אנו מקדישים את הכרך הזה של יד ושם – קובץ מחקרים לזכרם של פרופסור דוד בנקיר, היסטוריון מרכזי בתחום חקר השואה וידיד אישי, ושל אברהם סוצקבר, המשורר היידי החשוב ביותר של תקופתנו, שחוויותיו כפרטיזן בווילנה ובימים שאחרי השואה ובזמן שיקום החיים היהודיים השפיעו השפעה רבה על יצירתו. דוד בנקיר נפטר בטרם עת ב־ 25 בפברואר וסוצקבר הלך לעולמו ב־ 20 בינואר.
כחוקר הצטיין דוד בנקיר בידע רחב יריעה להדהים בשלל נושאים, בחשיבה אנליטית חודרת, בכישרון הרצאה והוראה נדיר ובשכל חריף. הרצאותיו המרתקות, שבהן ידע לשלב מגוון נושאים ולארוג מהם תמונה לכידה אחת, היו לאגדה. תרומתו המכרעת של בנקיר להתפתחותו של המכון הבין־לאומי לחקר השואה של יד ושם בעשור האחרון סייעה להביאו למעמדו בתור במה בין־לאומית מרכזית למחקר ולדיון. גם השתתפותו הפעילה והקבועה במערכת כתב העת הזה תחסר לנו מאוד. הערותיו של דוד, אם על מאמרים מוגדרים ואם בסוגיות מהותיות, היו תמיד חדות וברורות והוא דחק בנו ללא הרף לשאוף לאמות המידה הגבוהות ביותר. תמיד היה נכון
לייעץ נוסף על פעילותו השוטפת כחבר המערכת. דוד בנקיר היה גם חבר שאין שני לו, ואנושיותו הבסיסית, קל וחומר חוש ההומור הנפלא שלו, לא יישכחו.
ההיבט החשוב ביותר כמעט במכלול עבודתו של בנקיר היה השפעתה הגדולה על הבנתנו את הגרמנים בשואה. דן מכמן פותח את הקובץ בניתוח מעמיק של עבודתו של דוד בנקיר ותרומתו לחקר השואה. כפי שמראה מכמן, מוקדי העניין המחקריים הרבים של בנקיר נגעו בכמה מן השאלות המרכזיות בנושא השואה וממצאיו המחקריים הקדימו לא פעם את זמנם והִכו הדים ברחבי עולם המחקר כולו. החל במחקריו על דעת הקהל בגרמניה ועל ידיעתם של הגרמנים ומעורבותם בהשמדת היהודים עד למחקרו על מעורבותו של היטלר בפרטי המדיניות האנטי־יהודית וכלה במחקרו המאוחר יותר הנוגע לאפיפיור פיוס השנים־עשר והווטיקן בתקופת השואה — החותם שהותיר בנקיר בל יימחה.
אברהם נוברשטרן דן דיון מרגש ומאלף בשירת היידיש של המשורר הגדול אברהם סוצקבר המנוח. נוברשטרן מתחקה אחר התפתחותו הספרותית והאישית של סוצקבר החל בקבוצה הספרותית "יונג־ווילנע" בשנים שלפני המלחמה, דרך תקופת השואה והלאה אל מעיין יצירתו האדיר של המשורר שנבע במשך עשרות שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא מנתח את סגנונותיו של סוצקבר ואת ההשפעות שהשפיעו עליו ומצביע על השפעתה הנחרצת של השואה לא רק על כתיבתו בתקופת המלחמה, אלא גם ובעיקר על יצירתו המאוחרת. המובאות מיצירתו של סוצקבר נוקבות ומרגשות גם יחד.
חלקו המחקרי של הכרך הזה נפתח במאמרה של לאה פרייס המציגה חלקים חסרים מיומנו של הרב שמעון הוברבנד ומסות שכתב בגטו ורשה במאי-יוני 1942 . פרייס הצליחה לזהות את המסמכים הכתובים יידיש בכתב יד שתויקו כמסמכי ארכיון אלמוניים במכון היהודי ההיסטורי בוורשה, במכון ייוו"א בניו יורק וביד ושם, ומצאה התאמה בינם ובין כתביו המוכרים של הוברבנד. דברי הביקורת של הוברבנד על התפקיד שמילאה ה"משטרה" היהודית בגטו ורשה בריכוזם של כ־ 1,000 גברים יהודים מן הגטו לעבודות כפייה ב־ 21 במאי 1942 יש בהם התבוננות חשובה מוקדמת על הגוף הזה והם עשויים לסייע להבנתנו את תרומתו של כוח השיטור לגירוש הגדול של הקיץ. חשיבות נודעת גם להערותיו הלא תמיד מחמיאות של הוברבנד על אנשים רגילים בגטו. פרייס מתארת את העבודה הקפדנית ואת הקשיים שבהתאמת הטקסטים למחברם שהיה דמות מרכזית בארכיון המחתרת "עונג שבת" בארגונו ובהנהגתו של עמנואל רינגלבלום. תובנותיו של הוברבנד על החיים בגטו ורשה תורמות תרומה שלא תסולא בפז להבנת הגטו הגדול והמורכב ביותר שהקימו הגרמנים.
אילה נדיבי מביאה סיפור מרשים ולא ידוע עד כה על ניסיון שנעשה להציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה ימים ספורים קודם שנכנסו הגרמנים להונגריה, במרס 1944 . ראשיתו של ניסיון ההצלה עם אלדר סגדי־מסק, ראש המחלקה המדינית במשרד החוץ ההונגרי, שזימן אל משרדו את המנהיג הציוני משה קראוס ב־ 10 במרס 1944 להזהירו מפני הסכנה המרחפת מעל ראשי היהודים בקרפטרוס. סגדי־מסק דחק בקראוס לקרוא למנהיגות היהודית במדינה לארגן את העברתם של היהודים האלה לבודפשט כדי להבטיח את ביטחונם. זה היה שבוע של פעילות קדחתנית, אך המאמצים להצלתם של היהודים הללו עלו בתוהו, שכן הזמן היה קצר מדי והנאצים היו נחושים מדי. יזמת ההצלה של הממשלה ההונגרית והניסיון להשיג אחדות בקרב המנהיגים היהודים, שהצליח כמעט לגמרי, הם שיאיו של הסיפור המפתיע הזה.
שלושה מאמרים עוסקים בסוגיות בתר־מלחמתיות חשובות הנוגעות לאופן שבו אנחנו זוכרים את השואה: ווּלף בּיקֶנבַּך מתאר את המדיניות הרשמית בשווייץ בנוגע לטיהור שמו של מפקד המשטרה לשעבר וחסיד אומות העולם פּאוּל גרוּנינגֶר; קיירה קרֶגו־שניידר מנתחת את האנטישמיות בקרב גרמנים באזור הכיבוש האמריקאי אחרי המלחמה; ודורון בר כותב על התחרות בין יד ושם למרתף השואה בהר ציון בשנות החמישים בנוגע למקום הפקדתו של אפר הקרבנות שהובא אז לישראל. בּיקֶנבַּך מסכם את פעילות ההצלה של גרוּנינגֶר בשנים 1939-1938 בקנטון סנט גַלֶן שבשווייץ. על־ידי פרשנות שהעניק לפקודות הממונים עליו מצא מפקד המשטרה דרך לאפשר את כניסתם של מאות מיהודי אוסטריה
שנמלטו מן הרייך השלישי אל שטחה של שווייץ. ואולם מעשיו של גרוּנינגֶר, שלטענת המחבר התבססו על השקפתו האתית והמוסרית, נחשבו להפרה של מדיניות הממשלה ותקנות הממשל, דבר שהביא לחקירה מטעם הרשויות הפדרליות והמחוזיות, לפיטוריו המידיים ולשלילת זכויות הפנסיה שלו. ואולם ב־ 1995 טיהר בית המשפט המחוזי בקנטון סנט גַלֶן את שמו של גרוּנינגֶר לאחר מותו. במאמר הזה חושף בּיקֶנבַּך את עמדותיהם של פקידי ממשל פדרלי ומקומי בשווייץ כלפי גרוּנינגֶר במשך כל אותן עשרות שנים ועד לימינו אנו. המחבר טוען שעל־אף שגרוּנינגֶר טוהר, חמישים ושש שנה לאחר מעשה, הרי שמעולם לא זכה להכרה אמִתית בשווייץ על פעילות ההצלה שלו. הפוליטיקאים טרם השלימו עם גרוּנינגֶר.
קרֶגו־שניידר בוחנת את היחסים בין העקורים היהודים, הגרמנים ורשויות הכיבוש האמריקאיות באזור מינכן מבעד לעדשת המסחר והעסקים. הגרמנים תושבי המקום התלוננו על התנהגות עסקית לא חוקית ו"לא הוגנת" של ניצולים יהודים במלשטראסה, המרכז המסחרי העיקרי במינכן בשעתו. קרֶגו־שניידר בודקת מגוון גדול של תיעוד שלא נוצל עד כה כדי
לספר את סיפורה של האנטישמיות המתמשכת שהוסיפה לרחוש מתחת למסווה דק בקרב הגרמנים המקומיים בשעה שסטראוטיפים כלכליים בנוגע ליהודים השתיירו גם בקרב גורמים ליברליים יותר. להאשמות האלה, כפי שהבינו הרשויות האמריקאיות, לא היה בסיס של ממש והיזמים הגרמנים השתתפו למעשה בפעילות השוק השחור לא פחות מכל אחד אחר. המאמר מאפשר הצצה מיוחדת על חיי היהודים בגרמניה בשנים שמיד אחרי תום המלחמה.
דורון בר בוחן היבט חשוב של התפתחותה של הנצחת השואה בישראל בעשור הראשון לקיום המדינה – קבורת אפרם של הקרבנות וכמה שאלות כלליות יותר על היבטים דתיים של הנצחה וזיכרון. בשורש המחלוקת בין יד ושם למרתף השואה עמדה שאלת הקשר בין דת למדינה בנושאים רשמיים. בשעה שמרתף השואה נותר מוסד קטן, דתי ביסודו, בהר ציון, עם כל הסמליות המקודשת הקשורה במקום, יד ושם הוא מוסד לאומי ולפיכך חילוני מעצם הגדרתו. בסופו של דבר הייתה ידם של שיקולים לאומיים על העליונה ואפרם של הקרבנות הובא לקבורה ביד ושם, בהר הזיכרון, למרגלות הר הרצל.
הקובץ כולל גם מאמרי ביקורת מאת אנטוני פולונסקי, על ספרו של שמואל קסוב, Who Will Write Our History? ; קיריל פפרמן על ספרו של איליה אלטמן, Opfer des Hasses: Der Holocaust in der UdSSR 1941–1945; וארקדי זלצר על- The Unknown Black Book: The Holocaust in the German-Occupied Soviet Territories; מכתב למערכת מאת יאצק לאוצ'אק, ברברה אנגלקינג ואנדז'י ז'ביקובסקי בתגובה על ביקורת שפרסם דוד אנגל על ספרם בכרך ל"ז: 1 של יד ושם – קובץ מחקרים, ותגובתו של אנגל על מכתבם.
סוצקבר היה מוצא כר נרחב במאמרים השונים הללו ובאירועים המתוארים בהם. יכול היה להגיב עליהם מתוך ניסיונו האישי והיכרותו האינטימית עם הכתיבה המחתרתית בתקופת השואה, הקשיים והדילמות הכרוכים בניסיונות הצלה, האתגרים שניצבו לפני היהודים שביקשו לשקם את חייהם הפרטיים והקהילתיים אחרי השואה וראשיתה התפתחותה של הנצחת השואה בישראל. הוא חזה מבשרו את כל אותם אירועים והתפתחויות ואת כולם ראה בעין בוחנת. בנקיר היה שותף לתכנון הכרך הזה של יד ושם – קובץ מחקרים והעריך את מגוון הנושאים הרחב, הגירוי האינטלקטואלי שהם מספקים והמחקר הרציני העשוי לשמש בסיס לדיון עמוק ולוויכוח ער. עם לכתו של אברהם סוצקבר תם עידן וחלל ריק נפער בחקר השואה עם פטירתו של דוד בנקיר. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
