בימים שאנו מביאים לדפוס את כרך ל"ט: 1 של יד ושם — קובץ מחקרים אנחנו מציינים גם יובל למשפטו של אדולף אייכמן בישראל. זה היה המשפט הראשון שבו עמד לדין נאשם לא-יהודי על־פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שחוקקה ישראל ב־ 1 באוגוסט 1950 . עד למשפט אייכמן וגם אחריו יושם החוק בעיקר במשפטים שבהם עמדו לדין בישראל יהודים שהואשמו בסיוע לנאצים ברדיפתם וברציחתם של יהודים אחרים. משפט אייכמן ריתק אומה שלמה, ואף חלק גדול של העולם. הוא נערך באולם מלא מפה לפה באנשים ומדי יום האזינו לו ברדיו עשרות אלפי ישראלים והוא נסקר בקביעות בעשרות עיתונים במדינות רבות. לגבי דידה של ישראל ושל מאות אלפי הניצולים שהשתקעו בה היה המשפט בין השאר סוג של קתרזיס. הוא הציג את הטענות נגד הנאשם ובד בבד סיפר את הסיפור מנקודת מבטם של הקרבנות באמצעות עדויות של ניצולי שואה. לראשונה הושמעו ונשמעו ברבים עדויותיהם של ניצולי השואה בישראל וחוקרים רבים גורסים שהמשפט חולל את ראשיתה של התמורה באופן שבו ראו הישראלים את השואה ואת קרבנותיה היהודים. חקר השואה מאז הושפע מן המשפט באופנים רבים ובין השאר נעשתה ההסתמכות על עדויות של ניצולים לאחד מכלי המחקר הבסיסיים. לרוב המאמרים בכרך הזה של יד ושם — קובץ מחקרים יש נגיעה לסוגיות ולהיבטים שעלו במשפט אייכמן, על־אף שהכרך אינו מוקדש לדיון נרחב במשפט עצמו.
בהזדמנות הזאת אני מבקש לברך שלושה חברים חדשים שהצטרפו למערכת: כריסטופר ר' בראונינג, מיכאל ר' מארוס ומיכאל וילט, כולם חוקרים ידועי שם. בקריירות המחקר המרשימות שלהם עסקו בראונינג, מארוס ווילט בהרחבה בסוגיות היסוד של השואה שרבות מהן עלו במהלך משפט אייכמן ובמהלך משפטיהם של פושעי מלחמה נאצים אחרים. הצטרפותם למערכת כתב העת משמחת מאוד. ניסיונם הגדול, הידע הרב, התובנות ונקודות המבט שלהם בנוגע לנושאים ולמאמרים כבר העשירו את כתב העת שלנו ותרמו לתכניו. אני מצפה בקוצר רוח לעבודה המשותפת אִתם.
הכרך הזה מוקדש לזכרו של מקסים שטיינברג, ההיסטוריון היהודי הבלגי שהיה חלוץ בתחום חקר השואה בבלגיה, תגובותיה של יהדות בלגיה והתמודדותה של המדינה עם הכיבוש הנאצי הן בשעתו והן בזיכרון הקולקטיבי. אחד המחקרים המוקדמים של שטיינברג נגע לתיק התביעה נגד ארנסט אֵלֶרס (Ernst Ehlers) לפנים ס"ס־ אוברשטורמבנפירר ומושל בריסל , ולימים שופט בגרמניה המערבית. אֵלֶרס התאבד לפני המשפט, אבל קורט אַשֶה (Kurt Asche) נציגו של אייכמן בבריסל שתחת פיקוחו שולחו רוב היהודים, הורשע. שטיינברג הניח את היסודות לחקר השואה בבלגיה ונודעה לו השפעה מרחיקת לכת על האופן שבו מלמדים את הנושא בבתי הספר ובאוניברסיטאות בבלגיה כמו גם על הנצחתו במוזאונים הבלגיים. הכרך נפתח במאמר מאת אינזָה מַיינֶן על עבודתו של שטיינברג.
מאמרי המחקר בכרך הזה דנים בתגובות היהודיות במהלך השואה ואחריה, בשאלת ההצלה בתקופת השואה, התגובות בצפון אמריקה, ועוד. חוקרים משש מדינות תרמו לכרך זה בחינות מגוונות של נושאים אלה.
אינגוֹ לוֹזֶה, בֶּנוֹ ניצֶל וכריסטוף קרוֹיצמילר בוחנים אסטרטגיות יהודיות להישרדות כלכלית בגרמניה לנוכח המתקפה המתמשכת מצד הממשל בעשור הראשון למשטר הנאצי על־ידי ניתוח השוואתי של שלוש הקהילות היהודיות הגדולות ביותר שהיו בה אז: ברלין, פרנקפורט שעל המיין וברסלאו (היום ורוֹצלַב [Wrocław]). המחברים מראים שיזמות היהודים בשלוש הקהילות הללו הצליחו באופן חלקי להביא לשימור מידה כלשהי של אפשרות קיום כלכלי עד שלהי 1938 . גודלה של העיר ושל הקהילה היהודית אִפשר לכמה מאנשי העסקים היהודים לחמוק מרדיפות המשטר או לסגל את מפעליהם העסקיים למשך תקופה מסוימת. העובדה שהצליחו להמשיך בפעילות כלכלית מסוימת עזרה לקהילות לקיים מפעלי סעד וסיוע שונים למען היהודים שגורלם שפר עליהם פחות. הממצאים האלה עומדים בניגוד לרושם העולה ממחקרים קודמים שעסקו בקביעת המדיניות האנטישמית בגרמניה ובתגובותיהם של היהודים ברייך השלישי.
ארתור שינדלר מספר את הסיפור המפתיע של ניסיונו של ראש היודנרט באושוויֶנצ'ים (אושוויץ), לאון שנקר, לארגן הגירה יהודית בקנה מידה גדול ממחוז קטוביץ בפולין הכבושה בשלבים המוקדמים מאוד של הכיבוש הגרמני. באוקטובר 1939 הורו לו רשויות הכיבוש הגרמניות להקים לשכת הגירה מחוזית באושוויֶנצ'ים כאשר ארץ־ישראל משמשת יעד הגירה מרכזי לעשרות אלפי יהודים. עד מהרה בא שנקר בראש משלחת יהודית לברלין ונשא ונתן שם עם אדולף אייכמן ועם אנשי ממשל נאצים אחרים. הג'וינט בניו יורק קיבל משנקר דיווחים מסודרים והיה אמור לסייע במימון ההגירה. המאמצים נמשכו כחצי שנה עד שפירקו הגרמנים את לשכת ההגירה. הניסיון הזה להצלה באמצעות הגירה היה חלק ממגמה כללית של ניסיונות שעשו יהודים בתחומי פולין ומחוצה לה לארגן הגירה יהודית בחודשי הכיבוש הראשונים, אך רק במקרה הזה נסעו יהודים פולנים לגרמניה כדי לשאת ולתת עם פקידי ממשל. אפשר שיש בכך כדי ללמד על איזו כוונה רצינית מצד הרשויות הגרמניות באותם ימים.
אביהו רונן, הדס אגמון ואסף דנציגר בוחנים את התפתחות העמדות בישראל ובקרב ניצולים כלפי בעלי תפקידים יהודים תחת השלטון הנאצי בתקופת השואה מבעד לאספקלריית משפטו של הירש ברנבלט בעוון פשעי מלחמה, שהתחיל במרס 1963 , פחות משנה אחרי תום הערעור במשפט אייכמן, והתנהל בשתי ערכאות. ברנבלט שירת כשוטר יהודי בבנדין, באותו אזור שפעל בו שנקר, ואחר כך כראש המשטרה היהודית במקום. כמה ניצולים בני העיר האשימו אותו שמסר באכזריות יהודים לידי הגרמנים כדי שיישלחו אל מותם. ברנבלט הורשע במשפט בערכאה הראשונה ונידון לחמש שנות מאסר, אך זוכּה בערעור. הפרסום העצום של משפט אייכמן וסערת הרגשות שהתפרצו בו לא נשנו במשפט הזה. במשפט ברנבלט גילה הציבור פחות התעניינות לעומת משפט אייכמן, הייתה בו פחות דוגמטיות מפלגתית בעדויות הניצולים לעומת משפטים קודמים שנערכו נגד יהודים ויתר רגישות מצד הניצולים, בתי המשפט, העיתונות והציבור לדילמות שנאלצו בעלי תפקידים יהודים להתמודד אתן בתקופת השואה. אנשים העידו כפי שראו את הדברים. לפיכך היו אנשי מחתרת שהעידו לטובת ברנבלט ואחרים העידו נגדו. התפיסה של מוסדות היודנרט והמשטרה היהודית הייתה דוגמטית פחות מאשר לפני כן. המחברים מעלים את הסברה שמשפט אייכמן שימש מעין קתרזיס ושחרר את הניצולים ואת הציבור מסטראוטיפים שדבקו באנשים ובתפקידים מסוימים בתקופת השואה.
קובי קבָּלֶק מנתח את הרקע להתפתחות המושג "חסידי אומות העולם" בישראל. הוא מוצא שדיונים בעניין הזה, מתוך תחושת חובה והכרת תודה, קדמו בכמה שנים להקמת יד ושם. ואף־על־פי־כן רק ב־ 1963 , חודשים אחדים אחרי תום הערעור במשפטו של אייכמן, נקבעו ההגדרה של חסידי אומות העולם וצורת ההוקרה והקשרה. הדיון בשאלות המהותיות האלה נכרך בשאלות כלליות יותר הקשורות בשואה ובוויכוחים פוליטיים, כגון משמעותם של המושגים "קדושים" ו"גבורה". ניצולים שביקשו להודות למציליהם בפומבי התחילו למצוא דרכים לחלוק להם כבוד ובסופו של דבר יצרו לחץ גואה שבעקבותיו הגיעו ביד ושם להכרעה ולפעולה בשאלות האלה.
שני מאמרים בודקים את התגובות בצפון אמריקה — אולריך פריסֶה כותב על הסיקור ביומון טורונטו דיילי סטאר בתקופה הנאצית, וחוה אשכולי וגמן על ניסיונות לארגן התיישבות של פליטים יהודים באלסקה. ניתוחו החלוצי של אולריך פריסֶה את דיווחי השואה בטורונטו דיילי סטאר, העיתון הגדול והמשפיע ביותר בקנדה, מעלה שרדיפות היהודים ורצח היהודים דווחו בהרחבה ובפירוט יחסי במשך כל העידן הנאצי. פריסֶה משבץ את מחקרו בהקשר רחב, לאמור מה ידעו הקנדים על הרדיפות ועל רצח היהודים בזמן אמת, מי סיפק להם את הידיעות הללו וכיצד טיפל בהן העיתון. הוא משלב ניתוח תוכני של הדיווחים עצמם עם התייחסות לעיתונאים שכתבו והגישו את הדיווחים ולעורכים שהחלטותיהם קבעו מה יקראו הקוראים (או לא יקראו) ובאיזה עמוד יופיעו הידיעות. הדיווחים לא היו אחידים ברמת הפירוט ולעתים אף השמיטו אזכור של יהודים כשאלה עמדו במרכזו של דיווח על מחנה או על אירוע. ואף-על-פי-כן, כפי שמראה פריסֶה, הקדיש הסטאר מקום ליהודים בנוגע לשואה ולסוגיות אחרות הקשורות ביהודים יותר מלכל קבוצה אחרת באותה תקופה. העובדה שהממשלה הקנדית לא התאמצה יותר למען היהודים, הוא מסיק, לא הייתה בגלל מחסור במידע אלא למרות קיומו.
חוה אשכולי וגמן בוחנת נושא שאינו ידוע לרבים והוא ניסיונותיהם של פעילים למען הצלה בארצות-הברית ליצור מקלט לפליטים באלסקה. הרעיון ליישב פליטים יהודים באלסקה נזכר אמנם כבדרך אגב בהיסטוריוגרפיה של השואה, אבל עד כה טרם נחקר ביסודיות. אשכולי וגמן מראה שאנשים שונים שקראו לפעולות להצלה, ובייחוד יהודים, ניסו לעניין את מזכיר הפנים האמריקאי הרולד איקיז (Harold Ickes) ואנשי ממשל אחרים, מ-1938 ואילך, ברעיון ליישב מספר גדול של פליטים יהודים בשטח האדיר והמאוכלס בדלילות רבה. כמה מן ההצעות עוררו התעניינות מסוימת אצל איקיז ואנשי הסגל שלו, אבל אף אחת מן התכניות, שכולן היו יזמות פרטיות, לא התגשמה, בעיקר מסיבות של פוליטיקה פנים אמריקאית ואלסקית. אך ברור שיישוב פליטים באלסקה היה על סדר יומם של פעילי ההצלה.
ארבעה מאמרי ביקורת על ספרים חשובים שראו אור לאחרונה משלימים את הכרך: פּים גריפיוּן כותב על ספרה של אינזָה מַיינֶן Die Shoah in Belgien; כריסטופר ר' בראונינג על Das Amt und die Vergangenheit: Deutsche Diplomaten im Dritten Reich und in der Bundesrepublik מאת
אֶקַרט קוֹנצֶה, נורברט פריי, פיטר הֵייז ומשה צימרמן; יאן טומש גרוס על Żydzi w powstańczej Warszawie מאת ברברה אֶנגֶלקינג ודַריוש ליבּיונקה; ויהודה באואר על הספר בעריכתם של אגניֶשקה ביֶנצי'ק־מיסָלָה וסלַבוֹמיר דֶמבסקי, .Rafał Lemkin: A Hero of Humankind.
בשעה שהמאמרים ומאמרי הביקורת בכרך הזה לא כולם קשורים במישרין לעבודתו של מקסים שטיינברג אף לא למשפט אייכמן, הרי סוגיות שעלו בזה אף בזה ומוסיפות להטרידנו גם היום עולות כאן לדיון. הרוצחים ומניעיהם, תגובות היהודים והדילמות שהתמודדו עמן, הניסיונות השונים, הנואשים לעתים, להציל יהודים מאירופה, תגובות העולם המערבי ובני ארצותיהם הלא־יהודים של היהודים על הרדיפות והרציחות ועוד — כל אלה הן מכלל הסוגיות המעסיקות אותנו בכרך הזה של יד ושם — קובץ מחקרים, סוגיות שהן בלב לִבה של השואה.
דוד זילברקלנג
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
