ד"ר דוד זילברקלנג
מאמרי המחקר והביקורת בגיליון ל"ט[2] של יד ושם – קובץ מחקרים עוסקים בשאלות של מניעים ותגובות של הגורמים השונים שלקחו חלק בשואה. חוקרים משמונה מדינות מספקים מגוון תשובות ותובנות הנוגעים למניעים, להשתתפות, לתגובות ולזיכרון. ממחנות עבודת כפייה קטנים ומתושבים גרמנים מקומיים, ללאומנים ונאצים הולנדים, למשתפי פעולה במזרח אירופה, לחזונות של "גרמניה הגדולה" ועד לצעדות המוות לקראת סוף המלחמה – מניעיהם של הרוצחים ושל שותפיהם היו רבים ומורכבים. אף המניעים שביסוד היחסים שנוצרו אחרי המלחמה בין מצילי היהודים בני אומות העולם לבין בני חסותם לשעבר היו לא פעם מורכבים. תגובותיהם של היהודים על הרדיפה הנאצית כבר נבחנו בהרחבה בספרות המחקרית על השואה, ואף על פי כן אנו מביאים כאן מאמר המתאר ומנתח תגובות שלא היו ידועות עד כה של יהודים גרמנים על מדיניות המשטר הנאצי, מנקודת מבט חדשה ומפתיעה. אלה ואחרות הן הסוגיות הנבחנות במאמרי המחקר והביקורת בכרך זה. את מאמרי המחקר כתבו וולף גרונר (Wolf Gruner), גרלדין פון פרייטג דראבה קונצל (Geraldien von Frijtag Drabbe Kunzel), הרמן וייס, מרדכי אלטשולר ויואנה מיכליץ (Joanna Michlic). לצדם, דוד סזרני (David Cesarani), כריסטוף דיקמן (Christoph Dieckmann), אריך הברר (Erich Haberer), קונרד קוווייט (Konrad Kwiet), יוכן בוהלר (Jochen Böhler) ויחיעם וייץ תרמו לכרך מאמרי ביקורת מעמיקים על ספרים חדשים וחשובים שעוררו דיון נרחב.
להזמנת יד ושם - קובץ מחקרים: כרך ל"ט [2]
תוכן העניינים
תקציר
מחקרים קודמים שעסקו בהתנגדות יהודית לנאציזם התמקדו בעיקר בשטחי הכיבוש במזרח וגם כשעסקו בגרמניה גופא התייחסו ההיסטוריונים בדרך כלל לקבוצות התנגדות מאורגנות. רק היסטוריונים מעטים קראו לחקור את התנגדותם של יהודי גרמניה כפרטים. מכאן הסברה הרווחת שההתנגדות בתקופת השואה הייתה פעילות קבוצתית מזוינת או מאורגנת יוצאת דופן בשעה שהרוב המכריע של היהודים היו קרבנות סבילים של הרדיפה. בחינה מדוקדקת יותר של החברה הגרמנית ברמת המיקרו=היסטוריה מערערת על הדימוי הרווח של קרבנות שהלכו כצאן לטבח. המחקר הזה משתמש במקורות ארכיוניים שלא נבדקו עד כה כגון רישומי משטרה מקומיים ומראה לראשונה שיהודים רבים נקטו צעדי התרסה ואף מחאה אישיים, החל מ-1933 ועד שלב מתקדם במלחמה. ואולם מאחר שרוב הפעילים נכלאו בבתי הכלא או במחנות הריכוז לא נודעו מעשי הגבורה שלהם עד כה.
יהודים בגרמניה הנאצית נתנו ביטוי גלוי ופומבי לתסכולם ולכעסם האישי ומחו בריש גלי על הרדיפות עוד בשנות הארבעים של המאה העשרים; יהודים בני כל הגילים מצאו דרכים רבות לעקוף או להפר צעדים אנטי=יהודיים, ואחדים אף הצליחו להשאיר ברשותם את נשקם האישי; נציגי ארגונים יהודיים השפיעו על מוסדות נאציים מתוך ניצול הסכסוכים ביניהם; אלפי בני אדם החליטו להימלט מן הגירושים הנאציים, מי בדרך של בריחה ומי באמצעות התאבדות – כל אלה מחוללים שינוי דרמטי בדימוי הרווח של חוסר המעש של יהודי גרמניה ותחת זאת מצטיירים עתה רבים מיהודי גרמניה ונציגיהם כפעילים היסטוריים אמיצים.
תקציר
ה"גרמניזציה" של השטחים שנכבשו מידי הסובייטיים נחשבת למפעל גרמני, אבל המחקר הזה מלמד שגם בני עמים אחרים השתתפו בה. מקיץ 1941 עד קיץ 1944 הגיעו לאזור בין 5,000 ל-7,000 הולנדים. קיוו ההולנדים להשיב לעצמם שמץ מתפארת הקולוניאליזם ההולנדי ולפתור את מה שנתפס כמשבר מבני אגררי בארצם. מטרותיהם הנפרדות סיבכו את יחסיהם של ההולנדים עם הגרמנים, אך גם גזענות להלכה ולמעשה לא הייתה זרה לרוחם של המתיישבים. אדרבה, המחקר הזה תומך בטענה שלפיה מיזמי התיישבות עלו בקנה אחד עם טיהור אתני ושההולנדים היו מעורבים בשניהם. חקר מקרה העוסק במתיישבים הולנדים בסביבות וילנה מוסיף ומפתח את הטענה ומתמקד ביחסי יהודים-הולנדים. המחקר מערער על התיחומים הנוהגים כיום בחקר השואה וחושף שינויים דינמיים מאוד בנקודות מבט ובעמדות.
תקציר
כמעט אף אחד ממחנות עבודות הכפייה הקטנים יותר שהיו קיימים בשלזיה לפני הפלישה ופעלו מחוץ למערכת מחנות הריכוז לא נחקר בפרוטרוט. ברנדה שבשלזיה עילית, אחד המחנות הידועים לשמצה ביותר ביניהם, הוקם כמחנה RAB (מחנה כבישי הרייך, Reichsautobahnlager) ב-1940, עבר ב=1942 לידי ארגון שמלט (Organisation Schmelt), ושימש בתחילה מחנה מעבר ומחנה חולים, ואחר כך, מינואר 1943 ועד סגירתו באוגוסט של אותה שנה, היה מחנה חולים. אתר השואה הזה נבחר כנושא המאמר בשל ההיסטוריה המורכבת שלו, בשל מקומו הבולט במחנות העבודה בשלזיה ובגלל השם הנורא שיצא לו. אין בנמצא כמעט מסמכים נאציים הנוגעים לברנדה ומשום כך נעשה שימוש ברישומים רבים מן התקופה שאחרי המלחמה, ובהם מסמכים מיד ושם, משירות האיתור הבין=לאומי (ITS) (ארולסן;Arolsen ) וכן עדויות וידאו רבות של ניצולים. הראיונות הרבים שנערכו לא מכבר עם תושבים גרמנים לשעבר מהאזור מלמדים שהמחנה לא היה מבודד מן האוכלוסייה הסובבת, וב-2008 הביאו לזיהוי של קורט פומפה (Kurt Pompe, 1961-1899), הגרמני שנשא בעיקר האחריות לזוועות הרבות שנעשו בברנדה והצליח לחמוק מתביעה משפטית אחרי המלחמה.
תקציר
המאמר בוחן דיווחים על השואה בתקשורת ההמונים בשפה הרוסית בברית המועצות. מטרת המאמר לערער על התפיסה המוטעית לפיה המשטר הסובייטי אסר על התקשורת להתייחס להשמדת היהודים. התקשורת הכללית לא הדגישה במתכוון את העובדה שהיהודים היו הקבוצה האתנית היחידה בשטחים הכבושים שנדונה להשמדה ואף לא את העובדה שהיהודים הועמדו במצב שהיה שונה מזה של שאר האוכלוסייה. הסיבה לכך הייתה שהסובייטים השתוקקו למנוע ממכונת התעמולה הנאצית אפשרות כלשהי לטעון שברית המועצות נשלטת בידי יהודים. במציאות, במונחים של אופן הצגתה של השואה בזמן המלחמה, לא היה הבדל של ממש בין תקשורת ההמונים הסובייטית לבין עמיתיה במערב.
תקציר
למרות מספרם ההולך ורב של מחקרים שפורסמו בעשור האחרון עדיין לא נחקרה כיאות ההיסטוריה של פולנים נוצרים שהצילו יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה ושל היחסים הסבוכים בין המצילים לניצולים. הייצוג והייצוג העצמי של המצילים, פעולות ההצלה כפי שראו אותן היהודים הניצולים, יחסי הגומלין היום-יומיים בין מצילים מסוגים שונים לבני חסותם היהודים, הן בזמן השואה והן אחרי המלחמה, וזיכרון היחסים הללו, כל אלה הם נושאים שטרם נחקרו דיים. המאמר הזה מבקש לזרות אור על הנושאים המאתגרים האלה על=ידי בחינה של מקורות ראשוניים חשובים מן התקופה המוקדמת אחרי המלחמה, כשזכר המלחמה עדיין היה "טרי". מיכליץ מנתחת את המכתבים שהופנו אל הג'וינט, הוועד המרכזי של יהודי פולין והוועד לסיוע לפולנים ונגעו לפעולות הצלה בתקופת המלחמה ולבקשות של אנשים פרטיים לסיוע ולגמול על פעולותיהם אלה. מיכליץ קובעת שחילופי המכתבים הללו מאירים היבטים מסוימים של יחסי יהודים-פולנים ושל ההצלה שאלמלא כן היו נותרים מחוץ להישג ידם של ההיסטוריונים.
מאמרי ביקורת
מאמר ביקורת עלDaniel Blatman, The Death Marches: The Final Phase of Nazi Genocide. Trans. Chaya Galai. Cambridge, MA: Belknap Press/Harvard University Press, 2011, 515 pp.
תקציר
בשלושת החודשים האחרונים לקיומו של הרייך השלישי נספו כ-250,000 אסירי מחנות-ריכוז בצעדות מוות ובאין ספור אירועים של רצח המוני. אפילו ברשומות העקובות מדם של המשטר הנאצי מכת המוות הסופית הזאת הייתה ייחודית באופי ובהיקף. בספר The Death Marches: The Final Phase of Nazi Genocide דניאל בלטמן מנסה לענות על שאלות שעולות ביחס להשתוללות הרצחנית הזו. בלטמן, שמשתמש בחומר ארכיוני עשיר ומגוון, טוען שצעדות המוות ומעשי הטבח שנלוו אליהם לא היו השלב האחרון בפתרון הסופי, מפני ששומרי הס"ס רצחו את אסירי המחנה לא מתוך סערה של רצח-עם אלא משום שהיו להם נימוקים מעשיים. על פי בלטמן ההחלטות המובילות של הרוצחים נבעו ממנטליות של רצח-עם, ששורשיה באקלים אנטישמי. המחקר הקפדני של בלטמן מאלץ לבחון מחדש את השלב האחרון של המלחמה – מאפייניו והקשר שלו לשלבים רצחניים מוקדמים יותר.
ביקורת על הספר Timothy Snyder, Bloodlands: Europe between Hitler and Stalin
תקציר
בסקירת הספר Bloodlands קובע כריסטוף דיקמן שהמחקר הזה הוא אבן דרך בולטת בתהליך נחוץ מאוד של שימור הזיכרון וכתיבת ההיסטוריה של הפשעים ההמוניים שנעשו נגד 14 מיליון קרבנות במזרח אירופה במאה העשרים. דיקמן מביע תקווה שגישתו של סניידר, הבוחן את קבוצות הקרבנות השונות במידה שווה של אמפתיה והוא מודע תמיד לריבוי הנפגעים, תוכל להביא להכרה הדדית בקרב עמים באזור ולבסס נתיב מחקרי חדש להמשך. דיקמן משבח את הספר מבחינות רבות, אבל מפקפק בערכן של אחרות. בייחוד הוא מעלה שאלות רבות בנוגע לגישה "מלמעלה למטה" שסניידר מיישם על ההשפעה שנודעה לסטלין ולהיטלר. דיקמן סבור גם שלאורך כל מחקרו של סניידר ניכר שהמחבר בקי יותר במחקרים שנכתבו על פשעי הסטליניזם מאלה שנכתבו על פשעי הנאציזם.
מאמר ביקורת על הספר: Anton Weiss-Wendt, Murder Without Hatred: Estonians and the Holocaust
תקציר
שם המאמר "האסטונים הפגועים שרצחו 'יהודים בולשוויקים'" הוא וריאציה סטירית על כותרת הספר רצח ללא שנאה (Murder Without Hatred). המאמר דן בהרחבה בטענה המרכזית בספר לפיה האסטונים לא פעלו מתוך שנאה אנטישמית כשרצחו יהודים, אלא הם עצמם היו קרבנות של הנסיבות שכפו עליהם לרצוח את בני ארצם היהודים לאחר שהוצגו כאוהדי הקומוניסטים וכגיס חמישי בשירותה של רוסיה הבולשוויקית. לפיכך האנטישמיות על כל צורותיה נפסלת כגורם הכרחי או מספיק לרצח עם. תחת זאת השואה באסטוניה מתפרשת כפועל יוצא של שיתוף הפעולה האסטוני בכלל, וכפי שמצוין כאן בביקורתיות, ונחשבת רק לתוצר לוואי של הלאומנות האסטונית הכללית בהנחייתם של הנאצים.
מאמר ביקורת על הספר: Wolf Gruner, Jörg Osterloh, eds., Das “Großdeutsche Reich” und die Juden: Nationalsozialistische Verfolgung in den “angegliederten” Gebieten
תקציר
קובץ המאמרים הזה, המשלב היסטוריה והיסטוריוגרפיה וכולל תריסר מאמרים מקוריים, שופך אור על חורבן החיים היהודיים באזורי שואה שכמעט לא מופו עד כה. מדובר בשטחים שסיפחו הנאצים והבליעו אותם ב"רייך הגרמני הגדול", וככאלה נהיו לחלק מ"קהילת האומה" (Volksgemeinschaft). מתוך מדיניות "הביתה אל הרייך!" (Heim ins Reich!), כדבר הססמה הפופולרית, השתמעה הלכה למעשה מדיניות "יהודים החוצה!" (Juden Rauß!).
ביקורת על הספרים: Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945. Deutsches Reich 1933–1937, vol. 1; Deutsches Reich 1938–August 1939, vol. 2; Polen September 1939–Juli 1941, vol. 4
תקציר
עורכי מהדורת המקורות החשובה הזאת מוכיחים שלא האובססיה של היטלר, אף לא ההיבריס האדיר של פמליית הס"ס שלו, לא האינטרסים של התעשייה הגרמנית אף לא האנטישמיות שרווחה בקרב האוכלוסייה הגרמנית, אף אחד מהם לא היווה גורם אחד שהוביל להשמדתם של מיליוני יהודים. אדרבה, מדובר היה בצירוף, בתערובת קטלנית של כל הגורמים הללו גם יחד. מגוון מקורות מעידים על מעורבותה העמוקה של החברה הגרמנית ומתארים את חיי היהודים ומותם בזמן שלטון הנאצים. העורכים מדגישים שאף=על=פי שהשואה הייתה מפעל גרמני בכל שלביה היא לא התחוללה בלי סיוע חיצוני.
מאמר ביקורת על הספר: טוביה פרילינג, מי אתה ליאון ברז'ה? סיפורו של קאפו באושוויץ – היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון
תקציר
ספרו של ההיסטוריון פרופ' טוביה פרילינג מי אתה ליאון ברז'ה? עוסק בפרשת חייו של אליעזר גרינבוים, בנו של יצחק גרינבוים, מנהיגה הבולט של התנועה הציונית בפולין בין שתי מלחמות עולם ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל. הספר מתמקד בשלושה נושאים מרכזיים: חייו של גרינבוים כקאפו במחנות ריכוז בפולין ובגרמניה בתקופת השואה; משפטו בפריז בתור משתף פעולה אחרי מלחמת העולם השנייה; ומותו כחייל בצבא הישראלי על=יד ירושלים במאי 1948, במלחמת העצמאות. המבקר שואל "האם הצליח טוביה פרילינג לענות על השאלה 'מי אתה ליאון ברז'ה?' שהציב בכותרת ספרו?" ומסיק את מסקנותיו בנוגע למקומו הייחודי של הספר בביוגרפיה ובהיסטוריוגרפיה הישראליות.
