צבי יעבץ

צבי יעבץ נולד ב-1925 בצ'רנוביץ שברומניה (היום באוקראינה) בשם הארי-צבי צוקר. עם לידתו נטעה סבתו, זיסל צוקר, עץ אגוז בגן עצי הפרי שהקיף את בית המשפחה. בבית המשפחה לא היו מים זורמים. מים שאבו מהבאר שבגינה, ובקצה החצר ניצב בית שימוש בן שני תאים.

סבא נחמיה [צוקר] היה בעל בית חרושת לטקסטיל, שנקרא "צוקר ושות'". בבית החרושת היו מחלקות לאריגה, סריגה, מטוויה ומצבעה, וכ־60 פועלים לפחות מצאו בו את פרנסתם. בתי החרושת האחרים באותו ענף, "הרקולס" ו"טריקוטניה", היו גדולים יותר ומודרניים יותר. עיתוני צ'רנוביץ גם כינו את בעליהם "תעשיינים גדולים" (Grossindustriellen), בעוד שסבא נחמיה זכה רק לתואר "תעשיין" (Indusrieller), ורק לעתים רחוקות הופיע שמו בעיתון; אבל טלפון היה לו, ובשכונה שלנו זה נחשב למותרות. ... בית החרושת שלנו התרכז בעיקר בבדים פשוטים שהתאימו לחצאיות של בנות הכפרים (הורבוטקס), אבל כאמור, בעיני כל תושבי השכונות שלנו (בין קלוקוצ'קה והפרוט), נחשב ר' נחמיה לתעשיין גדול ולגביר ממש. (צ'רנוביץ שלי, ע' 65)

כשהיה צבי בן חמש, התאבד אביו אריה. בשנה זו חלה צבי בשיתוק ילדים והיה מרותק למיטתו למשך שנה. כעבור כ-75 שנה כתב:

אני ילד שלמד לאין שיעור יותר משאר הילדים אשר בילו באותה עת את זמנם בבית הספר. כולם לימדו אותי, ובראש ובראשונה סבא. ... בימי מחלתי עוצבה אישיותי, וכל מה שלמדתי באותה שנה אני זוכר בעל פה עד עצם היום הזה. (103-102)

צבי התחנך בבית סבו המשכיל משה יעבץ שהעניק לו חינוך יהודי. מפי סבו החל צבי ללמוד עברית בגיל ארבע. דודו קוזיו לימד אותו יידיש.

"אלמד אותך דברים," אמר לי פעם, ”שסבא יעבץ אינו מלמד אותך," והיה קורא לנו כל שבוע סיפור מאת שלום עליכם, שיר מאת אליעזר שטיינברג, ואחר כך מביים איזה מערכון מצחיק ביידיש, שאותו היה מעבד מתוך איזה ספר או מחבר אותו בעצמו, ואנחנו ... היינו השחקנים. כשנוכח לדעת שאני מצטיין בתורת המשחק, נתן לי תמיד את התפקידים הראשיים, ואני זוכר קטעים שלמים מתוך הצגות אלה עד היום הזה. פעם בחודש הופענו לפני המשפחה המורחבת. צחוק הצופים ומחיאות הכפיים שליוו את הופעותי הפכו אותי לכוכב המשפחה ונתנו לי מרץ לשוב בשבוע שלאחר מכן לבית הספר המשעמם. (69)

בנוסף לעברית, דיברו בביתו של צבי גרמנית. בבית הספר היתה שפת ההוראה רומנית, ובנוסף למד צבי גם צרפתית, רותנית, אוקראינית ולטינית. בגיל עשר תרגם צבי מעברית לגרמנית את תפילות חגי תשרי. בדרשת בר המצווה שלו, אותה נשא בעברית, הזכיר צבי את חובת העלייה לארץ ישראל.

בתי הכנסת לא היו מרוחקים זה מזה; זמן ההליכה מאחד לשני לא עלה על חמש או עשר דקות. בימי שבת התפללו בכל אחד מהם לפחות שלושה מניינים. בימים הנוראים היו מגיעים לחמישה מניינים. המהודר ביותר נקרא על שם הרצל פלר ושכן בבאנהופשטראסה. הרהיטים בו היו אלגנטיים, בארון הקודש היו שבעה ספרי תורה. ... המתפללים היו רובם מן השכבות האמידות, העליות לתורה, ובמיוחד "שלישי" ו"מפטיר", היו נמכרות במחירים גבוהים למדי, והשמש הקפיד על סדר וניקיון למופת. בבית כנסת זה התפללו גם כל בני משפחת אבי - הצוקרים – עד שסבי נחמיה הסתכסך עם הגבאי ... ועבר להתפלל בבית כנסת שפירא, "שטיבל" פשוט, לא מהודר כלל, אבל התפללו בו ... שני שוחטים בקיאים בגמרא וכן כמה תלמידי גימנסיה שהצטיינו בלימודיהם והתפקרו, אבל כדי לא להרגיז את הוריהם היו מגיעים לתפילה בשבתות ובחגים. ...

עשירים ועניים, משכילים ועמי ארצות, בעלי מלאכה ובעלי עגלות שימשו בו [בבית הכנסת השלישי] בערבוביה. רוב המתפללים האחרים היו חסידי ויז'ניץ. הם לא היו מלומדים גדולים ואף לא בקיאים בתורה, אבל אהבתי את נוסח התפילה שלהם. לבעלי התפילה שלהם היה קול ערב, ושירתם היפה הקסימה אותי. לסבי, ר' משה יעבץ, היה שם מושב קבוע אך הוא נהג לבוא לבית הכנסת רק בימים הנוראים. אני, לעומת זאת, הייתי "קופץ" במשך תפילת השבת מבית כנסת אחד למשנהו, בראש ובראשונה כדי להשוות בין החזנים. סבא צוקר לא שבע נחת מהתנהגות "פרחחית" זו, אבל המתפללים בשלושת בתי הכנסת קבלו אותי תמיד בסבר פנים יפות, לחצו את ידי, ליטפו את ראשי וביקשו לשמוע מפי הערכה על החזנים, ואני נהניתי להעניק להם ציונים.

בדצמבר 1937 נפטר משה, סבו של צבי.

מותו ... דכדך אותי מאוד. את צוואתו, שנכתבה בעברית צחה ובכתב יד קליגרפי, קרא בעצמו באוזני ימים אחדים לפני מותו, ועל אובדן מסמך זה (אי-שם בגטו צ'רנוביץ בשנת 1941) אני מצטער יותר מאשר על כל הרכוש שאבד לנו בשואה. הצוואה היתה כתובה על נייר משבצות השתרעה על עמוד וחצי, ואני הרטבתי אותה בדמעות לא פעם. ...

בגטו, בשעת המנוסה ממחבוא למחבוא, אבדה לי הקופסה ועמה הצוואה של סבא, אבל אני זוכר את תוכנה היטב: סבי ציווה עלי לשמוע בקול אמי, ובמיוחד ביקש ממני להמשיך ללמוד עברית כהלכה. ...

עוד ציווה עלי לעלות לארץ ישראל ... ולהירשם שם בגימנסיה על שם "הרצל" בתל אביב. ... "אל לך להישאר בגלות אחרי הלימודים בגימנסיה. באוניברסיטה עליך ללמוד בירושלים, וכשתשמע תורה מפיו של הפרופסור יוסף קלוזנר, אל תשכח את אביך זקנך - משה בן ישעיהו יעבץ." במילים אלה הסתיימה הצוואה.

לא שכחתי. לאחר עלייתי ארצה למדתי תורה באוניברסיטה העברית ונרשמתי, בלי לחשוב פעמיים, לשיעוריהם של קלוזנר (גיבור סבי) ומרטין בובר (גיבורה של אמי).

בצ'רנוביץ למד צבי בבית ספר העממי ובגימנסיה, והיה חבר בתנועת נוער ציונית.

ימים ספורים אחרי שאמי, אחותה פלורה וסבתי קמו מן השבעה, נודע כי ברומניה הוקמה לראשונה [בינואר 1938] ממשלה אנטישמית מובהקת בראשותו של משורר דגול בשם אוקטוויאן גוגה (Goga). (52-50)

מר סקארלט, שהיה מנשק באדיבות ובאדיקות את יד אמי בכל פעם שפגש אותה ברחוב, אמר לה מפורשות: "אני מבקש מכם – תמכרו את הבית היפה שלכם ותסעו לפלסטינה כל עוד זה אפשרי. אין לכם מה לחפש פה, וכשאנו [משמר הברזל] נגיע לשלטון נחרים לכם את הרכוש ותסולקו בחוסר כול." גם שכן אחר ... אביהם של חברי הטובים ביותר ... שאיתם הייתי משחק שח בגלוי וכדורגל במחתרת, עודד אותנו לנסוע לפלסטינה. הוא היה מאיץ באמי שתנסה לשכנע במיוחד את סבא נחמיה: "הוא עשיר ומוטב שיברח עכשיו. כשנגיע לשלטון ניקח לו הכול." (62)

בני המשפחה קיימו ויכוחים משפחתיים סוערים על אפשרות העלייה לארץ ישראל. הם תהו איך ילמדו הילדים, איך יתפרנסו המבוגרים, ואילו מחבריהם וקרוביהם יהיו עמם בארץ. עם נפילת משטר גוגה-קוזה סרה הסכנה המיידית ליהודים, ופסקו הדיונים על עליה לארץ ישראל.

לאמי לא היה ספק שאילו למדתי בגימנסיה הממשלתית הייתי מצטיין גם בה, אבל היא רצתה בכל מחיר לחסוך ממני את הלחצים ואת העלבונות שהיו מנת חלקם של תלמידי הגימנסיות הממשלתיות. "ללמוד צריך," היתה אומרת, "אבל אסור להפוך את הלימודים לסבל," וצריך למנוע סבל שנגרם על ידי מורים סדיסטים ואנטישמים. לדאבון לבה, עם עליית הקוזיסטים לשלטון הפכה גם הגימנסיה הפרטית והכמעט יהודית שלי לבלתי נסבלת.

אבל הפחדים האמיתיים החלו לאחר שעברתי מבית הספר הביתה, לרחוב הלבנים. הגויים הנאלחים ביותר הרימו שם ראש, ואפילו הכובסת שלנו, פאני (הגברת) ואליסובה (שהיתה בעצם פולנייה), השתמשה במילות איום: "חכי, חכי," אמרה לסבתא, "עוד מעט יבוא היטלר וזה יהיה סופכם." "אל תבלבלי את המוח," השיבה סבתי. "עם היהודים זה יתחיל, אבל זה ייגמר בכם. ייתכן שהיטלר יפגע בנו קודם, אבל אתם הפולנים לא תימלטו מציפורניו." (64)

בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים והסובייטים לפולין.

התחילו להגיע לצ'רנוביץ אלפי פליטים מפולין ... בשמחה התנדבתי לחלק מזון לנצרכים בתחנת הרכבת הקרובה לביתנו. הבאתי לגימנסיה אישור מאמא שאני עסוק בזה בכל שעות אחר הצהריים והערב ולכן אין לי זמן להכין שיעורים. מורי התייחסו לעזרה לפליטים כאל "פעולה חינוכית ממדרגה ראשונה" ופטרו אותי מהכנת שיעורי הבית. אך גם פעילות זו נמאסה עלי כעבור ימים אחדים: כשהגשתי את חבילת המזון לאחד הפליטים, הוא שאל אותי אם אני יהודי. כשהשבתי בחיוב, אמר לי בבוז שמיהודים הוא אינו מקבל מתנות. קשה לומר שהערה זו הגבירה את אהדתי לפולנים. מאותו היום חדלתי לחלק מזון לפליטים. (121)

באותו החודש נפטרה סבתו של צבי, אם אמו, זיסל יעבץ.

ביוני 1940 נכנסו הסובייטים לצ'רנוביץ. צבי החל ללמוד בבית ספר סובייטי, בשפות יידיש, רוסית ואוקראינית, ו שיחק בחוג לתאטרון בגימנסיה הסובייטית בעירו.

בקיץ 1941 פלשו הגרמנים והרומנים לברית המועצות. באוקטובר 1941 נכלאו יהודי צ'רנוביץ והסביבה בגטו.

בדצמבר של שנת 1941, אחרי סבל איום וכאבים נוראים בתנאי הגטו של צ'רנוביץ, נפטרה אמי. ליד ערש מותה עמד מורי לעברית, חיים גרוסמן. היא תפסה את ידו ובכוחותיה האחרונים התחננה: "תבטיח לי, מר גרוסמן, שתמשיך ללמד את בני עברית ותדאג לכך שיגיע לארץ ישראל וילמד שם באוניברסיטה העברית כפי שרצה סבא שלו." גרוסמן בכה, ואני בכיתי, ומראה עיניה של אמי בשעה שנפחה את נשמתה רדף אותי שנים רבות. הייתי בן שש עשרה וחצי, ונדמה לי שאני יודע אילו ייסורים עברו עליה כאשר הבינה כי קרבה שעתה למות. (107)

לא הלכתי לאיבוד, ובימים הקשים ההם נוכחתי לדעת תנועת נוער מהי וחברות מהי. בתיהם של כל חברי מתנועת הנוער הציוני, ללא יוצא מן הכלל, הפכו לביתי. לא אגזים אם אומר שעם כל צרות היתמות שעברו עלי אז, היו אלה ימי האושר היחידים בימי נעורי.

חברי השתדלו לא להשאיר אותי לבד אפילו לרגע. בבתיהם הייתי אוכל ולן לעתים קרובות; המשכתי ללמוד עברית למתקדמים אצל חיים גרוסמן, ובאותו הזמן הפכתי מורה למתחילים. ראשי הקן, טורי הולצהקר ואיזיו ויידברג (היום ישראל גבעון), לא פסקו מלהטיל עלי תפקידים אחראיים (כביכול) כמו גיוס חברים חדשים לקן, אחריות על הוראת העברית בתנועה, והדרכת חברים צעירים ממני. היחס שלהם כלפי זקף את קומתי בעיני כל חברי התנועה ועזר לי להתגבר על קשיי. חברים היו מוכנים לסכן את חייהם למעני, ולבסוף היו אלה חברי הנהגת הקן שעשו כל שביכולתם לעזור לי לברוח מצ'רנוביץ כדי לתפוס ספינה המפליגה לארץ ישראל. לא מעטים מהם נהרגו בשואה, אך מרביתם הצליחו בסופו של דבר לעלות ארצה. (109-108)

בנובמבר 1941 גורש צבי ברכבת למחנה ריכוז. הוא קפץ מהרכבת ושב לצ'רנוביץ.

בחורף 1942 שמנו את נפשנו בכפנו ... ובמשך לילות אחרים העברנו את הספרים [ספריו של הסב] מהבית הנטוש שבציגלייגאסה אל מרתף גדול בחלק אחר של העיר, בבית תנועת "הנוער הציוני", שבה הייתי חבר. הצלחנו להתחמק מן החיילים הגרמנים והרומנים, שסיירו באזור כדי למנוע מהיהודים להוציא רכוש מן הבתים הנטושים. לו היינו נתפסים, היו יורים בנו בו במקום. עד היום איני תופס מדוע היינו מוכנים לסכן את חיינו כדי להציל ספרים. (44)

בשנת 1944 נמלט צבי מצ'רנוביץ ועזב את רומניה בסירה. הוא וחבריו לבריחה העדיפו להפליג דרך הדלתא של הדנובה מכיוון שבקונסטנצה היה בסיס גרמני ימי. הסירה נטרפה על חופי טורקיה. הטורקים קבעו שיש להעביר את צבי וחבריו לידי הגרמנים. צבי וחבריו פתחו בשביתת רעב ודרשו ויזה לארץ ישראל. לאחר התערבותו של הלורד הבריטי ג'וזאיה ודג'ווד הועברו צבי וחבריו לקפריסין, ועוד באותה שנה הגיע צבי לארץ ישראל. הוא היה חבר קיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. לאחר מכן התנדב לפלמ"ח. בפורום של בית יגאל אלון סיפר:

בפלמ"ח, בגדוד החמישי של חטיבת הראל, לימדתי עברית את אנשי הגח"ל [גיוס חוץ לארץ]. בהתחלה הייתי מתרגם להם את הפקודות לאידיש בזמן הקרב ממש, כי הם לא הבינו אותן. אחר כך, מפני שגם לי וגם להם לא היה לאן לצאת בשבת, נשארתי איתם בבסיס ולימדתי אותם עברית. הדבר הזה נודע ליגאל [אלון], וכדי להכיר אותי הוא הזמין אותי לכנס ממפאי"ם, למרות שהייתי רק טוראי. אז קיבלתי ממנו את הטפיחה הראשונה על הכתף, והפכתי לאיש חשוב בגדוד החמישי.

במלחמת העצמאות שירת צבי בפלוגה א' בגדוד החמישי של הפלמ"ח, גדוד שלחם בשער הגיא על פריצת הדרך לירושלים הנצורה.

בשנת 1951 למד צבי שאיש ממשפחת אמו לא שרד בשואה. כדי להנציח את שמה, החליף את שם משפחתו לשמה – מ"צוקר" ל"יעבץ".

צבי יעבץ למד הסטוריה באוניברסיטה העברית. במקביל היה מורה לילדים חרשים-אילמים. הוא התמחה בהיסטוריה של רומא העתיקה והיה מראשוני המרצים באוניברסיטת תל אביב, בה היה לימים ראש החוג להיסטוריה כללית, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח ומיוזמי כתב העת להיסטוריה "זמנים". בשנות השישים סייע בהקמתה של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת אדיס אבבה באתיופיה.

בשנת 1990 קיבל יעבץ את פרס ישראל למדעי הרוח.

צבי יעבץ מסר כ-10 דפי עד להנצחת בני משפחתו שנרצחו בשואה.

לצבי ולדבורה יעבץ שני בנים ושלושה נכדים.

צבי יעבץ נפטר בינואר 2013.

* * *

מקור הציטוטים – צ'רנוביץ שלי, צבי יעבץ, הוצאת דביר, 2007.