' הקטן, שמיים שנפרסו מעל לראשו של ישוע הנוצרי, יוסף הנגר ומרים הבתולה, השקפתי על העצים ועל האבנים. עד עצם היום הזה אני שומע בלילות את אוושת העצים של היער ההוא, היער שסביב הקפליצה.

השקפת עולמי עוצבה דרך הצוהר הקטן של אותו מרתף אפל, מתחת לאוכרונקה בדולנה וולנקה, מרתף שבו שהינו אבא, אמא, אחותי מילקה ואחי הבכור, ודודתי ובן דודי והאדון בכמן. בסתיו של 1944 השקפתי דרך הצוהר הקטן על חיל החלוץ של צבא הישע האדום, החודר לעיר על מנת לשחררה. עם בוא הצבא האדום יצאנו מן המרתף, בוהים למראה העולם, מסונוורים מן השמש, אותה השמש שזרחה כאשר השוחט שחט.

שבועות אחדים אחרי השחרור מצאתי את אדון בכמן תלוי על חבל דק בעליית הגג. אדון בכמן לא יכול היה לעכל את הידיעה הסופית, החד משמעית, של רצח רעייתו וילדיו על ידי הקלגסים שחורי המדים. אדון בכמן שם פתיל סביב צווארו ולא ניתק ממנו עד צאת נשמתו.

מי שהשקיף דרך סדק התקרה במרתף של האוכרונקה, מי שהביט על העולם דרך הצוהר של עליית הגג בביתה של גברת לסוטובה, מי שהביט במתרחש דרך הוויטראז' של הקפליצה בחצרה של גברת גורלובה, מי שהשקיף על בוריסלב שטופת הדמים מתחתית הגורן, כשמעליו להט החרב המתהפכת של הקלגס בשחור – השקפת עולמו היא פסימית. מי שכך עוצבה השקפת עולמו בז לקשקשני הפוליטיקה, המצהירים קבל עם שהם 'תמיד אופטימיים'. מי שכך עוצבה השקפת עולמו רועד מזעם כאשר מפרשי כלכלתנו מדברים על 'שואה כלכלית'. מה הם יודעים על שואה?

מי שהשקפתו בוקעת מביצה שכזאת לעולם לא 'יוצא משלוותו'. שכן אין לו שלווה כלל. מי שהשקפתו מעוגנת באינדוקטרינציה שכזאת מתחלחל בראותו על גבי דפי עיתון צהריים, בצילום דוקומנטרי, אישה וילד מסאן סלבדור מונחים שחוטים על אלומות קש. מי שהשקפת עולמו עוצבה בגיא הצלמוות איננו מצפה לטוב ואינו משיב ב'טוב מאד' על 'מה שלומך?'

מי שבא מגיא הצלמוות ההוא בוכה מרה ביום השואה ומזיל דמעה ביום העצמאות. רק מי שבא משם, מן הפלנטה ההיא, חש בקשר שבין השואה לתקומה.

וייס ובני משפחתו הקרובה שרדו את השואה כאשר הוחבאו על ידי פולנים ואוקראינים. למציליו של וייס ובני משפחתו הוענקו אותות חסידי אומות העולם.

וייס עלה ארצה ב-1947. כסטודנט עבד כחידונאי, בין היתר בקול ישראל. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים את לימודיו לתואר שני בלימודי השלטון המקומי ולתואר דוקטור במדע המדינה. וייס הרצה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה וחקר את מערכת השלטון בישראל, ברמה המקומית והארצית.

וייס היה חבר מועצת עיריית חיפה בשנים 1969-1981, נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה וכיהן כח"כ בין השנים 1981-1999. בין השנים 1992-1996 כיהן כיו"ר הכנסת ה-13. בין השנים 2000-2004 כיהן כשגריר ישראל בפולין.

וייס חיבר למעלה מעשרים ספרים בתחומי התמחותו המדעית, בתחומי השואה וכן בתחום החידונים. בשנת 2004 הוענק לו התואר "יקיר העיר חיפה" בזכות פועלו רב-השנים למען חיפה, מדינת ישראל, זיכרון השואה וייצוגה של ישראל בפולין.

לאחר ביקורו בפולין ב-1985 כתב שבח וייס:

כאשר אתה מבקר בתוך שרידי הגטו, כאשר אתה ניצב על הרמפה שממנה שולחו מאות אלפי יהודים לטרבלינקה, כאשר אתה עומד דומם במקום בו איבדו עצמם לדעת מנהיגי גטו ורשה, כאשר אתה יושב באולם תיאטרון קטן ויחד עמך כמה עשרות אורחים וצופה במחזה יהודי משוחק באידיש על ידי פולנים – או-אז יודע אתה כי בדור שבו הוקם הבית השלישי ונוסדה מדינת היהודים, נחרב גם עולם יהודי שלם. (המשיח לא בא, רנסנס, 1987, עמ' 15-17, 52.)

וייס היה נשוי לאסתי ז"ל ולהם בת, בן ונכדה.

שבח וייס נפטר ב-3 בפברואר 2023.