מאמרי המחקר והביקורת בכרך הזה של יד ושם - קובץ מחקרים עוסקים בשאלות של מניעים ותגובות של הגורמים השונים בזמן השואה. כיצד נוכל להבין את התנהגותם של הפרטים והקבוצות הנדונים במאמרים האלה? חוקרים משמונה מדינות מתמודדים עם השאלות האלה ומספקים שלל תשובות ותובנות בנוגע למניעים, להשתתפות, לתגובות ולזיכרון. ממחנות לעבודת כפייה קטנים ומגרמנים מקומיים, ללאומנים ולנאצים הולנדים, למשתפי פעולה במזרח אירופה, לחזונות בדבר "גרמניה הגדולה" (Grossdeutschland) ugs לצעדות המוות לקראת סוף המלחמה — מניעיהם של הרוצחים ושותפיהם
היו רבים ומורכבים. גם המניעים שביסוד היחסים שנוצרו אחרי המלחמה בין מצילי היהודים בני אומות העולם למי שהיו נתונים לחסותם היו לא פעם מורכבים. תגובותיהם של היהודים על הרדיפה הנאצית כבר נבחנו בהרחבה בספרות המחקרית על השואה, ואף־על־פי־כן אנו מביאים כאן מאמר המתאר ומנתח תגובות שלא היו ידועות עד כה של יהודים גרמנים על מדיניות המשטר הנאצי מנקודת מבט חדשה ומפתיעה. אלה ועוד הן הסוגיות הנבחנות במאמרי המחקר והביקורת בכרך ל"ט: 2 של יד ושם — קובץ מחקרים.
ווֹלף גרוּנר (Wolf Gruner) מכוון אלומת אור אל התופעה הלא מוכרת של התרסה ומחאה יהודית פרטית בגרמניה, בייחוד בשנות השלושים, מה שחוקרים רבים יכנו אולי בשם "עמידה". הוא מתמקד בברלין ומראה שההערות החוזרות ונשנות בתזכירים פנימיים של הנאצים על "התנהגות חצופה" ואי־ציות של יהודים לא היו רק תואנה או אמתלה לנקיטת יד קשה נגד יהודים מסוימים אלא שיקפו לא פעם את המציאות. יהודים רבים ברייך השלישי, עוד בשלב הראשון של המלחמה, התריסו בהתנהגותם נגד צעדים אנטי־יהודיים ואף מחו בדרכים שונות. במסגרת ההגדרה הרחבה של התרסה והתנגדות בגרמניה מראה מחקרו של גרונר בבירור כי יהודים יחידים רבים בגרמניה קיבלו עליהם סיכון גדול כדי להביע את מחאתם נגד הצעדים האנטי-יהודיים של המשטר. מקצתם שילמו ביוקר על אומץ לבם. המאמר הזה עם המאמר שפרסמנו בכרך הקודם של אינגו לוזה (Ingo Loose) בנו ניצל (Benno Nietzel) וכריסטוף קרויצמילר (Christoph Kreutzmüller) ניצל על מאמצי העמידה הכלכלית של אנשי עסקים זעירים יהודים בגרמניה, מצייר תמונה של קהילה יהודית גרמנית פעילה שבניה יזמו ומצאו דרכים רבות, מחתרתיות ואחרות, במאבקם לנוכח ארצם התוקפת אותם.
חֵרַלדין פון פרַיטַג דְרַבֶּה קוּנזֶל (Geraldien von Frijtag Drabbe Kunzel) בודקת את ההשתתפות ההולנדית בתכניותיהם של הגרמנים לקולוניזציה של ברית-המועצות במסגרת ה"גרמניזציה" המתוכננת של השטחים שנכבשו מידי הסובייטים. ראשית כל המחקר הזה מראה שלא רק גרמנים ואוסטרים היו מעורבים בקולוניזציה ובגרמניזציה. קבוצות "גרמאניות" אחרות אף הן לקחו בכך חלק. אלפי מתיישבים הולנדים עקרו לאזור הזה בתקופת המלחמה בניסיון הן לשקם משהו מתהילתה הקולוניאלית של הולנד והן לפתור בעיה שנתפסה כבעיה אגררית מִבנית בהולנד. הקולוניזציה הייתה חדורה גם בתפיסת עולם ובנוהגים גזעניים. למרות ההבדל בין מטרות הקולוניזציה של ההולנדים ושל הגרמנים, דבר שסיבך לעתים את יחסיהם של המתיישבים ההולנדים עם הגרמנים, הרי התשתית הגזענית של מפעל ההתנחלות אִפשרה למתיישבים ההולנדים להיות חלק מתכניות הגזע של הנאצים ובתוך כך מן המדיניות האנטי־יהודית. המאמר מנתח את המקרה של אזור וילנה ובודק גם את יחסי ההולנדים והיהודים במסגרת התמונה הזאת של קולוניזציה וגזענות.
הרמן וייס מציג מחקר על בּרַנדֶה (Brande), מחנה עבודה קטן בשלזיה שהיה חלק מתמונה גדולה הרבה יותר ולסיפורו יש השלכות בנוגע למחקר של מחנות עבודה קטנים בכלל. בּרַנדֶה, כמו מחנות רבים בשלזיה, פעל מחוץ למערכת מחנות הריכוז. הוא תפקד כאחד ממחנות כבישי הרייך (Reichsautobahnlager) ב-1940, וב-1942 עבר לידי ארגון שמֶלט ובמסגרתו שימש תחילה בתור מחנה מעבר ומחנה חולים ואחר כך, מינואר 1943 עד לסגירתו באוגוסט באותה שנה, היה מחנה חולים (קרַנקֶנלַגֶר) בלבד. לבּרַנדֶה הייתה היסטוריה מורכבת של סמכויות שיפוט ואחריות והוא הלך והתבלט בין מחנות עבודת הכפייה בשלזיה, ואף נודע לשמצה בתנאים הקשים במיוחד ששררו בו. במסמכים גרמניים לא נותר כמעט תיעוד של המחנה ולפיכך מסתמך המאמר על עדויות ניצולים ועל ראיונות עמם, על מסמכים משירות האיתור הבין-לאומי בארולסן (International Tracing Service, Arolsen) ועל ראיונות רבים עם גרמנים שהיו אז תושבי האזור. מן הראיונות ברור שבּרַנדֶה והמחנות האחרים לא התקיימו בבידוד מן האוכלוסייה הסובבת אותם. הגרמנים המקומיים גם הם מילאו תפקיד בסיפורה של עבודת הכפייה.
בנוגע לתגובות סובייטיות על רצח היהודים, כבר מזמן סברו חוקרים שהמדיניות הרשמית, אם בתקופת המלחמה ואם אחריה, הייתה לדווח על האירועים אך להסתיר את זהותם היהודית של הקרבנות מאחורי סיסמאות סובייטיות אוניברסליות על סבל "ההמונים". מרדכי אלטשולר מראה שפני הדברים בנוגע לדיווחי העיתונות הסובייטית על השואה אחרי מבצע ברברוסה לא היו דווקא כך. הממשלה לא אסרה לדווח על יהודים, אבל עורכי עיתונים ועיתונאים שונים שאפו להצניע את הנוכחות היהודית בכתבותיהם מחשש שמא תפגע האנטישמיות המקומית במורל הכללי. משיקולים דומים אלטשולר מראה שידיעות רבות על רדיפתם של היהודים ורציחתם התפרסמו במגוון של עיתונים מקומיים ומחוזיים והדיווח היה דומה לדיווח במערב. המאמרים אכן התפרסמו ולחדי עין היה ברור שהקרבנות העיקריים של הרצח המתואר במאמרים הללו הם היהודים.
מה היה טיבם של היחסים בין ניצולים למציליהם הפולנים? האם זכו המצילים להכרה ולסיוע חומרי במקרה הצורך מארגונים יהודיים? האם הביעו הניצולים רגשי תודה? במרוצת שנות השישים ואחריהן התפתח בפולין מיתוס על היהודים "כפויי הטובה" שניצלו בזכות פולנים ואחר כך שכחו לכאורה את מציליהם. ג'ואנה יכליץ (Joanna Michlic) מראה, באמצעות בדיקה של אוסף מרתק של מכתבים שנכתבו אחרי המלחמה ותעודות נוספות, שהמיתוס התבסס על דעות קדומות ולא היה מעוגן במציאות. אדרבה, ניצולים רבים פעלו למען מציליהם והשתדלו להשיג להם סיוע, ואילו אחרים נמנעו מלפעול למענם על־פי בקשת המצילים עצמם שחשו מאוימים מפני שכניהם שראו בהם "אוהבי יהודים". מיכליץ גם מנתחת מקרים מורכבים שבהם התעמרו המצילים בניצולים, ואפילו מקרים שבהם הרגו המצילים את משפחת הניצול. במקרים אחרים לא צלחו מאמציהם של ניצולים לארגן סיוע למציליהם. ההתכתבויות אחרי המלחמה והמסמכים הנוספים מגלים תמונה מורכבת של הצלה אלטרואיסטית ובצִדה מקרים של רדיפת בצע ובגידה, של הבעת תודה ושל בידודם של המצילים אחרי המלחמה בחברתם שלהם.
בכרך הזה מתפרסמים גם שישה מאמרי ביקורת על ספרים חדשים סוקר (David Cesarani) וחשובים שרובם עוררו דיון ער. דייוויד סזרני את ספרו של דניאל בלטמן צעדות המוות, 1945-1944 ומוצא שזהו מחקר רב עניין, יסודי וקפדני, ועם זאת הוא מוצא בו פגם. זהו ספר קשה ומרתק לקריאה גם יחד, כותב סזרני, אך הוא סבור שהניתוח של בלטמן, שלפיו רצח היהודים בצעדות המוות נבע לא מאנטישמיות אלא מגל כללי יותר של רצח עם, אינו משכנע.
כריסטוף דיקמן (Christoph Dieckmann) סוקר את ספרו המדובר של טים סניידר (Tim Snyder), Bloodlands: Europe between Hitler and Stalin, ומוצא שהספר מעורר מחשבה, מאתגר, אם כי אינו נקי מפגמים, ובו בזמן מהווה אבן דרך בתהליך מתבקש מאוד בהתפתחות המחקר והניתוח של גורלותיהם של העמים השונים באזורים שאותם בוחן סניידר.
אריך הברר (Erich Haberer) סוקר את ספרו של אנטון וייס-ונט (Murder Without Hatred: Estonians and the Holocaust ,(Anton Weiss-Wendt, וקובע שזהו ספר מקיף ומשכנע בכל הנוגע למדיניות הכיבוש ,הנאצי ולמניעים לשיתוף פעולה. בה בעת הוא מותח ביקורת על התזה של וייס־ונט, שלפיה רצחו האסטונים את היהודים לא מתוך מניע אנטישמי אלא מתוך תחושת הרדיפה שלהם עצמם בתור קרבנות של הסובייטים בשילוב עם הרגש הלאומי שהנאצים עודדו אותו.
קונרד קוויט (Konrad Kwiet) מבקר את הספר שערכו ווֹלף גרוּנֶר ויורג אוֹסטֶרלו Jörg Osterloh), Das “Großdeutsche Reich” und die Juden: Nationalsozialistische Verfolgung in den “angegliederten” Gebieten), אנתולוגיה של תריסר מסות על השואה בשטחים שסופחו לרייך השלישי כחלק מן "האימפריה הגרמנית הגדולה", שטחים שלא זכו בדרך כלל לתשומת לב מחקרית מספקת. הוא מוצא שזהו ספר מאלף, מאיר עיניים, ערוך היטב והוא מהווה תרומה חשובה למחקר.
וֹכֶן בֶּלֶר (Jochen Böhler) סוקר את שלושת הכרכים הראשונים ישראו אור בסדרה מתוכננת בת שישה-עשר כרכים של תעודות גרמניות, שהעורכת האחראית לה היא סוזנה היים (Susanne Heim), Die Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden durch das nationalsozialistische Deutschland 1933–1945. שלושת הכרכים הנסקרים כאן הם: כרך מס' 1, Deutsches Reich 1933–1937, בעריכתו של ווֹלף גרוּנֶר; כרך מס' 2, Deutsches Reich 1938–August 1939, בעריכתה של סוזנה היים; וכרך מס' 4, Polen September 1939–Juli 1941, בעריכתו של קלאוס־פטר פרידריך (Klaus-Peter Friedrich) בשיתוף עם אנדראה לב (Andrea Löw). בֶּלֶר מסביר שזהו "מפעל אדירים" ועל־פי שלושת הכרכים הראשונים הוא סבור שהסדרה תהיה לאחת מאסופות המקורות החשובות ביותר בנושא השואה. המבואות המלומדים, בחירת התעודות והערות העורכים מלמדים על שילוב הגורמים האידאולוגיים וגורמים אחרים שהובילו לרצח היהודים.
חלק זה של כרך ל"ט: 2 מסתיים במאמר הביקורת של יחיעם ויץ על ספרו של טוביה פרילינג מי אתה ליאון בֶּרזֶ'ה? סיפורו של קאפו באושוויץ — היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון. בֶּרזֶ'ה היה שמו הבדוי של אליעזר גרינבוים, בנו של המנהיג הציוני הידוע ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל יצחק גרינבוים. פרילינג מספר את סיפורו של האדם המורכב הזה – קומוניסט וקאפו ולבסוף לוחם שנפל במלחמת העצמאות – באמפתיה ובאובייקטיביות, כותב ויץ.
הכרך נחתם במכתב למערכת מאת ראובן גבע בתגובה על מאמרו של ארתור שינדלר שהתפרסם בכרך הקודם, על ניסיון לארגן את הגירתם של אלפי יהודים ממחוז קטוביץ שבפולין בשלב מוקדם של המלחמה. תגובתו של שינדלר מתפרסמת לצד המכתב.
המאמרים בכרך הזה סוקרים חלק ניכר של יבשת אירופה, מברית־ המועצות ואסטוניה הם חוצים את פולין, עוברים בגרמניה ומגיעים לחלקי אירופה המערבית שסיפחה גרמניה. בבחינת שאלות מהותיות הנוגעות לשואה על פני מרחב גאוגרפי מגוון ואדיר ממדים המאמרים מתמודדים עם לב השואה, ורבים מהם גם עם האופן שבו אנו זוכרים אותה ועם הסיבות לכך. אנו מקווים שהמאמרים האלה יעניקו לקוראינו חומר רב למחשבה על סוגיות היסוד האלה של מניעים, השתתפות, תגובות וזיכרון.
ביום חמישי, 1 בדצמבר 2011 , הלך לעולמו ד"ר ליאון וולוביץ' ז"ל, חוקר חשוב של יהדות רומניה, חבר מערכת שתרם תרומה חשובה ליד ושם—קובץ מחקרים, אדם נערץ, וחבר טוב.
ליאון היה ידען גדול מאוד, מומחה בתחומים רבים, בקי בשפות רבות ובעל עין בוחנת וחודרת למחקרים ולנושאים שעל סדר היום. הוא פרסם מחקרים רבים על רומניה, ייעץ וכתב חוות דעת לעמיתים רבים ביד ושם ובאוניברסיטאות והשלים וערך את ספריו האחרונים של חברו, החוקר ז'אן אנצ׳ל ז"ל. בכל שנות פעילותו ובכל הנושאים שעסק בהם הביא ליאון את השילוב המיוחד לו של מומחיות גדולה, רוחב דעת, צניעות, ואנושיות.
התכונות האלה באו לידי ביטוי גם בעבודתו כחבר הוועדה הבין-לאומית לחקר השואה ברומניה שבה הרים את תרומתו העצומה לכתיבת הדוח הסופי ולגישור על הפערים בין חברי הוועדה מתוך היצמדות לאמת ההיסטורית — וכל זה מאחורי הקלעים ובשקט מופתי.
ליאון הביא פרספקטיבות מרעננות לדיוני המערכת של יד ושם—קובץ מחקרים והצליח לבחון כל מאמר או נושא שעל הפרק מתוך זוויות מבט שונות — היסטורית, ספרותית, חברתית ועוד. ליאון השפיע רבות על החלטות המערכת ודעתו התקבלה תמיד. חוות הדעת שלו עזרו למחברים להפיק את המרב ממאמריהם – מחברים רבים חבים לליאון חוב גדול.
הוא יחסר לנו, ולי אישית, מאוד. נקדיש לו דברים נרחבים יותר בכרך הבא.
