כרך מ: 2 של יד ושם – קובץ מחקרים כולל שישה מאמרי מחקר בנושאים שונים הנוגעים לרומניה, גרמניה, בריטניה, לטוויה, למחנות העקורים ולחברה הישראלית, וארבעה מאמרי ביקורת על ספרים חשובים שראו אור בעת האחרונה והם עוסקים בגרמניה ובעדויות ניצולים. כמה מן הנושאים העוברים כחוט השני במאמרים הם עמדות ומדיניות כלפי יהודים טרם המלחמה ובתקופת המלחמה (יוֹן פּוֹפּה, סטיוון טיאַס וכריסטין שוּנמַקֶרס); התמודדות עם השואה אחרי המלחמה (אלה פלורסהיים, ריצ'רדס פּלַווניקס, יחיעם ויץ, ומאמר הביקורת של סימון ג'יליוֹטי); וגרמניה ויהדות גרמניה (שוּנמַקֶרס ומאמרי הביקורת של אלן סטַינוַויס, משה צימרמן ושלמה שפיר).
הקובץ נפתח במאמרו של יוֹן פּוֹפּה, המנתח את השפעתו הרבה של הפטריארך האורתודוקסי הרומני מירון כריסטֶאה בשנת כהונתו כראש ממשלת רומניה ( 1939-1938 ) על היחס ליהודים ועל גורלה העתידי של יהדות רומניה. פּוֹפּה מראה שכריסטֶאה, הפטריארך הראשון של הכנסייה הרומנית האורתודוקסית (1939-1925), תרם להתגבשות המדיניות הממשלתית וההשקפה החברתית בכל הנוגע לקהילה היהודית. כריסטֶאה היה אנטישמי מוצהר עוד לפני שהתמנה לראש ממשלה וצעדיו המעשיים כמו גם הצהרותיו בנוגע ליהודים בתקופת כהונתו היו קיצוניים. ביהודים ראה פולשים טפיליים ומנוונים המהווים איום קיומי על העם הרומני. המאמר הזה מציג ניתוח יסודי ראשון של הקריירה הכנסייתית של כריסטֶאה, של מדיניותו והשפעתו. בשלושה־עשר חודשי כהונה פיקח כריסטֶאה על יישום החוק ששלל מיותר מ־ 200,000 יהודים את אזרחותם והתווה צעדים לתהליך ה"רומניזציה" של החברה והכלכלה, צעדים שנודעה להם השפעה רבה על גורלה של יהדות רומניה.
כריסטין שוּנמַקֶרס חושפת את התפקיד החשוב שמילא בנק דיסקונט זהב הגרמני, "דֶגוֹ", בהפקעת רכוש ונכסים מיהודים ברייך השלישי. שוּנמַקֶרס מראה שדֶגוֹ, שהוקם ב־ 1924 לקדם ייצוא גרמני ולסייע לו, מילא תפקיד חשוב מאוד בהחרמת ההון היהודי מראשית המשטר הנאצי ואילך. דֶגוֹ שימש בתור מרכז הסחר במזומנים, במניות ובנכסי דלא ניידי והסדיר את רישומם, העברתם וניצולם לטובת הכלכלה הנאצית. ההון היהודי הופקע בראש ובראשונה במסגרת של הגירה או "אריזציה". דֶגוֹ עבד עם הממשלה הגרמנית במטרה למנוע ממהגרים יהודים להעביר את נכסיהם אל מחוץ לגבולות הרייך, והמיר נכסי מהגרים מוקפאים (מזומנים ומניות) לרייכסמרקים בהפסד עצום לבעליהם היהודים. בתפקידו כנאמן הייצוא הפעיל דֶגוֹ גם פיקוח הדוק על חברות יהודיות שהיו חשובות לסחר החוץ של גרמניה ושלט במידה רבה בזרימת המידע בין מוסדות הממשל המעורבים באריזציה לחברה המועמדת לאריזציה.
סטיוון טיאַס בוחן את המעט שעשתה קהיליית המודיעין הבריטית על מנת להשיג מידע על רצח ההמונים בברית־המועצות אחרי שנתפס איש , איינזצגרופה D רוברט בַּרט, באוקטובר 1943 באיטליה. יתר על כן, כפי שמראה טיאַס, חלק גדול של תיק בַּרט מסווג עד היום, גם כעבור שבעים שנה כמעט. בַּרט, איש הגסטפו האוסטרי ששירת בזונדרקומנדו 10b של איינזצגרופה D במשך שנתיים, בעיקר בתפקיד חוקר, היה פושע השואה הראשון שנפל בידי בעלות הברית המערביות. הוא סיפק לחוקריו הבריטים תיאור מפורט של רצח היהודים בברית־המועצות, אך לאחר שהועבר למתקן בבריטניה, בשלהי 1943 , התמקדו חוקריו בראש ובראשונה בנושאים אחרים. לטענת טיאַס נראה שהמודיעין הבריטי לא התעניין במיוחד בהשגת מידע נוסף על המדיניות והפעילות הגרמנית בנוגע ליהודים. בַּרט נחשב נכס מודיעיני בכל הנוגע לשמותיהם, דרגותיהם ומדיהם של קציני צבא ומשטרה נאצים, אך כנראה לא לצורך מידע על רצח היהודים.
ריצ'רדס פּלַווניקס מגלה את סיפור המרדף, התביעה והענישה של פושע המלחמה הלטווי ויקטוֹרס אָרייס בגרמניה. אָרייס, שהקבוצה הנודעת לשמצה שנקראה על שמו, "קומנדו אָרייס", הייתה מעורבת ברצח עשרות אלפי יהודים בלטוויה ובבלרוס, הצליח לחמוק ממשפט במשך עשרות בשנים, אף-על-פי-כן שהחוקרים במערב גרמניה ידעו עוד בשנות השישים על פעילותו הרצחנית. אָרייס עצמו נעצר רק ב־ 1975 והורשע ב־ 1979 . המשטרה הגרמנית התעלמה ממידע שמסר מהגר לטווי בשנות השישים על מיקומו של אָרייס ועל השם הבדוי ששימש אותו. לעומת הלטווי שהודיע למשטרה על זהותו ניסו אחר כך לטווים אחרים, שהיו מעורבים אף הם, להגן על אָרייס במהלך המשפט. בד בבד עם הסולידריות הלטווית הזאת רווחה כנראה בקרב מהגרים לטווים רבים הרגשה שאָרייס מהווה מבוכה שמוטב לה שתישכח. פּלַווניקס טוען שהמקרה של אָרייס שופך אור הן על הצלחותיה והן על אזלת ידה של
גרמניה המערבית בניסיונותיה המשפטיים להתמודד עם העבר הנאצי כמו גם על עמדותיהם של מהגרים לטווים במערב גרמניה כלפי השואה במולדתם, שבני ארצם לקחו בה חלק.
אלה פלורסהיים מגלה היבט לא מוכר ואולי לא צפוי של חיי היהודים במחנות העקורים בגרמניה אחרי המלחמה – פעילותו המגוונת, הנרחבת והחיונית של התאטרון היידי. פעילותו של התאטרון היידי מילאה תפקיד תרבותי חשוב בחיי הניצולים ואף סיפקה חלק מצורכיהם הרגשיים. כפי שמציינת פלורסהיים, הדחף לעסוק בתאטרון בא לידי ביטוי בשלב מוקדם מאוד אחרי המלחמה והיה פופולרי מאוד. ככל שהתפתח העניין הציבורי התפתחו גם להקות התאטרון והן הבשילו והשתכללו, הן להקות החובבים והן הלהקות המקצועיות. התאטרון היידי סייע להחיות את התרבות שהייתה לחם חוקם של ניצולים רבים לפני המלחמה. בו בזמן סייע התאטרון לעיבוד זוועות השואה באמצעות טיפול בנושאים האלה על קרשי הבימה והגיב במידת־מה לכאבם של הניצולים על־ידי שסייע להפיג מעט את הבדידות שרבים סבלו ממנה וליצור קשרי רעות חדשים וקהיליות חדשות. זאמי פֶדֶר היה דמות בולטת בפעילות הדרמטית הזאת והמאמר מנתח את תרומתו רבת ההשפעה להתפתחותו של התאטרון היידי ולהצלחתו בכל התחומים הללו.
יחיעם ויץ בודק את מקומו של משפט אייכמן בהתפתחותה של תפיסת השואה בחברה הישראלית. המשפט, טוען ויץ, יותר משחולל תמורה פתאומית בשיח הישראלי בנושא עד אז מהווה אבן דרך חשובה בשינוי חברתי שראשיתו בשנות החמישים, עם הדיונים על תכניו ועל משמעותו של יום השואה שבא אז לעולם. הדיון הציבורי השתקף בתהליך התחיקתי הממושך שהוליד את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה 1959 . התמורות והשיח שהתבטאו הן בחקיקה והן במשפט אייכמן נמשכו בחברה הישראלית גם זמן רב אחרי המשפט עצמו. אלן סטַינוַויס סוקר את המהדורה בשפה האנגלית של אסופת הדוחות הנאציים החשאיים בנוגע לתגובות ברחוב הגרמני על רדיפת היהודים ורצח היהודים, בעריכתם של אוטו דב קוּלקה ואֶבֶּרהרד יֶקֶל. סטינוויס סבור שהאסופה היא מופת של עריכה תיעודית ותשמש כלי חשוב לכל חוקר שואה. משה צימרמן משבח את ספרה של בֶּאַטֶה מאייר על האיחוד הארצי של היהודים בגרמניה וקובע שזוהי עבודה חשובה המצליחה לספר את סיפורו הטרגי והקשה של מוסד המנהיגות היהודי הזה. מאייר מבהירה ומעמיקה לחדור להלכי הרוח ולמניעים של המנהיגות היהודית בגרמניה הנאצית מבלי לשכוח לרגע את הרוצחים הנאצים הפועלים ברקע. שלמה שפיר מספר את סיפורה המרתק של משפחת התעשיינים קוַונט והקשרים ההדוקים שלה עם האליטה הנאצית במאמר הביקורת שלו על ספרו של יואכים שוֹלטיסֶק על אותה שושלת. שפיר מציין את חשיבותו של הספר כתרומה להבנת תהליך הנציפיקציה של הכלכלה הגרמנית.
ולבסוף, סימון ג'יליוֹטי משבחת את ספרו של אלן רוזן על מפעל הראיונות עם ניצולים של דיוויד בּוֹדֶר מ־ 1946 , הראשון שתיעד את קולות הניצולים המספרים את סיפוריהם ברשמקול סלילים, כתרומה חשובה להיסטוריה של עדויות ניצולי שואה סמוך אחרי המלחמה. המאמרים ומאמרי הביקורת הללו עוסקים בטווח נושאי, גאוגרפי וכרונולוגי רחב והם מצטלבים ומשלימים אלה את אלה בצמתים שונים. הם שופכים אור חדש על נושאים וסוגיות שלא נדונו כמעט עד כה במחקר כמו גם על שאלות שכבר היוו נושא לדיון מחקרי. יחדיו הם מהווים חומר קריאה מאלף על היבטים חשובים של השואה.
