"לך על פני מלים כבשדה-מוקשים"
פטירתו של אברהם סוצקבר בתל אביב בה' בשבט תש"ע ( 20 בינואר 2010) מסמלת את חתימתה של תקופה בתרבות יידיש המודרנית, תקופה שסוצקבר מילא בה תפקיד מרכזי במשך שנים טעונות ועשירות ביותר של חיים ויצירה. בדומה לרבים מבני דורו הייתה השואה בעבורו השבר העמוק שפיצל את חייו בין "לפני" ל"אחרי". הוא חווה אותה על בשרו והיא הטביעה את חותמה על כתיבתו ועל פעילותו התרבותית.
אברהם סוצקבר נולד ב־ 1913 בעיירה סמורגון (Smorgon, סמרגון) גבולה התרבותי של ליטא היהודית. בשנות מלחמת העולם הראשונה גורשה משפחתו בידי השלטונות הרוסיים עם המוני היהודים באזורי המלחמה. המשפחה התגלגלה לסיביר ושם, בסביבה ובנופים יוצאי דופן בעבור מי שיתגלה ברבות הימים כמשורר ביידיש, עברו עליו שנות ילדותו. אחר
מות האב הגיעה המשפחה ב-1920 לווילנה — העיר שבה בָּגַר סוצקבר ובה התחיל את כתיבתו, העיר ששימשה במשך כל חייו מוקד התייחסות בעולמו. ביכורי שירתו, בראשית שנות השלושים, עמדו בסימן הקשר המתוח בינו ובין חברי קבוצת הסופרים והאמנים "יונג־ווילנע", שנמנה עמה, הוא וחיים גראדה, לייזר וולף, שמרקה קצ'רגינסקי ואחרים. בכתיבתם של רוב חברי הקבוצה ניכרו בבירור אותותיהן של הנטיות הרדיקליות שאפיינו חלק ניכר של הנוער היהודי בפולין בשנים ההן, ואילו שירתו של סוצקבר התרחקה מן ההקשר הפוליטי והחברתי המיָדי. ערכיה של הרומנטיקה המאוחרת ניכרים היטב במוקדים התמטיים של שירתו – מרכזיותו של עולם הטבע, השאיפה להתמזג אתו, עיצובה של דמות המשורר המלא אופטימיות ומרץ נעורים והרצון לעצב את חייו העתידיים מתוך מזיגה בין התבונה לרגש.
סוצקבר הספיק לפרסם לפני השואה שני ספרי שירה – השני שבהם נשא כותרת שמתפרשת כהצהרת כוונות ברורה: וואַלדיקס ("יערית"). הספר הזה הופיע בווילנה ב-1940 , באותה תקופה קצרה ורבת תהפוכות שבה נמסרה העיר לליטא קודם ששבו הסובייטים והשתלטו עליה. מי שקורא היום את הספר אינו יכול להימנע מלהרהר בפער הדרמטי בין העולם השירי הנבנה בו, שהוא כל כולו המנון לטבע, ובין הגורל שכבר ארב למחבר ולרוב קוראיו והשיגם כמה חודשים בלבד לאחר הופעת הספר. לימים, לאחר השואה, כינס סוצקבר את שיריו מן השנים 1941-1939 באחד מספריו במדור שנקרא בשם הקולע "פֿון אַנטלאָפֿענעם אינדזל" ("מן האי שברח").
בימים הראשונים שלאחר ההתקפה הגרמנית על ברית-המועצות הצטרפו סוצקבר ואשתו פְרֵידְקֶה (פרידה) לאלפי הפליטים שניסו לברוח לשטחים שעדיין היו בשליטה סובייטית, אך עקב התקדמותם המהירה של הגרמנים נחסמה דרכם והם חזרו לווילנה. באותה שעה גורלית התפצלו חברי "יונג־ווילנע" ודרכיהם נפרדו: חיים גראדה ולייזר וולף הצליחו להימלט, אבל וולף נפטר מרעב וממחלות בתוככי ברית-המועצות ב־-1943. ואילו אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי חלקו עם יהודי וילנה את גורלם, נכלאו בגטו ועברו את כל דרך הייסורים שנכונה להם. סוצקבר הצליח להינצל כמה פעמים מן האקציות השונות. בסוף 1941 הוא הוסתר כמה שבועות בידי אישה זרה שהעניקה מחסה במרתף ביתה ליהודי הלא קרוא שהתדפק על דלתה והיה בעבורה אדם אלמוני לחלוטין. אך מסתור שכזה היה יכול לשמש אותו רק זמן קצר ובסופו של דבר חזר סוצקבר אל הגטו. בחודשים הראשונים לקיומו של הגטו חווה סוצקבר אירועים אישיים טראומטיים ביותר: אשתו ילדה בבית החולים של הגטו, אך הנאצים אסרו על נשים יהודיות ללדת והתינוק נרצח. זמן קצר לאחר מכן נרצחה גם אמו של המשורר באחת האקציות.
במשך כל תקופת השואה, מאז ראשית הכיבוש הנאצי של וילנה, בזמן הישיבה בגטו ועד חיסולו, התמיד סוצקבר בכתיבת שירה. סדרת שיריו הראשונה מן השנים ההן, הנושאת את הכותרת "פּנימער אין זומפּן" ("פנים בביצות"), נכתבה במחבוא בימים הראשונים של הכיבוש הנאצי, ביוני-יולי 1941 ; ואילו השירים האחרונים מתקופת הגטו נכתבו סמוך לחיסולו – בספטמבר 1943 . יש גם שירים שהמשורר התחיל בכתיבתם בגטו והשלימם אחר כך.
פרסום השירים לא היה כמובן דבר שהיה אפשר להעלותו על הדעת בגטו וילנה. הפרסום התאפשר רק כשהגיע סוצקבר למוסקווה, ב־-1944 . לרבים מן השירים שכתב סוצקבר בתקופת השואה יש יותר מנוסח אחד, בין השאר מפני שהמשורר העתיקם כמה פעמים מתוך תקווה שלפחות אחד העותקים ישרוד. בכמה מקרים שב סוצקבר וערך את שיריו שנכתבו בזמן השואה מתוך שאיפה להקנות להם לבוש סגנוני מגובש יותר או להתאימם לנורמות שיריות שספג לאחר השחרור. לכן יש שירים מפרי עטו של סוצקבר שהנוסח הראשון שלהם בכתב יד שהגיע לידינו נושא אופי מודרניסטי ומשוחרר יותר מן הנוסח שראה אור בדפוס. רוב השירים שכתב סוצקבר בזמן השואה כונסו בשני קבצים שהופיעו בניו יורק מיד אחריה — די פֿעסטונג ("המבצר") ולידער פֿון געטאָ ("שירים מן הגטו"); אך כמה מהם ראו אור לראשונה רק שנים רבות לאחר מכן.
בתקופת השואה עברה שירתו של סוצקבר טרנספורמציה משמעותית ביותר: קולו הפרטי של המשורר שאפיין את תקופתו הראשונה נשמע גם עתה ברמה, אך בתנאי הגטו הוא היה לקולו של היחיד המתמודד עם אימת הכליה והסוף; ועליו נוסף קול חדש – הקול הציבורי. סוצקבר הקדיש כמה משיריו לגיבורי ההתנגדות הפיזית והרוחנית שהכיר היכרות אישית – איציק ויטנברג, מפקד הפפ"או ("פֿאַראייניקטע פּאַרטיזאַנער אָָרגאַַניזאַַציע", ארגון הפרטיזנים המאוחד), המורה מירה (מירה ברנשטיין, אחת המחנכות הידועות בגטו וילנה), איש הרוח זליק קלמנוביץ', שסדרת השירים "דער נבֿיא" מוקדשת לו, והמצילה שלו בזמן הבריחה מן הגטו. בכמה משיריו קרא להתנגדות פיזית גלויה, כגון "אַ נעם טאָן דאָס אײַזן" ("אחוז בברזל"), שהוקרא ברבים באירוע ציבורי בגטו לכבוד 1 במאי 1943 . שירו "אונטער דײַנע ווײַסע שטערן" ("תחת לובן כוכביך") הולחן מיד לאחר כתיבתו, הושר בפי רבים בחודשים האחרונים לפני חיסולו של גטו וילנה, ולאחר השואה היה לאחד הטקסטים הייצוגיים המיטיבים לבטא את אימותיה. לצד השיר הלירי הקצר הקדיש סוצקבר מזמנו גם לכתיבת פואמות ושתיים מהן שרדו במלואן. האחת היא "דאָס קבֿר־קינד" ("ילד הקבר") הנושאת את התאריך "גטו וילנה, 12 באפריל 1942 ", ומוקדשת לנושא הכאוב שהיה גם פצע טרי בלבו של המשורר – הלידה בתנאים הבלתי אפשריים של השואה, לידה שהיא עדות לכוחות החיוניים המאתגרים את שליטתו של המוות. שנה לאחר מכן השלים סוצקבר את הפואמה "כּל־נדרי" המתארת את המפגש הלא צפוי בגטו בין חייל של הצבא האדום השבוי בידי הגרמנים ובין אביו שממנו נפרד שנים רבות קודם לכן.
כשכינס סוצקבר לאחר שנים את שיריו מזמן השואה ואת שיריו המאוחרים יותר על השואה בקובץ לידער פֿון ים־המוות ("שירים מים המוות"), כתב בהקדמה: "כאשר השמש עצמה הפכה כמדומה לאפר – האמנתי באמונה שלמה: כל זמן שהשיר אינו נוטש אותי, העופרת לא תשמידני; כל זמן שאחיה חיי משורר בגיא צלמוות יזכו ייסורי לתיקון ולגאולה".
הדובר בשירי השואה של סוצקבר הוא אכן במקרים רבים יוצר הרואה בשירתו מחסה ומגן מפני המוות האורב לו – גילוי חדש, בתנאי קיום קיצוניים ביותר, של האידאל הרומנטי בדבר המשורר העומד בפני כל מכשול. בכל השירים הללו הגרמנים כמעט אינם נזכרים בשמם המפורש; המשורר עוקף את אזכורם באמצעים רטוריים שונים משום שחשבון הנפש האמִתי והחשוב בשירתו מתנהל עם עצמו ועם שותפיו לגורל. כך למשל בשירו "איך ליג אין אַן אָרון" ("בארון המתים"), שנכתב באוגוסט 1941, הדובר בשיר משתחרר ולוּ לרגע מאימת הכליה המרחפת עליו בעזרת דמיונו השירי המקשר בין הקטבים של מוות ולידה, קפיאה ותנועה, כליאה ושחרור:
איך ליג אין אַן אָרון,
ווי אין הילצערנע קליידער,
איך ליג.
זאָל זײַן, ס'איז אַ שיפֿל
אויף שטורמישע כוואַליעס,
זאַל זײַן, ס'איז אַ וויג.
בַּאֲרוֹן-הַמֵתִים,
כִּבְּבֶגֶד שֶׁל עֵץ,
אֶשְׁכָּב.
אוּלַי זוֹ סִירָה
עַל גַּלִים סוֹעֲרִים,
אוּלַי עֶרֶשׂ לַטָּף.
(תרגם ה' בנימין)
לעומת זאת בשירו "תחת לובן כוכביך" יש גילוי רב־משמעי יותר של העמידה מול המוות. השיר נפתח דווקא בביטוי השאיפה הכמוסה לזכות במנוחת נצח, על־אף שהמשורר מדבר עליה בדרכי עקיפין והיא מתמזגת עם הכמיהה להיטהרות. לאורך השיר הדובר הופך במהלך דרמתי ל"מיתר קרוע" הממשיך בכל זאת במעשה היצירה. גם כאן זהותו של האויב אינה מתפרשת, כאילו אין זה מן הראוי להזכירו; לעומת זאת המשורר ער דווקא לסכנה הקיימת מבפנים. חיפושיו הקדחתניים אחר נמען הולם לדבריו ולשירתו עומדים בניגוד גמור ל"מנוחה הרצחנית" המאפיינת את סביבתו הקרובה.
שני שלישים מיהודי וילנה נרצחו בחודשים הראשונים של הכיבוש הנאצי, ואף־על־פי־כן שררה בגטו מעין "נורמליות" מדוּמה החל מראשית 1942 ועד סמוך לחיסול הגטו. בתקופה הזאת היה סוצקבר פעיל בחיי התרבות שהתנהלו בצל הכיליון: בינואר 1942 התקיים הנשף הראשון של תאטרון הגטו וסוצקבר השתתף בבחירת קטעי הספרות שהושמעו בו. היוזמה להקים תאטרון בגטו עוררה בתחילה התנגדות חריפה משום שהיו מי שראו בכך חילול כבוד המתים וגם אמצעי מטעם היודנרט להרדים את ערנותו של הציבור. אך כעבור זמן־מה נוכחו המתנגדים לדעת שהנשפים הללו תורמים תרומה של ממש לעידוד רוחם של היהודים. סוצקבר היה גם פעיל ב"מועדון הנוער" שאורגן בגטו; הוא ניהל בו חוג ספרותי, קרא עם הנערים משירת יידיש המודרנית ואף ארגן ב"מועדון" תערוכה לזכרו של יהואש, מתרגם התנ"ך ליידיש והמשורר שיצירתו הייתה קרובה ללבו.
הקמתו של "ארגון הסופרים והאמנים" הייתה אחת היזמות בתחום הפעילות התרבותית שקרמו עור וגידים בזמן קיומו של הגטו. באחד מערבי הספרות שהתקיימו במסגרתו הקריא סוצקבר את הפואמה "דאָס קבֿר־ קינד"; וכך תיאר הרמן קרוק, מנהל הספרייה המרכזית בגטו, את הרושם שעשה השיר על שומעיו:
אחרי הקריאה עבר זמן רב עד שמישהו החל לדבר. המאורעות הדרמתיים הם כה קרובים, צורתה של היצירה והתעלותה השפיעו במידה כזאת שכולם שתקו... נדמה לי שזה הערב הראשון של התרוממות רוח והתלהבות יוצרת גדולה.
באותה שנה קיבל סוצקבר פרס מטעם ארגון הסופרים והאמנים בגטו וילנה על הפואמה – היה זה הפרס הספרותי הראשון שקיבל בחייו, וזה קרה דווקא בגטו.
לאחר כיבושה של וילנה הציבו לעצמם הנאצים בין השאר מטרה לרכז את הספרים ואוצרות התרבות היהודיים כדי למיינם – רובם נועדו להשמדה ומקצתם נשלחו לגרמניה ל"מכון לחקר הבעיה היהודית". לשם כך גייסו הנאצים קבוצה שתעבוד בבניין ייוו"א, המכון למדעי היהדות שהוקם בווילנה ב-1925, בניין שנמצא מחוץ לתחום הגטו. חברי הקבוצה נצטוו למיין את החומרים מספרייתו של המכון ומספריות אחרות. אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי, רוז'קה קורצ'אק ואחרים נמנו עם הקבוצה הזאת, אבל הם הציבו לעצמם מטרה הפוכה מזו של צורריהם – להציל כל שאפשר מאוצרות התרבות היהודית. מקצת החומר הוחבא במקומות מסתור שונים בגטו, מקצתו הופקד לשמירה בידי לא־יהודים ומקצתו הוסתר בבניין ייוו"א עצמו. כמה מן החברים בקבוצת העבודה הזאת היו גם חברים במחתרת הגטו והעובדה שהם יצאו יום־יום לעבודה מחוץ לחומותיו סייעה בידם להבריח אליו נשק וגם חומר הדרכה מודפס שנפל לידיהם במקרה על הרכבת אמצעי לחימה מאולתרים. תושבי הגטו קראו לקבוצה הזאת בקורטוב של לעג "די פּאַפּירענע בריגאַדע" ("בריגדת הנייר"), משום שמקום עבודתם וטיבה לא אִפשרו להם להבריח מזון אל הגטו – המשימה המרכזית שעמדה לפני מי שעבדו מחוץ לחומותיו. ואולם חברי הקבוצה העמידו בראש מעייניהם את מטרת ההתנגדות הרוחנית לצורר.
בספטמבר 1943, משגברה הציפייה הדרוכה לחיסולו של הגטו, הצליחו סוצקבר, אשתו ושמרקה קצ'רגינסקי עם קבוצת חברים מן הפפ"או לברוח אל היער ולהצטרף אל יחידת פרטיזנים סובייטית. מעמדם של הלוחמים היהודים ביחידה הזאת היה רצוף קשיים ומכשולים, אך בסופו של דבר הם השתלבו בה. כשנודע במוסקווה שסוצקבר, ששמו הלך לפניו בבירה הסובייטית לאחר שעותק מן הפואמה "כּל־נדרי" הוברח מן הגטו והיא הוקראה בערב מיוחד שהתקיים שם, נמלט מן הגטו ונמצא ביער בקרב הפרטיזנים, הפעילו פעילי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי את השפעתם כדי להבריחו מעבר לקווי האויב ולהביאו אל חוף מבטחים. מסתבר אפוא שהאמונה שיש בכוחה של השירה להציל את היוצר מן הכיליון והמוות, אמונה שסוצקבר דבק בה כאמור בשעות הסכנה הקשות מנשוא, התגשמה בתנאיה של מציאות יוצאי דופן.
סוצקבר הוטס למוסקווה, היה בין הנואמים בכינוס הוועד היהודי האנטי־פשיסטי באפריל 1944, ותיאר בהופעתו את שואת יהודי וילנה ואת מאבקם של הפרטיזנים ביערות. איליה ארנבורג הקדיש לו מאמר בפרוודה, אירוע יוצא דופן שהִכה גלים בקרב היהדות הסובייטית וגם מחוצה לה לנוכח המדיניות הסובייטית הכללית להצניע הן את ממדי השואה הן את חלקם של היהודים בלחימה בנאצים. לאחר פרסומו של המאמר זרמו אל סוצקבר מאות מכתבים מכל קצווי ברית־המועצות; בעיקר פנו אליו פליטים מווילנה שביקשו לקבל מידע על יקיריהם וגוללו לפני המשורר את קורותיהם בתקופת המלחמה – הלחימה בשורות הצבא האדום, חיי הפליטות ברחבי המדינה העצומה, הידיעות הבלתי ברורות על השואה, התקווה הקלושה שמישהו מיקיריהם שרד.
בזמן שהותו במוסקווה נרתם סוצקבר למשימה לתעד את חורבן יהודי וילנה. ספרו על גטו וילנה, שנכתב ב-1945 , היה החיבור החשוב הראשון על הנושא, על־אף שלא חרג מן המוסכמות הסובייטיות שכן נועד לפרסום בברית-המועצות. הוועד היהודי האנטי־פשיסטי שלח עותקים מן החיבור לפרסום מעבר לים והספר הופיע אפוא בפריז קודם שיצא במוסקווה. מיד לאחר מכן יצא הספר לאור גם בבואנוס איירס והוא הופיע בהמשכים בשני עיתונים יומיים ביידיש בניו יורק. הפרסום הרחב הזה של הספר מלמד על כמיהתה של הציבוריות היהודית באותם הימים, זמן קצר כל כך לאחר השואה, לקרוא עדויות על שהתרחש, בוודאי ציבור דוברי היידיש. במקביל לספרו של סוצקבר או מיד אחריו הופיעו החיבורים והעדויות על שואת יהודי וילנה של רוז'קה קורצ'אק, שמרקה קצ'רגינסקי ומרק דבורז'צקי.
מיד לאחר שחרורה של וילנה חזר אליה סוצקבר בתקווה להשתתף בשיקום החיים הציבוריים היהודיים בעיר ולהוציא מן המחבואים את אוצרות התרבות היהודית. ואולם יחסם של השלטונות הסובייטיים למאמצים האלה נע בדרך כלל בין אדישות לעוינות; עד מהרה הבינו האישים הבולטים בקרב הניצולים, ובכללם אבא קובנר, אברהם סוצקבר ואחרים, שהם צריכים לשנות את מטרתם ולכוון את מאמציהם לארגן את הניצולים לקראת עזיבת השטחים שבשליטת ברית-המועצות ולהבריח אל מחוץ לגבולותיה את אוצרות התרבות שניצלו. סוצקבר עצמו הבין שעליו לקבל החלטה ברוח זו, אך לפני כן זימנו לו השלטונות הסובייטיים תפקיד לא צפוי – הם הטילו עליו להעיד במשפטי נירנברג בתור אחד העדים מטעם התביעה והיהודי הראשון ביניהם. בפברואר 1946 העיד סוצקבר במשפטי נירנברג וגולל בעדותו הן את שואת יהודי וילנה והן כמה ממעשי הרצח שראה במו עיניו וההשפלה שחזה מבשרו.
זמן קצר לאחר מכן עזב סוצקבר את ברית־המועצות ופתח בנתיב נדודים מפותל שהוביל אותו בסופו של דבר, בספטמבר 1947, אל ארץ-ישראל. בתקופת הנדודים הזאת התמקד סוצקבר בכתיבת פואמה אפית רחבת ממדים, "געהיימשטאָט" ("עיר הסתרים"), המגוללת את גורלם של מניין ניצולים המסתתרים בתעלות הביוב של וילנה לאחר חיסולו של הגטו
ומנסים ליצור אשליה של נורמליות בתנאים הבלתי אפשריים הללו לאחר שכל עולמם נהרס. המבנה הצורני המוקפד של הפואמה, לשונה וחרוזיה העשירים והווירטואוזיים מעידים על שאיפתו של המשורר להנציח את השואה הנצחה אמנותית ולהעמיד במרכזה את הרצון להיאחז בחיים ולהעניק משמעות חדשה לקיומם של הניצולים.
מאז עלייתו ארצה ובמשך שנות חייו הארוכות התמודד סוצקבר עם זיכרון השואה בדרכים שונות ורבות. כעורכו של הביטאון הספרותי היוקרתי ביותר ביידיש בארץ ובעולם, הרבעון די גאָלדענע קייט, שייסד וערך מ-1949 ואילך, היה מודע למרכזיותו של נושא השואה בעולמם של היוצרים ביידיש. בגיליונות של די גאָלדענע קייט פרסם סוצקבר לראשונה גם יצירות שנכתבו בתקופת השואה, כגון מחזהו של יצחק קצנלסון "על נהרות בבל", גם דברי שירה ופרוזה שנכתבו בידי הניצולים – ק' צטניק, לייב רוכמן, ישעיהו שפיגל ואחרים – וגם את יצירותיהם של הסופרים ביידיש שהיו עדים למוראות השואה מרחוק. בתור יוצר לא חדל סוצקבר לחפש לעצמו דרכים אמנותיות חדשות להתמודד עם הנושא המורכב מכל. בספר שיריו הראשון בארץ, אין פֿײַער־וואָגן, הקדיש לשואה מדור נפרד בעל הכותרת המשמעותית "די קאַרש פֿון דערמאָנונג" ("דובדבן הזיכרון"). הכותרת הזאת מלמדת על שינוי ההדגש הבולט בעולמו השירי – חוויות השואה לא היו עוד בעבורו אירועים הזוכים לעיצוב מיָדי ובלתי אמצעי, אלא תחום שבו גובר והולך כוחו של הזיכרון. המדור נפתח בשיר "אויטאָפּאָרטרעט" ("תמונת עצמי"), ובמרכזו דמות הניצול החוזר אל עירו, זו המוכרת לו מנעוריו; עתה היא בעבורו מרחב ריק מאדם שבו הוא עורך את חשבון הנפש הכאוב עם עברו:
אַ מאָל, ווען איך בין אין אַ קעלער געלעגן,
בײַנאַנד מיט אַ מת ווי אַ בויגן פּאַפּיר,
באַלויכטן מיט פֿאָספֿאָרנעם שניי פֿונעם באַלקן –
פֿאַרשריבן האָב איך מיט אַ שטיקעלע קויל
אַ ליד אויף פּאַפּירענעם לײַב פֿון מײַן שכן.
אֵי-פַּעַם,
עֵת שָׁכַבְתִּי נִסְתָּר בְּמַרְתֵּף,
וְאֶצְלִי גְוִיַּת־מֵת כַּנְיָר הַלָּבָן,
מוּאָר בְּזַרְחַן הַשְלָגִים שֶמִּלְמַעְלָה –
רָשַמְתִּי בִּבְדַל הַפֶּחָם הַשָׁחוֹר
שִׁיר עַל גְוִיַת־הַנְיָר שֶׁל שְׁכֵנִי.
עַתָּה אֵין גַם מֵת לְצִדִּי, —
לבֶֹן נֶעֱלָב,
עוֹטֶה פִּיחַ.
החוויה הטראומטית שמבליחה בתודעתו של הניצול מעמידה בסימן שאלה את מוסריותה של כתיבת שירה בזמן השואה: האם מי שכותב שירה "על גבו" של המת מקיים את זכרו או מתעלם ממנו? האם המשורר שמדמה את גוויית המת ל"ניר לבן" אינו חוטא בכך שהוא הופך את המתים "חומר" לכתיבתו? סוצקבר מתמודד עתה בעקיפין עם בדל האמונה שנאחז בה בתקופת הגטו, שהשירה היא שתצילו ממוות. מתוך פרספקטיבה נפשית מרוחקת קמעה הוא רואה עכשיו את פניה האחרות של האמונה הזאת – המחיר המוסרי שהכתיבה "על" המתים גובה מן המשורר. בשנות החמישים הראשונות עסק סוצקבר בכתיבת סדרת פרקים של פרוזה מודרניסטית בשם "גרינער אַקוואַריום" ("אקוואריום ירוק"), פרי ההתמודדות הזאת עם הפן החדש של השואה המתגלה ממרחק השנים לעיני מי שחווה אותה על בשרו – האפשרויות האמנותיות והסכנות המוסריות הטמונות בשאיפה לריחוק ולאסתטיזציה:
— גיי איבער ווערטער ווי איבער אַ מינענפֿעלד: א יי ן פֿאַלשער טראָט,
א יי ן פֿאַלשע באַוועגונג, און אַלע ווערטער, וואָס דו האַסט
אויפֿגעציליעט אַ גאַנץ לעבן אויף דײַנע אָדערן, וועלן צעפֿליקט
ווערן מיט דיר צוזאַמען —
— לך על פני מלים כבשדה-מוקשים. פסיעה טועה א ח ת, תנועה טועה
א ח ת, והמלים שהשחלת כל החיים על עורקיך תיבזענה יחד עמך
לקרעי-קרעים —
הדובר המופיע בתחילת הסדרה חי בתודעה כפולה – שאיפתו לבטל את הגבול בין החיים לנספים מתנגשת עם תודעתו הכואבת שהגבול בין העולמות הוא למרות הכל בלתי עביר. ככל שעברו השנים היה זיכרון השואה מרכיב מרכזי בעולמו היצירתי של סוצקבר כמשורר השואף לגשר בין קלסיקה למודרניזם, זיכרון המבליח כנוכחות כל־יכולה בלבוש ובנסיבות לא צפויים ביותר ומעניק להווה הרגיל כביכול את ממד המוזרות המבהילה. גם מעשה האמנות אינו יכול להשתחרר ממנו אפילו אם הוא רוצה בכך:
דער שמייכל פֿון מײַדאַנעק פֿאַלט
אויף חתונות און בריתן.
אין אָפּערע.
טעאַטער.
הינטער די קוליסן.
אין קנייטשן פֿון דײַן ברויט־און־זאַלץ,
געזאַלצענעם געוויסן.
דער גרינער שמייכל פֿאַלט
אויף דײַן עלעגיע, דײַן באַלאַדע
און אויף אַ ליאַדע
ציטערקלאַנג באַזונדער.
הוּא נוֹפֵל, הַחִיּוּך שֶׁל מַיידַאנֶק
עַל חֲתוּנּוֹת וּבְרִיתוֹת.
בּאוֹפֶּרָה.
בַּתֵּאַטְרוֹן.
מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.
בְּקִמְטֵי לֶחֶם־חָקְךָ.
מַצְפּוּנְךָ הַמָּלוּחַ.
הוּא נוֹפֵל, הַחִיּוּך הַיָּרֹק,
עַל הָאֶלֶגְיָה שֶלְּךָ, הַבָּלָדָה
וְעַל כָּל
רֶטֶט צְלִיל לְחוּד.
("החיוך של מיידאנק", תרגם אברהם יבין)
יכולתו המופלאה של סוצקבר להתחדש ולהרחיב את תחומי עולמו השירי הגיעה לשיאה בסדרה "שירים מן היומן" שכתב במשך כעשור שנים, 1974-1985. השירים אינם נושאים כותרת אלא את שנת כתיבתם והעובדה הזאת מקנה לסדרה כולה אופי של טקסט רצוף שזיכרון השואה נוכח בו בדרך מפתיעה וטבעית גם יחד:
ס'געהערט צו מיר די אָפּגעהאַקטע האַנט, וואָס קריק מיט יאָרן
געפֿונען האָב איך זי אין גאָרטן צווישן פּאָמידאָרן.
און ווײַל זי איז אַ מענערהאַנט וואָס האָט קיין בעל־הבית ניט
געהערט זי מיר. אַ דריטע האַנט. איך שרײַב אָן איר קיין אות ניט.
- - -
ס'געהערט צו מיר די אָפּגעהאַקטע האַנט וואָס האָט געצערטלט
קאָן זײַן, אַ יונגע פֿרוי, ווען מ'האָט איר בעל־הבית צעפֿערטלט.
און איך האָב זי געפֿונען ווען דער מאַן האָט זי פֿאַרלאָרן
סעפּטעמבער נײַנצן איין און פֿערציק צווישן פּאָמידאָרן.
הַזְרוֹעַ הַכְּרוּתָה שַׁיֶכֶת לִי, שֶׁמְּצָאתִיהָ
לִפְנֵי שָׁנִים בַּגָּן, בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת.
הִיא זְרוֹעַ גֶּבֶר בְּלִי בְּעָלִים. עַל־כֵּן שַׁיֶּכֶת לִי הִיא.
זֹו יָד שְׁלִישִׁית, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵינִי כּוֹתֵב כָּל אוֹת.
- - -
שַׁיֶכֶת לִי הַזְרוֹעַ הַכּרוּתָה, אֲשֶׁר אוּלַי
לִטְּפָה אִשָּׁה צְעִירָה כְּשֶׁבַּעְלָה נִכְרַת.
כִּי מְצָאתִיהָ כַּאֲשֶׁר הָאִישׁ אִבֵּד אוֹתָהּ
בַּעֲרוּגַת עַגְבָנִיּוֹת, סֶפְּטֶמְבֶּר אֶלֶף תְּשַׁע-מֵאוֹת אַרְבָּעִים-וְאַחַת.
(תרגם בנימין הרשב)
השיר הזה הוא מכמה בחינות סיכום של יצירתו של סוצקבר כולה ושל גילומיו השונים של נושא השואה בתוכה: עולם הטבע שמילא תפקיד חשוב כל כך בתקופה הראשונה של כתיבתו מתגלה עכשיו בפנים חדשים. זהו טבע מבוית ומעובד שיד אנוש שתלה בו דווקא "ערוגת עגבניות" על צבעה האדום הבוטה. הקורא את השיר ביידיש עשוי גם להיזכר שיהודים אדוקים הטילו לעתים ספק בכשרותן של העגבניות משום שהן הזכירו להם את הדם. בערוגה כזאת, אידילית לכאורה, מגלה המשורר רק חלק מן הגופה של הנרצח האנונימי, בלי שם ובלי קלסתר פנים, עדות לזוועה שהתרחשה דווקא בספטמבר, בחודש היפה ביותר בלוח השנה המזרח אירופי. ולא זו בלבד שהרוצח אינו נזכר בשמו אלא שטיבם של מעשיו מוזכר רק ברמז. בשיר המאוחר הזה סוצקבר אינו מנסה כלל להחיות את העולם שנחרב על עושרו התרבותי הרב והוא מוותר כאן על השאיפה שהייתה כה אופיינית לתרבות יידיש לאחר השואה. אך ברי לו שזהו עולם ששלמותו נהרסה ללא תקנה וכתיבתו של המשורר ניזונה רק מן החלקים המפוררים והמפוזרים שנותרו ממנו לפלטה.
כאמור השירים בסדרה "שירים מן היומן" אינם נושאים כותרת ורק שנות כתיבתם קובעות את סידורם. השיר הזה נכלל במדור " 1981 " והוא מאזכר בהבזק את אירועי הדמים שהתרחשו ארבעים שנה קודם לכן: הרציחות ההמוניות הראשונות, למעשה – שרידיהן. מה שעומד על הפרק ממרחק של ארבעים שנה הוא המתח בין כוחו של הזמן המכלה, המאיים לטשטש ולאיין את זיכרון הזוועה, ובין נאמנותו הנמשכת והולכת של המשורר לקיים את זכרם של הנרצחים; הם המקור ליצירתו, גם אם קלסתר פניהם היטשטש לבלי הכר. במשך השנים שמר סוצקבר על כוחו ויכולתו לחדש את פני שירתו גם אל מול מציאות עגומה של התמעטות נמשכת והולכת של קוראיה בלשון המקור. כך נקבע מקומו כיוצר יידיש החשוב ביותר בדור שלאחר השואה וכאחת מדמויות המופת של התרבות היהודית המודרנית.
