כרך ל"ז [ 2] של יד ושם — קובץ מחקרים מוקדש לזכרו של פרופסור פרנקלין ה' ליטל, דמות מרכזית בתחום לימודי השואה, שמילא תפקיד חלוצי והכניס את הנושא לעולם האקדמיה של צפון אמריקה. ליטל התמודד עם התפקיד שמילאו הנוצרים והכנסיות הנוצריות בזמן השואה ועם חלקם בהנחת היסודות לקיומה. הוא היה ממחוללי השינוי באופן שבו רואה העולם הנוצרי את היהודים ובדיאלוג הנוצרי-היהודי. עוד ב־ 1970 ערך עם פרופסור הוברט ג' לוק את כינוס החוקרים על השואה ומאבקה של הכנסייה (Scholars’ Conference on the Church Struggle and the Holocaust) והוסיף לעסוק בלימודי השואה ולקדם אותם כל ימיו. ליטל טען שהשואה חשפה את המשבר התאולוגי הגדול ביותר של
העולם הנוצרי הן כמי שעסקו בדמוניזציה של היהודים הן כמי שמקרבם יצאו הרוצחים. הוא ניסה לעודד אנשים להתמודד עם הנושא ועם השלכותיו בלי כחל ושרק, כפי שעשה תמיד בעצמו. הלהט שבו עסק בנושא היה מידבק, היקף ידיעותיו בתאולוגיה ובהיסטוריה – אנציקלופדי. בשנותיו האחרונות עסק בפיתוח של מערכת התרעה מפני רצח עַם בתקווה למצוא דרך למנוע הִישנות של הדברים. הכרך הזה של יד ושם – קובץ מחקרים נפתח במאמר על פרנקלין ליטל ועל תרומתו לתחום של לימודי השואה ולאנושות מאת אחד מידידיו הקרובים בישראל, הפרופסור יהודה באואר.
החלק המחקרי של הכרך הזה כולל שלושה מאמרים המטפלים בשלושה סוגים שונים של תיעוד – בידי יהודים, בידי רודף נאצי ובידי הוגים אחרי המלחמה. שרית שביט ודן מכמן מנתחים את הידידות בין לני יחיל לחנה ארנדט, ידידות שעלתה על שרטון עם פרשנותה של ארנדט למשפט אייכמן בספרה אייכמן בירושלים, כפי שעולה מחילופי המכתבים ביניהן בשנות השישים; לַסלו קרשאי מנתח ומציג את יומן המלחמה מן השנים 1943-1944 של מנהיג תנועת צלב החץ ההונגרית פֶרֶנץ סָלאשי; וקלוד קליין כותב על עֵדות שכתבה אמו בזמן המלחמה אחרי שהצליחה להבריח את הגבול ולברוח מצרפת לשווייץ.
את חנה ארנדט ואת לני יחיל אין צורך להציג לפני קוראיו של יד ושם – קובץ מחקרים. המאמר הזה מציג תכתובת הכוללת כ־-15 מכתבים שהוחלפו בין שתי ההוגות המעמיקות שעסקו בשואה ובישראל, ובהם אנחנו עדים לחברות קרובה הנרקמת וקורסת תוך כדי הדיון ביניהן לאחר פרסום מאמריה של ארנדט וספרה. המכתבים כוללים דיונים מעמיקים על טוטליטריות, לאומנות ונושאים מחקריים ופילוסופיים נוספים, כמו גם נושאים אישיים כגון ענייני בריאות ומשפחה. ואולם יחיל הוכיחה את ארנדט – היא לא הצליחה להבין מה גרם לארנדט לכתוב את הדברים שבעיני יחיל, כמו בעיני רבים אחרים בישראל, היו מקוממים. "פולמוס ארנדט" משתקף כאן היטב וביקורתה של יחיל, על-אף שלא התפרסמה מעולם ברבים, מוצגת בקצרה במכתביה.
החוקר ההונגרי הנודע לַסלו קרשאי מציג לפנינו תיעוד מסוג שונה מאוד – יומנו של פֶרֶנץ סָלאשי. המבוא המשכיל והמאלף של קרשאי לא יסולא בפז ובעזרתו נוכל למצוא את דרכנו בזרם העכור של מחשבותיו של סָלאשי. סָלאשי ראה בהונגריה ובהונגרים מין גזע אדונים שימלא יום אחד תפקיד מכריע בעולם, לימינם של הגרמנים ואולי במקומם. את היהודים
ראה מבעד למשקפיים גזעניים ולא חזה עתיד ליהודים בהונגריה ואף לא בשום מקום אחר. תפיסתו דומה לנאציזם, אבל בעלת גוון הונגרי מובהק. זהו חומר קריאה קשה אך חשוב לכל מי שמבקש להבין את הונגריה בתקופה ההיא. קריאת מחשבותיו של רשע, לאומן קיצוני ואנטישמי גזעני אינה חוויה נעימה, אך כתיבתו של סָלאשי גם פותחת צוהר ללאומנות, לפוליטיקה ולאנטישמיות באירופה בימים ההם. כל אלה מילאו חלק במלחמת העולם השנייה ובשואה.
קלוד קליין, פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מציג עֵדות של ניצולה שנכתבה בזמן המלחמה, עֵדות שהיא גם אישית – זוהי עדותה של אמו – וגם חדשה לעולם המחקר. ססיל קליין הֶכֶל מספרת על התלאות שהיו מנת חלקה בזמן שניסתה לחצות את הגבול מגרנובל לשווייץ עם שני ילדיה הקטנים, בספטמבר 1943. הניגוד בין חיי היהודים בגרנובל בזמן שלטון האיטלקים (נובמבר 1942 —ספטמבר 1943), שהיו שלווים יחסית, ובין החיים בזמן שלטון וישי לפניהם או בזמן שלטון הגרמנים אחריהם, בולט וניכר בעֵדות הזאת מתקופת המלחמה. סיפור קורותיה של ססיל קליין לאורך הגבול בניסיונה להיכנס לארץ שבה גדלה וחלקן של הדמויות הפועלות האחרות מסופר בצורה פשוטה ומלאת חיים ושופך אור על היבטים שונים של נמל המבטחים הזה.
אולה סילוונוינן בודק את תפקידה של פינלנד במלחמת העולם השנייה ובשואה, וגישתו הישירה והגלויה מעידה על ראשיתה של התמודדות ביקורתית עם תפקידה של פינלנד כצד לוחם בשיתוף עם גרמניה הנאצית. ואף־על־פי שפינלנד לא גירשה את רוב יהודיה, הרי בריתה עם גרמניה ומאבקה בברית-המועצות הובילו בסופו של דבר למותם של אלפים רבים.
המאמר הזה הוא אחד הצעדים החלוציים הראשונים בהכרתה של פינלנד בעברה המלחמתי וביחסה כלפי שבויי מלחמה סובייטים ויהודים. סילוונוינן גם עוסק בסיבות לשהות הארוכה שנדרשה לפינלנד עד שיכלה להתייחס במישרין להיסטוריה החדשה שלה, שהות שנמשכה הרבה אחרי נפילתה של ברית-המועצות.
רוני שטאובר בודק את המשא ומתן בין גרמניה המערבית לישראל אחרי החתימה על הסכם השילומים בראשית שנות החמישים. הקנצלר קונרד אדנאואר וממשלת גרמניה ביקשו הן לעשות מחווה לעם היהודי הן להשיג הכרה נרחבת יותר בתור גרמניה החדשה שהתנערה מעברה הנאצי הקרוב. אדנאואר היה מעוניין ביחסים דיפלומטיים מלאים, אבל ישראל לא הייתה מוכנה להרחיק לכת מעבר להסכמי השילומים. הפצעים עדיין היו טריים מכדי שיעלה על הדעת אפילו לפתוח במשא ומתן עם גרמניה על יצירת קשרים דיפלומטיים, ואף-על-פי-כן, בינם לבין עצמם דנו שר החוץ משה שרת ואנשי משרדו בשקט ביתרונות ובחסרונות של הסוגיה המכרעת הזאת במשך שנים. ואולם משהורשתה גרמניה המערבית להצטרף לנאט"ו והיה ברור שהמערב מקבל אותה פחת הצורך שלה בהכרה ישראלית. לנוכח ההתפתחות הזאת בצירוף השאיפה לשפר את היחסים עם העולם הערבי הצטיירו עד מהרה הקשרים עם ישראל כמעמסה יותר מאשר כיתרון. בנסיבות החדשות הללו ולנוכח חוסר הרצון הברור של החברה המערב גרמנית להתמודד עם עברה נאלצה המנהיגות המדינית בישראל לשקול מחדש את עמדתה בנוגע לשדרוג היחסים הדיפלומטיים.
הכרך הזה כולל גם מאמרי ביקורת של יפעת וייס על ספרו החשוב של משה צימרמן הממלא חֶסֶר הנוגע ליהדות גרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושל נתן שניידר על ספר מרתק של דב שידורסקי המתעד את המאמצים שעשו ישראל ויהדות התפוצות אחרי המלחמה להשיב ספריות וספרים יהודיים "חסרי יורשים" מאירופה החרבה.
עם צאתו של הכרך הזה עורכת הלשון הוותיקה שלנו באנגלית, לאה אהרונוב, פורשת מעריכת הלשון של יד ושם – קובץ מחקרים ומתפנה למשימות אחרות של עריכת ספרים ועבודה על פרויקטים אחרים ביד ושם. לאה אהרונוב ערכה את יד ושם – קובץ מחקרים במשך עשרים שנה כמעט בכישרון רב ובמסירות והעבודה אתה הייתה הנאה מתמדת. אנחנו שמחים לברך על הצטרפותו של דוד בראונר, מומחה בתחומו ובעל ניסיון רב, בתור עורך לשוני באנגלית. שיתוף הפעולה בינינו בכרך הזה התחיל ברגל ימין ואנחנו מקווים להמשך עבודה פורייה יחד.
המאמרים בכרך הזה עוסקים בתחומים חדשים, הן בתיעוד הן במחקר, ומציבים אתגרים לפני חוקרים המתמודדים עם השואה, תיעודה והשלכותיה. אין ספק שפרנקלין ליטל היה יכול להיות גאה בהישגים שהושגו בתחום המחקר ולימודי השואה בארבעים השנים שחלפו מאז החל במאמציו הנאמנים.
