משה זנבר

משה (גוסטב) זנבר נולד בשנת 1926 בק'צקמט שבהונגריה, האמצעי בשלושת בניהם של שלמה ומרים זנדברג.

הקהילה היהודית בקצ'קמט היתה לגמרי מתבוללת. אנו הצעירים ראינו עצמנו תמיד "מדיארים" (הונגרים) גמורים. אולם כאשר גדלה האנטישמיות במדינה התחלנו לשאול את עצמנו אם אמנם הונגרים אנו, והתשובה היתה: לא! אין אנו מדיארים אלא יהודים. אמרנו לעצמנו: אם אין הם רוצים בנו, למה נרצה אנו בהם?

לא ידענו כמעט מאומה על הציונות או על ארץ ישראל, וגם לא נמצא איש שיספר לנו על כך. מתוך רגש טבעי התחלנו ללמוד עברית. 

במרס 1944 פלשו כוחות צבא גרמניים להונגריה. סיפר משה:

ברחובות העיר הופיעה מכונית גסטפו בצבע צהוב-חום, ובמרכז העיר, לאור היום, היתה המכונית עוצרת פתאום ליד יהודי וחיילים גרמנים היו קופצים ממנה ומכניסים לתוכה בכוח את האיש. כך נעלמו רבים מנכבדי העיר היהודים, ורק כעבור זמן רב נודע לנו שכבר אז שלחו אותם למחנה ההשמדה אושוויץ.

היהודים סגרו את עצמם בבתים ופחדו לצאת לרחוב, אבל אנשי הגסטפו הגיעו גם לבתים. רעדנו מכל קול ומכל צעד.

"שכבר יבואו לקחת אותי", אמר לנו אבי ערב אחד. "אינני יכול לשאת עוד את הפחד הזה."

למחרת בבוקר הופיעו בביתנו אנשי אס-אס ולקחו את אבי איתם.

מפי חבר נוצרי נודע לי שאבי ועוד שישים יהודים אחרים עובדים בבית הכנסת. מיהרתי לשם. חשבתי שאולי אצליח לראות את אבא ולעזור לו במשהו. ... ראיתי אותם עובדים. הם הוציאו מבית הכנסת את הספסלים ופרקו אותם כדי לפנות את הבניין לאורוות סוסים בשביל הצבא הגרמני.

כאשר הגעתי לחצר בית הכנסת, הופיעו פתאום במקום שלושה קציני אס-אס. הם ראו את מגן הדוד הצהוב על בגדי וציוו עלי להיכנס פנימה ולעבוד עם היהודים האחרים. לבי רעד מפחד. ...

"אנחנו צריכים מתורגמן", קרא פתאום אחד הגרמנים. אבי ידע היטב גרמנית. הוא חשב שבדרך זו אולי יוכל להציל אותי וניגש אל הגרמני. לפני כן הספיק ללחוש לי: "אתה מוכרח לברוח מכאן! עליך לשמור על אמא! אדבר עם הגרמני."

אבא אמר משהו לאותו גרמני, והגרמני הסכים לתת לי לצאת. יצאתי ורצתי בכל כוחי הביתה. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי את אבי.

הוריו של משה, שלמה ומרים, גורשו לאושוויץ ונרצחו.

לדירתם של משה ואמו בקצ'קמט הוכנסה משפחה הונגרית, מאנשי המפלגה הנאצית ההונגרית, ומשה ואמו אולצו להיכנס לחדר אחד בדירה. בסוף מאי 1944 הוקם גטו בקצ'קמט, ומשה ואמו גורשו אליו. לאחר מספר שבועות אולץ משה בן ה-18 להתגייס לפלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. הוא הועבד בפרך וספג התעללויות.

ב-14 באוקטובר נודע על כניעת השלטון ההונגרי של מיקלוש הורטי. משה וחבריו שהו בחווה גדולה. השומרים עליהם הסתלקו, והאסירים יכלו להימלט. משה וחבריו לא ידעו אם לברוח או לחכות לבוקר. חלקם חששו שבעלות הברית יירו עליהם בלילה בטעות, והרוב החליטו להישאר בחווה עד הבוקר.

איש לא חשב שעשינו טעות נוראה, אשר רבים מאיתנו ישלמו בעדה בחייהם.

למחרת בבוקר חודשה השמירה על האסירים. התברר להם שהפשיסטים ההונגרים בראשות פרנץ סאלאשי השתלטו על הונגריה. "שוב היינו אסירים", סיפר משה. השבויים הוצעדו מאות קילומטרים מערבה, לכיוון גבול אוסטריה. שוב התלבטו אם לברוח. משה הביע את דעתו:

"אם נברח - אולי נצליח. אם נישאר, נעבוד אמנם קשה אצל הגרמנים אבל נהיה עם ההורים. חובתנו לעזור להורינו. לכן אני נגד בריחה. עלינו להמשיך ללכת."

מאז אני נזכר לעתים קרובות בלילה ההוא ובשיחה ההיא, שהביאה למותם של רוב חברי. ... לא ידענו דבר וחצי דבר על אושוויץ, על דכאו או על שאר מחנות ההשמדה. לא ידענו על תאי הגזים... אילו ידענו, ודאי שהיינו בורחים או מתמרדים. באותו לילה שמרו עלינו רק שלושה חיילים הונגריים, ואנחנו היינו שלוש מאות איש.

משה וחבריו הגיעו לאוסטריה והוסגרו לגרמנים. הם הוסעו למחנה הריכוז דכאו.

ראיתי שהברירה היא או להיאחז בחוקי החברה המקובלים או לקבל את חוק הטבע, את חוק חיית הפרא, אשר לפיו הכל מותר כדי להבטיח את החיים. לפי חוק זה גניבה ורצח אינם פשע, כי אם אמצעי להבטחת החיים. אם לא אגנוב אני – יגנבו ממני. אם לא אהרוג – יהרגוני. החלטתי למות כבן אדם ולא כחיה.

עמדתי כבר על סף המוות, כוחותי עזבוני ופעמים אחדות ביום נפלתי בלי שמישהו היה נוגע בי – אולם... ברצון עז החלטתי להמשיך את מלחמת הקיום.

מדכאו הועבר משה למחנה מילדורף ובאפריל 1945 הועלה על קרון והוסע ברכבת ליעד לא ידוע. עשרות אסירים מתו בקרון מצפיפות, מחנק ורעב. הרכבת נעצרה על ידי כוח מצבא ארצות הברית והאסירים ירדו מהקרון. משה שוחרר. הוא היה עור ועצמות.

אינני זוכר ששמחנו במיוחד. איש מאתנו לא האמין עוד בשחרור. מספר אסירים התנפלו על מעט עשב והתחילו לאכול אותו. ... ימים ולילות כל כך רבים חיכינו לרגע הזה, ועכשיו, כשבא, נראה כחלום.

במרס 1948 הגיע משה לארץ ישראל, בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות. לאחר אימונים קצרים הגיע לחזית לטרון, שם נפצע קשה בקרב. לאחר שחרורו מצה"ל, בשנת 1949, למד משה כלכלה באוניברסיטה העברית. הוא כיהן בתפקידים ממשלתיים בכירים בתחומי הכלכלה, ביניהם שר המסחר והתעשייה בפועל ונגיד בנק ישראל. הוא כיהן כנשיא לשכת המסחר הבינלאומית בארץ, היה חבר בהנהלת לשכת המסחר העולמית והוזמן לייעץ לאגף התקציבים של האו"ם. משה יזם מפעלים רבים לקידום הקשרים הבינלאומיים של ישראל, וכן לקידום תחומי התרבות, האמנות והספורט.

משה הקדיש זמן רב לפעילות למען ניצולי שואה, והיה בין השאר יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ויו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות.

משה כיהן בראש המועצה הציבורית בנושא "ניצולי השואה ומדינת ישראל". בכנס היסוד אמר:

אנחנו כבר ידענו מה זה מוות. ובידיעת הדבר הזה התנדבנו לבוא ולהיאבק על הקמת המדינה. זה לא קרה לנו... יזמנו את זה, בחרנו בזה.

ספרו של זנבר, שנה לאין קץ, בו הוא מתאר את קורותיו בתקופת השואה, יצא לאור בשנת 1966. בשנת 1968 יצאה לאור גרסה בעברית קלה, בעיבוד טניה ריינהרט, ובשנת 1991 יצאה מהדורה שניה של הספר.

למשה ולברכה שתי בנות ושישה נכדים.

משה זנבר נפטר בשנת 2012.