בין פרסום המהדורה האנגלית והמהדורה העברית של הכרך הקודם של יד ושם – קובץ המחקרים נפטר ד"ר ליאון וולוביץ' בטרם עת. ליאון היה חוקר חשוב של יהדות רומניה וחבר מערכת יקר שתרם רבות למחקר ולעבודת יד ושם – קובץ מחקרים. הוא היה בעל ידע עצום, מומחה בתחומי מחקר שונים, בקי בלשונות רבות וניחן בעין בוחנת ובמבט חודר הן בתחום האקדמיה והן בעניינים שעל סדר היום הציבורי. הוא הרבה לכתוב על רומניה ותרם לשיח המחקרי והציבורי בנושא גם בדרכים רבות אחרות, כפי שמסביר רפאל ואגו במאמרו על ליאון הפותח את הקובץ הנוכחי. בעבודתו, בקשריו האנושיים ובישיבות המערכת שלנו גילה ליאון תמיד צירוף נדיר של רוחב דעת, עומק, תבונה, צניעות ואנושיות. השפעתו של ליאון על החלטות המערכת הייתה גדולה ודעתו התקבלה כמעט תמיד. את המאמרים הנידונים ידע לבחון תוך שילוב של הסתכלות היסטורית, ספרותית, חברתית ועוד, וביקורות המאמרים שלו עזרו למחברים להפיק ממחקריהם את המיטב. מחברים רבים חבים חוב גדול לליאון וולוביץ'. ליאון היה אישיות מוערכת, "מענטש" מאין כמוהו, וחבר טוב. הוא יחסר לנו מאוד.
מאמרי המחקר בכרך מ: 1 של יד ושם — קובץ מחקרים, שבעריכתם היה ליאון מעורב מאוד, מוקדשים לבדיקת היבטים שונים של השואה בהקשרה האירופי. באמצעות ששת המאמרים הללו אנחנו מבקשים להרחיב את הבנתנו באשר לעמדותיהם ולמדיניותם של ממשלות, קבוצות ויחידים באירופה בנוגע לרצח היהודים. רוב המאמרים מתמקדים בעיקר במחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה, כשהתברר קמעה־קמעה לאן מועדים פניה וניתן היה לצפות לכאורה שיחידים, חברות וממשלות יעדיפו להתנתק מגרמניה הנאצית ממדיניות רצח העם שלה ולו למען עתידם שלהם. האומנם כך קרה?
ידוע לנו שגרמניה הנאצית מצאה שותפים בכל רחבי אירופה גם בשלב מאוחר של המלחמה. אלא שהתמונה אינה אחידה; גורמים רבים ומורכבים השפיעו על ההחלטות והפעולות. מאמרי המחקר בכרך הזה בוחנים את העמדות והגורמים הללו בקרב משתתפים פעילים שונים באירופה – בפולין, בהונגריה, ברומניה ובגרמניה עצמה: מצילה פולנייה ליברלית; איכרים כפריים בדרום ;פולין; המחתרת הקומוניסטית הפולנית, ארמיה לודובה (Armia Ludowa); משטרו ההונגרי של פֶרֶנץ סַלַשִׁי (Ferenc Szálasi); משטרו הרומני של יון אנטוֹנֶסקוּ והחברה הרומנית; ועמדותיהם של גרמנים כלפי צעדות המוות. מה הניע את הממשלים, החברות והיחידים האלה בקבלת החלטות שנגעו למדיניות הנאצית ולגורל היהודים? איזה תפקיד מילאו האנטישמיות, האינטרס הלאומי או הפוליטי ואינטרסים אישיים ואיזו השפעה נודעה להם במשולב? מאמריהם של רחל פֶלדהַי בּרנר, יאן גרַבּוֹבסקי, יוֹאנה טוֹקַרסקה־ בָּקיר, לַסלוֹ קַרשאי, רונית פישר וסוּזנֶה אוּרבַּן עוסקים בנושאים האלה ועוד וממצאיהם אינם עולים תמיד בקנה אחד עם ציפיותינו. מאמרי ביקורת מאת עֹמר ברטוב, שטפן לֶנשטט, תאודור ר׳ וִיקס ודימיטרי שוּמסקי משלימים את הכרך.
הכרך הזה נפתח בשלושה מאמרים הבוחנים שלושה פנים של החברה הפולנית במחצית השנייה של המלחמה – מצילה אינטלקטואלית ליברלית עירונית; איכרים בדרום פולין; ולוחמי מחתרת מארמיה לודובה.
רחל פֶלדהַי בּרנר עוסקת ב"אנטומיה של הצלה" באמצעות בדיקת יומנה של הסופרת הפולנייה, המצילה וחסידת אומות העולם אָאוּרֶליה וילֶז'ינסקה (Aurelia Wyleżyńska). בּרנר מראה שפעילות ההצלה של וילֶז'ינסקה נבעה .מן ההומניזם שלה בימים שערכים כאלה נרמסו תחת מגף הכיבוש ולנוכח החיזיון של רצח עם. וילֶז'ינסקה הייתה מוטרדת מאוד מהשלמתם של בני ארצה הפולנים עם רצח היהודים, השלמה שרק הגבירה את נחישותה לסייע ליהודים. יומנה של וילֶז'ינסקה מתחקה אחר הדינמיקה הפסיכולוגית והמוסרית של ההצלה ואחר היחסים בין מציל לניצול שהיו לא פעם מורכבים ומתוחים. טבעו של "הפתרון הסופי" הנאצי סיבך את היחסים בשעה שצרכים נפשיים וגופניים שונים הולידו תפיסות מוסריות סותרות. וילֶז'ינסקה מצאה את עצמה לפעמים מבקרת בחריפות את התנהגותם של בני חסותה ואפילו חששה שמא תרחש להם שנאה בסופו של דבר. בניגוד לכוונתה המקורית, ובניגוד למה שסברה שבני ארצה הפולנים היו מבקשים, תפסו היהודים והסוגיות הללו מקום מרכזי ביומנה הכולל הן רישום עובדתי של האירועים והן ניתוח מורכב, מיָדי ומרשים בכנותו של התפתחות תודעתה האישית כמצילה. הצצה נדירה זו לחיבוטי הנפש של מצילה כוללת גם קטעים מתוך היומן, בעיקר משנת 1943.
יאן גרַבּוֹבסקי, הבוחן עמדות של פולנים כפריים כלפי היהודים וכלפי רצח בדרום היהודים במחוז הקטן דוֹמבּרוֹבה טַרנוֹבסקה (Dąbrowa Tarnowska) פולין במחצית השנייה של המלחמה, מצייר תמונה שונה מאוד מזו העולה מיומנה של וילֶז'ינסקה. כאן לא היו אינטלקטואלים אף לא ליברלים אלא אנשים שהכירו את שכניהם היהודים היכרות קרובה במשך שנים. גרַבּוֹבסקי מתחקה אחר עמדותיהם של האנשים האלה כלפי יהודים שמילטו נפשם מגטאות וממבצעי רצח וביקשו עזרה בקרב המקומיים. כאן מוצא גרַבּוֹבסקי לא רק השלמה עם רצח היהודים אלא גם השתתפות פעילה מרצון ברצח.
ראשי מחוזות עד זקני הכפרים, חברי משמרות הלילה עד אזרחים מן השורה, כולם גילו יחס אכזרי ועל־פי רוב רצחני. היהודים נצודו וכשנתפסו הוסגרו לידי המשטרה הגרמנית או הומתו בידי שוביהם למען רווח אישי. גרַבּוֹבסקי מציין שלא הכל היו אנטישמיים, אבל למצודים, לרדיפות ולרצח נדרש רק קומץ בעלי סמכות או "השראה" שיגלו יזמה והאחרים הלכו בעקבותיהם. חיי היהודים היו זולים במקרה הטוב והמצודים התכופים אחריהם לא עוררו ככל הידוע רגשות שליליים או דילמות מוסריות. אדרבה, במחצית השנייה של המלחמה הצטיירו היהודים האלה הנסים על נפשותיהם פחות כסכנה או בעיה אנושית ויותר כבעיה שיש לפתור והריגתם בידי התושבים המקומיים לא נחשבה לא לחטא ולא לפשע.
יוֹאנה טוֹקַרסקה-בָּקִיר מנתחת פלח אחר של החברה הפולנית בתקופת המלחמה – לוחמי המחתרת של ארמיה לודובה במחוז קֶלצה (Kielce) שבפולין. היא בודקת הן את פעילותם בתקופת המלחמה בנוגע ליהודים והן את ההליכים המשפטיים שנפתחו אחרי המלחמה נגד מי שהואשמו ברצח יהודים בזירת פעולתם. במרכז חקירתה של טוֹקַרסקה-בקִיר ניצב משפטו של קצין ארמיה לודובה, טָדֵאוּש מאי (Tadeusz Maj) והתפקיד שמילא מפקד המחוז שלו, מיֶצ'יסלב מוצַֹ'ר (Mieczysław Moczar), אנטישמי וחשוד ברצח שנעשה אחר כך שר הפנים של פולין וניצח על המסע האנטישמי של 1968 שהביא לעזיבתם של רוב היהודים שנותרו בפולין. טוֹקַרסקה-בקִיר מציגה בפרוטרוט את פעילותם הרצחנית של טָדֵאוּש מאי ושל יחידת שְוויט (Świt) בפיקודו באזור סטַרַכוֹביצֶה (Starachowice). כשנחקר מאי והובא לדין, בשנות החמישים של המאה הקודמת, נבע הדבר ממאבקים סיעתיים פנימיים במפלגה הקומוניסטית הפולנית ולא משאיפה כלשהי לרדת לחקר האמת בעניין השואה או לבקש צדק לאזרחים החפים מפשע שנרצחו במנוסתם מן הכובשים הגרמנים ששאפו לרצוח אותם נפש. כל הרציחות שהואשם בהן מאי התבצעו במחצית השנייה של 1944, בשעה שהצבא הסובייטי התקרב, וכפי שמראה טוֹקַרסקה-בָּקִיר לא היו אלה פעולות עצמאיות של חריגים. אדרבה, הן היו ידועות היטב לפיקוד המחוזי הגבוה של מוצַֹ'ר והן שיקפו את העמדות האנטישמיות שחלקים של ארמיה לודובה היו חדורים בהן, עמדות שפילגו את הקומוניסטים הפולנים גם בתקופת המלחמה.
לַסלוֹ קַרשאי מנתח את "המדיניות היהודית" של המנהיג ההונגרי הנאצי והאנטישמי המושבע פֶרֶנץ סַלַשִׁי שתפס את השלטון בעזרת הגרמנים ב־ 15 באוקטובר 1944 . משטרו של סַלַשִׁי נודע באנטישמיות גזענית פראית, ברציחתם ביריות של אלפי יהודים שהושלכו לנהר הדנובה בבודפשט ובצעדות מוות של יהודים. מה עוד נותר לגלות על האיש הזה ועל משטרו הרצחני? מתברר שלא מעט. תחילה מציין קַרשאי עובדה שאמורה להיות ברורה ומובנת וף-על-פי-כן חשוב להדגישה גם היום – רוב יהודי הונגריה נאסרו וגורשו בידי קודמיו של סַלַשִׁי, דהיינו המשטר שבראשו עמדו העוצר מיקלוֹש הוֹרטי (Miklos Horthy) וראש הממשלה דֶמֶה סטוֹיוֹאִי (Döme Sztójay). קַרשאי מציין שלמרבה האירוניה שמו של סַלַשִׁי ידוע כיום ברבים בשעה שסטוֹיוֹאִי, שהיה רוצח גדול הרבה יותר ממנו מבחינה מספרית, לא ידוע היום לאיש אלא לקומץ מומחים לדבר. קַרשאי מראה שהפרגמטיזם של סַלַשִׁי הקיף גם את היהודים כשביקש למנוע או לדחות את השמדתם אם שירתו צרכים מעשיים. סַלַשִׁי תכנן לנצל רבים מן היהודים שנותרו בבודפשט ככוח עבודת כפייה לצורכי המאמץ המלחמתי והוא נשא ונתן עם הגרמנים דווקא כדי שיתירו ליהודים רבים יותר להישאר בהונגריה. הוא גם השתמש ביהודים הנותרים כקלף מיקוח בחיזוריו אחר המדינות הניטרליות שאת הכרתן בריבונותו ובמשטרו שאף לקבל בתמורה למתן אפשרות לנציגיהן לעסוק בפעילות הצלה. ברור לגמרי שסַלַשִׁי לא הציל יהודים, אבל מדיניותו הגבילה את שררת הרצח מסיבות אופורטוניסטיות טהורות. מאמרו של קַרשאי עשוי לעורר מחלוקת, אבל מחקרו המקיף והדקדקני יקשה על מתנגדיו להעמיד טיעוני נגד שיחלקו על ממצאיו.
רונית פישר ממקמת את רצח היהודים בידי המשטר הרומני בהקשר של מה שהיום היה מוגדר כ"טיהור אתני". האנטישמיות הרומנית הייתה עמוקה ובוטה ומסע הרצח שביצעו הרומנים ביהודים היה בראשיתו אכזרי, רחב היקף ובלתי תלוי בגרמנים. מכאן ניתן היה לצפות שגם ברומניה יהיה רצח היהודים
מוחלט. ואולם רצח היהודים ברומניה, אף שהיה נרחב ודאי שלא הגיע לכדי השמדה מוחלטת. פישר מנסה להסביר זאת וטוענת שמדיניות הרצח ההמוני הסלקטיבית של רומניה, שהבחינה בין היהודים "שלנו" בתחומי ה"רגאט" ובין יהודים "זרים" במחוזות בסרביה, בוקובינה ומולדוויה, נבעה מאותה
אידאולוגיה שבשמה גורשו אוכלוסיות אחרות מן הפרובינציות. כך, לטענתה, הייתה המדיניות בנוגע ליהודים תערובת רומנית ייחודית של טיהור אתני ורצח עם על־פי שיקולים אתניים וגאו־פוליטיים. יהודי המחוזות המסופחים היו ה"אחר" הכפול, הן כיהודים והן כתושבי האזורים החשודים שהלאומנים הרומנים הקיצוניים ראו בהם איום על התרבות הרומנית והשליטה הרומנית. הם גם האשימו את היהודים בתמיכה בסובייטים. לפיכך לא זו בלבד שאסור היה לתת אמון ביהודים הזרים, אלא שהיה אפשר (וצריך) להשמידם.
סוּזנֶה אוּרבַּן מציגה אוסף מסמכים המעידים על צעדות המוות מתוך מסמכי שירות האיתור הבין-לאומי (ITS) בבּאד ארוֹלסֶן (Bad Arolsen) שבגרמניה. צעדות המוות נערכו לנגד עיני החברה הגרמנית שהסכימה להן הסכמה שבשתיקה ואף לקחה חלק במתרחש. ההיסטוריונים מעריכים שכ־-250,000 מכלל כ-700,000 אסירים שאולצו להשתתף בצעדות המוות מתו מתשישות, מחלות, רעב, ירי ואלימות מידי שומריהם, אך רק לאחרונה נגישים לציבור החוקרים וכך ניתן עכשיו לנתח את ITS־ נעשו מסמכי ה הנושא ביסודיות רבה יותר. כאן מנתחת אוּרבַּן סוג מסוים של תיעוד – רישומי אסירים שהגיעו מתים ברכבות ובמשאיות. הנהלות המחנות רשמו את כל האסירים הנכנסים עם הגיעם, הן בשמם והן על גבי טופס נפרד שבו מראים שכך עשו גם בנוגע לאסירים ITS־ תועדו חפציהם האישיים. מסמכי ה שהגיעו מתים והוגדרו במערכת המחנות בתור "מי שלא ניתן לתשאל". תיעוד מלמד שלא זו בלבד שנרשמו אלא שהאסירים המתים אף קיבלו ITS־ ה מספר אסיר חדש. אוּרבַּן מתרכזת בבדיקת טפסים מבּוּכנוַולד ומדַכאוּ שעודם בנמצא ומבקשת לזהות את "המתים האלמונים" הללו באמצעות הצלבה של רישומיהם עם מספרי אסיר קודמים שגם הם תועדו. בכך מדגימה אוּרבַּן רק היבט אחד של הפוטנציאל המחקרי הגדול של מסמכי ITS.
הכרך הזה כולל גם ארבעה מאמרי ביקורת, מאת עֹמר ברטוב, שטפן לֶנשטט, תאודור ר׳ וִיקס ודימיטרי שוּמסקי הסוקרים שמונה ספרים שראו אור בתקופה האחרונה. מאמרו המעמיק של ברטוב עוסק בשאלת מטרתה של ספרות בדיונית על השואה על־פי הרומנים פרי עטם של סטיב סם־סנדברג ושל ג'ונתן ליטל. שני הספרים מתארים מפלצת עם פני אדם מכאן (ד"ר מקסימיליאן אואה של ליטל) ויהודי מפלצתי מכאן (מרדכי חיים רומקובסקי של סם־סנדברג), והמחבר תוהה על מטרתם של המחברים בתיאורי הרשע והשחיתות. שטפן לֶנשטט סוקר שלושה פרסומים חדשים של תעודות מתוך ארכיון עונג שבת המהווים חלק מסדרת פרסומים מתמשכת מתוך אוסף זה. תאודור ר׳ וִיקס משווה את מחקרו של אדם פּוּלַבסקי על הידיעות שהיו בידי ארמיה קריובה בנוגע לרצח היהודים בשנים 1942-1941 עם ספרו של רוברט ואן ווֹרֶן על השואה בליטא והדיון הציבורי בשואה במדינה הזאת. דימיטרי שוּמסקי מביא דברי שבח וביקורת על ספרו של דוד אנגל העוסק במקומה של השואה בעבודת החוקרים בתחום ההיסטוריה היהודית הכללית.
מאמרי המחקר והביקורת בכרך הזה של יד ושם – קובץ מחקרים עוזרים להשיב על כמה מן השאלות הנוגעות למניעיהם של היחיד והחברה ביחסם ליהודים מבקשי מקלט בתקופת השואה. התמונה העולה מהם אינה מלבבת – גם בזמן שגרמניה קרסה בכל החזיתות עוד הוסיף רצח היהודים להשתולל ברמה המקומית והארצית. לאומנות קיצונית, גזענות, אנטישמיות, ריבונות, בצע כסף ואידאלים – בין אם מדובר בערכיה הליברליים של אָאוּרֶליה וילֶז'ינסקה ובין אם בערכים שונים של משתתפים אחרים בדרמה האיומה הזאת – או נטישה של אידאלים קודמים, כמו אצל כמה מחבריה של וילֶז'ינסקה – כל אלה היו בין הגורמים שהשפיעו על עמדות והתנהגות כלפי היהודים באסונם. ליאון וולוביץ' היה דוחק בכולנו להעמיק עוד בחיפוש אחר הסברים ותובנות למניעים הרבים של החברות ובני האדם המורכבים הללו. אנו מקווים שהמאמרים המאתגרים בכרך הזה הם רק צעד ראשון בחיפוש הזה.
