את פרנקלין ליטל (Franklin Littell) פגשתי לראשונה באוניברסיטת ויין סטייט (Wayne State) בדטרויט, ב־-1970, בכינוס הראשון על השואה שהתקיים אי פעם בחו״ל. כותרת הכנס הייתה "השואה ומאבקה של הכנסייה הגרמנית" וארגנו אותו יוברט ג' לוק (Hubert G. Locke) ופרנקלין ה' ליטל. שניהם היו אנשי כמורה פרוטסטנטים וחוקרים ידועים. יוברט לוק הוא סוציולוג והיה הפרובוסט האפרו-אמריקאי הראשון באוניברסיטת ושינגטון בסיאטל. לוק וליטל נשארו קרובים כל ימיהם. התרשמתי עד מאוד מרוחב ידיעותיו של פרנקלין ומן הלהט העצום שלו ובעשרות השנים שחלפו מאז היינו לבעלי ברית ולידידים.
פרנקלין ליטל נולד בסירקוז (Syracuse) שבניו יורק ב־ 1917 למשפחה מתודיסטית. גם אביו היה איש אקדמיה וכומר. הוא התחנך בקורנל (Cornell), קיבל תואר שני מ- Union Theological Seminary בניו יורק ב-1940, וב־-1946 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת ייל שבה התמחה בתאולוגיה ובתולדות הכנסייה. ליטל נעשה כומר מתודיסטי ולימד תאולוגיה נוצרית ותולדות הכנסייה באוניברסיטאות שונות — בין השאר באמורי (Emory) ובסמינר התאולוגי של שיקגו, ואחר כך, החל ב-1969, לימד במשך שנים באוניברסיטת טמפל (Temple) בפילדלפיה. בערוב ימיו, מ־-1998 רבות, לימד בתכנית לתואר שני של קולג' סטוקטון (Stockton) בניו ג'רזי, תכנית שייסדה וארגנה רעייתו, ד"ר מרשה סקס ליטל. ההשפעה האינטלקטואלית המרכזית בחייו הייתה השפעתו של התאולוג הפרוטסטנטי הדגול ממוצא גרמני, ריינהולד ניבור (Reinhold Niebuhr).
כשהיה בן 22 , סטודנט לתאולוגיה, ועסק בארגון ובלימוד של נוער פרוטסטנטי, חווה חוויה טראומטית. ביולי 1939 שכנע אותו ידיד גרמני (ליטל דיבר גרמנית) לבקר בעצרת נאצית בנירנברג. הדרמה המתוזמרת האידאולוגית-הפוליטית הפסוידו-נוצרית שהיה עֵד לה שם שכנעה אותו להילחם בכל כוחו נגד הנאציזם וכל מה שהוא מייצג, כמו גם נגד כל תנועה אותוריטרית ואנטי־דמוקרטית אחרת. מומחיותו בתאולוגיה ובתולדות הכנסייה הייתה לו לעזר רב.
בימי חייו הארוכים פרסם פרנקלין ליטל כ־ 25 ספרים שרובם עוסקים בהיבטים שונים של הנצרות. הוא נעשה מומחה עולמי לאנבפטיסטים ולמנוניטים, ולכתות פרוטסטנטיות בכלל. הוא גם ניסה להפיץ ברבים את תפיסת הנצרות ההומניסטית שלו, בספריו כגון The Macmillan Atlas of Christianity (1976) ובמהדורה השנייה, המורחבת והמתוקנת מ־-2001 של Historical Atlas of Christianity. כמה מספריו, בייחוד אלה הנוגעים לישראל כארץ הקודש, ראו אור בהוצאת כרטא, ירושלים.
ראיית השואה של פרנקלין ליטל התעצבה הן מתוך התנגדותו למשטר הנאצי עוד לפני השואה הן מתוך תפיסתו הבהירה את המתחולל באירופה לנגד עיניו. ואולם לא הייתה זו תפיסה פוליטית או סוציולוגית גרידא. פיעמה בה מוסריות עזה שצבעה את כל כתביו ומספר עצום של נאומים – הוא היה נואם נפלא – לאורך כל הקריירה שלו. בהשפעתם של ניבור
ואחרים ידע על מאבקם של כמה תאולוגים ואנשי כמורה פרוטסטנטים בגרמניה נגד השפעתה של האידאולוגיה הנאצית. הוא העריך, אך גם ביקר כבר בשלב המוקדם, את סינוד ברמן (Barmen, 1934), הוויעוד הכנסייתי של הדיסידנטים הפרוטסטנטים שהתפתח ונעשה "הכנסייה המוודה" (Bekennende Kirche). הוא העריך את אומץ לבם של הכמרים שדבקו בתאולוגיה פרוטסטנטית שאינה מקבלת התערבות חיצונית של מנהיגות פוליטית בעניינים תאולוגיים, אך מתח ביקורת חריפה על שלא השכילו להבין את משמעותה של המדיניות האנטישמית של הנאצים ולא התנגדו למשטר מטעמים מוסריים ונוצריים. כעבור זמן עתיד היה למתוח ביקורת אפילו על דמותו המוסרית הנעלה של הקדוש המעונה הפרוטסטנטי דיטריך בונהופר (Dietrich Bonhoeffer) והאשים אותו שנקט תחילה עמדה אנטי-יהודית אוטומטית־ (Kulturantisemitismus [אנטישמיות תרבותית]), ורק מאוחר הרבה יותר היה למגן היהודים ולא רק למגִנם של יהודים שהמירו דתם לנצרות הפרוטסטנטית.
אחרי המלחמה נעשה ליטל היועץ הפרוטסטנטי לצבא ארצות-הברית בגרמניה, משרה שכיהן בה כמעט עשר שנים. הוא הכיר אפוא מקרוב את המאבקים הפנימיים בקרב הפרוטסטנטים הגרמנים ומתח ביקורת חריפה על הסינוד שלהם ב־-1948 שלא הביע חרטה, לא קיבל אחריות על התנהגותם בתקופה הנאצית וניסה לשוב לגישה הנורמלית שלפני המלחמה. הוא תבע מהם לבחון מחדש את אמונותיהם הנוצריות ולהודות באשמתם – דבר שהתרחש רק מאוחר הרבה יותר, בריינלנד־וסטפָלן (Rheinland-Westfalen), בהכרזה שפרסמה הכמורה הפרוטסטנטית שם ב-1980 . ליטל העריך מאוד את ידידיו הלותרנים שגם אם היו בתחילה מעטים מילאו תפקיד מפתח בשינוי עמדתם של חבריהם לאמונה הלותרנית מקץ מאבק ארוך וממושך.
חקירתו את השואה הובילה אותו, בתור נוצרי מאמין, לכתוב את ספרו פורץ הדרך The Crucifixion of the Jews שבו הוקיע את יחסו של העולם הנוצרי ליהודים בכלל ואת אדישותו לטרגדיה של היהודים בשואה בפרט. הוא אמר בקול רם וצלול שכל מחוללי השואה נטבלו לנצרות וקרא לכל האירופים שלקחו חלק בפשע הזה "כופרים מוטבלים". הדבר הזה, כך אמר, יצר משבר אמינות הנוגע לעצם קיומה של הנצרות, משבר אמינות שיש להתמודד עמו.
את תרומותיו העיקריות לדיון בקשרים בין הנצרות, היהודים והשואה ניתן לסכם בעזרת כמה מהצהרותיו הקולעות שרובן נמצאות ב-The Crucifixion of the Jews. הוא הבהיר בהחלט שאלמלא האנטישמיות הנוצרית לא הייתה באה לעולם שנאת היהודים הגזענית מן הזן הנאצי. הנאציזם אמנם נבדל מן האנטישמיות הנוצרית המקורית בהציגו טיפוס פרוטו־פגאני של אנטישמיות, ואף־על־פי־כן הוא כרוך בה. ליטל ראה באבות הכנסייה ובוויכוח התאולוגי המקורי עם היהדות בסיס הכרחי אם כי לא יחיד לאנטישמיות הנאצית. הוא ראה בנאציזם תנועת טרור מראשיתו, בראשית שנות העשרים, ופירט את הרציחות הטרוריסטיות ושאר צורות האלימות שנקטו חברי התנועה קודם שנהייתה מפלגת שלטון. הוא גם התרכז בתפקידם של האינטלקטואלים הגרמנים ותיאר את האוניברסיטאות העכשוויות כמוסדות הנוטים להוציא מקרבם "ברברים בעלי מיומנויות טכנולוגיות" מתוך התעלמות משליחותה של האוניברסיטה כהגדרתה – ההומניזם החובק-כל שהיה סימן ההיכר של האוניברסיטאות הגדולות בעבר. הוא קרא לבֶּדֶק בית בדוקטרינה הנוצרית משום שכפי שהדגיש בכתביו המאוחרים, הנצרות הייתה מיסודה אמונה יהודית והתוספות היווניות שנוספו לה לא היו תמיד מבורכות.
פרנקלין ליטל ראה בעיני רוחו נצרות אידאלית שתחזור לתפקידה המקורי בתור "משרתת העם", כניסוחו בריאיון שהקלטתי אתו ב־-1988 בעבור יד ושם. בהשקפותיו היה דמוקרט רדיקלי, על־אף שבאופן פרדוקסלי היה רשום כל ימיו בתור חבר במפלגה הרפובליקנית, והיה מבקר חריף של הממשלים הרפובליקניים. הוא היה לוחם מטבעו והודות למעמדו האקדמי ולכישרון הנאום שלו נעשה אישיות ציבורית. ליטל ערך סמינר ראשון , ללימודי שואה באוניברסיטת אמורי ב-1959 ולאחר הכינוס הראשון ב־-1970 על השואה ומאבק הכנסייה הגרמנית, המשיך בכינוסי חוקרים עד מעט לפני מותו. בשנות חייו האחרונות הותיר במידה רבה את ארגונם של הכנסים ותכנונם בידיה של מרשה ליטל, רעייתו השנייה זה כשלושים שנה, שנישא לה אחרי מות אשתו הראשונה, הרייט לואיס ליטל, ב-1978 . הוא השתתף ברבים מן הכינוסים החשובים על השואה, בכללם כינוס הענק באוקספורד "לזכור למען העתיד", וכינוסים בישראל ובגרמניה. הוא נעשה פרופסור אורח קבוע ללימודי שואה במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים ולאחר מכן לנוצרי היחיד שנתמנה לחבר במועצה הבין־לאומית של יד ושם. במקביל מינה אותו הנשיא קרטר לחבר הוועדה המייעצת להקמת מוזאון השואה בארצות-הברית. הוא היה בחבר המייסדים של המוזאון ושימש בוועדת התוכן שלו. ליטל פרסם טור שבועי בעיתון Philadelphia Inquirer ושמו "בל נשכח" (“Lest We Forget”) שהזכיר לקוראיו הרבים את חובתם המוסרית בכל התחומים, אבל בייחוד במאבק למען הבנה נוצרית-יהודית.
ב־-1967, מעט אחרי מלחמת ששת הימים, ייסד את הארגון "נוצרים למען ישראל", קבוצת שתדלנות נוצרית פרו־ישראלית. לא תמיד תמך בהכרח במדיניות הישראלית, אך מנוי וגמור היה עמו שקולה של ישראל יישמע ומדינת היהודים תוכר ותתקבל כגורם קבוע וחיובי בעולם.
אבל פרנקלין ליטל היה לא רק הומניסט נוצרי מחויב, חוקר שואה, מורה, מטיף, מחנך ודמות ציבורית. פרנקלין הפרטי היה איש משפחה, אדם שתענוג לשהות במחיצתו. הוא היה שר שירי עַם אמריקאיים בקול הטנור הגבוה היפה שלו, מספֵּר נפלא בעל מאגר אין סופי של סיפורים מרתקים וחבר נאמן – וביקורתי. מסוכן היה לעורר את זעמו – הוא היה מגיב בחריפות על כל מעשה או מילה שהיו בעיניו חסרי כנות או אמת. בביתו, עם אשתו היהודייה, הקפידו הן על המסורת הנוצרית הן על המסורת היהודית. בשעת הסעודה היו היושבים לשולחן מחזיקים ידיים בזמן שנשא את הברכה הנוצרית, ואחר כך בירך בעברית על הלחם. הוא חגג את פסח ואת חג הפסחא, את חג המולד ואת חנוכה. הוא שאף להבנה אמִתית המבוססת על כבוד הדדי ועל הכרת מסורתו של האחר.
אשתי ואני פגשנו אותו כמה שבועות לפני מותו. ידענו שברוחו הוא נאבק עם עצמו כשם שנאבק יעקב במלאך. הוא נאבק עם אלוהיו. הוא ידע, כפי שידענו כולנו, שזהו הסוף. שוחחנו ואז בא רגע הפרֵדה. בשעה שהוציאו אותו מן החדר בכיסא גלגלים נפנה אלי ואמר, "להתראות בצד השני". הוא היה צדיק אמִתי.
