בימים שבהם השלמנו את עריכתו של יד ושם — קובץ מחקרים מ"א: 1 הלכה לעולמה ליוויה רוטקירכן, העורכת לשעבר של כתב העת. הכרך הזה מוקדש לזכרה. ליוויה רוטקירכן הייתה היסטוריונית חלוצה וחשובה של השואה ונודעה כמומחית בכל הנוגע לצ'כוסלובקיה ולמרכיביה כמו גם להיבטים רבים אחרים של השואה. חמש־עשרה שנים ערכה ליוויה את יד ושם — קובץ מחקרים והיה לה תפקיד מרכזי בביסוס מעמדו של כתב העת בזירת המחקר הבין־-לאומית. אחרי שפרשה מעריכת כתב העת ב־ 1983 הרבתה בכתיבה ובהרצאות ואף קיבלה עליה את עבודת המחקר והכתיבה של הכרך המוקדש לבוהמיה
ומורוויה בסדרה תולדות השואה של יד ושם. עם נפילת הקומוניזם בצ'כוסלובקיה התאפשר לה לגשת לארכיונים שהיו סגורים עד אז בפני החוקרים והתוצאה הייתה ספר פורץ דרך בנושא. הייתה לי הזכות להכיר את ליוויה בשנותיה האחרונות כעורכת ולהשכיל משיחות רבות עמה בשנים שאחרי פרישתה. אחד המאמרים האחרונים שכתבה, על הממשלה הצ'כית בפרוטקטורט, פורסם ביד ושם — קובץ מחקרים כ"ז ( 1999 ). ליוויה הייתה חוקרת ועורכת ממדרגה ראשונה ובעלת אמות מידה מחמירות מאין כמוהן ולא קל היה להיכנס לנעליה. בכרך הזה, כמו בכל שאר הכרכים של כתב העת, השתדלנו להקפיד על אותן אמות מידה שקבעה לפני שנים כה רבות. הכרך הזה של יד ושם — קובץ מחקרים נפתח ברשימה של גילה פטרן על ליוויה רוטקירכן ועבודתה המחקרית.
חלקו המחקרי של הקובץ כולל חמישה מאמרים מאת חוקרים בעלי ניסיון מגוון, החל בבכיר חוקרי הונגריה, רנדולף ברהם, שהיה אחד החוקרים הראשונים מן העולם שפרסם את מאמריו ביד ושם — קובץ מחקרים בתקופתה של ליוויה רוטקירכן כעורכת, וכלה ביורי רַדצֶ'נקוֹ, חוקר צעיר מאוקראינה שקיבל זה לא כבר תואר דוקטור. מאמרי הביקורת הם דיונים היסטוריוגרפיים בפני עצמם בהיבטים מרכזיים שונים של השואה: דמותו ותפיסת עולמו של היינריך הימלר, מחקר חדש על עמדות של פולנים כלפי יהודים בתקופת השואה, סוגיות הנוגעות למשטר וישי וכן סוגה ייחודית ולא מוכרת של עדויות אישיות על השואה בכתביהם של רבנים חרדיים.
החלק המחקרי נפתח בניתוח אנתרופולוגי של הגורמים שנטלו חלק בפוגרום קֶלצה ב־ 4 ביולי 1946 מאת יואנה טוֹקַרסקה־בַּקיר. הכותבת מיישמת את ארבעת שלבי הדרמה החברתית שניסח ויקטור טרנר (Victor Turner) בנוגע למחקר ההיסטורי של פוגרום קֶלצה כדי להבין כיצד ומדוע התפתח הפוגרום כפי שהתפתח ומי היו הגורמים המעורבים בתהליך. הדרמה החברתית של טרנר מתחילה בשבירה של מערכת יחסים מסוימת הנחשבת חיונית בקבוצה חברתית נתונה, בשלב הבא נוצר משבר הולך ומתגבר ואחריו ננקטים אמצעי פיצוי משפטיים. השלב האחרון הוא ביטוי פומבי של פיוס או קרע. הסכסוך הפנימי בפולין אחרי המלחמה שגבה אלפי קרבנות נפתר במידה מסוימת על־ ידי הפניית התוקפנות לעבר ה"יודו-קומוניזם". אף שרוב יהודי פולין לא היו עוד בין החיים התבלטה שארית הפליטה בעין הציבור בגין הזכויות שהעניקה להם הממשלה הזמנית ביולי 1944 . "נראוּת" חדשה זו של היהודים, שבאה לידי ביטוי בעמדות שקיבלו כמה מהם במִנהל, במשטרה ובצבא, הביאה לאמונה רווחת בדבר "ייצוג יתר" של יהודים בתחומים האלה. הטענה בדבר מזימה "יודו־קומיניסטית" לקעקע את פולין העצמאית נפלה על קרקע פורייה. בעקבות זאת התאחדו בקֶלצה שלושה זנים מתחרים של אנטישמיות — האנטישמיות המסורתית־-הדתית, הגזענית-הלאומית והשמאלנית — וההשתתפות בפוגרום הייתה נרחבת וחצתה גבולות מפלגתיים ואחרים.
שני מאמרים בוחנים תפקידים שמילאו בשואה כוחות משטרתיים: מאמרו של יורי רַדצֶ'נקוֹ על משטרת העזר האוקראינית בחרקוב, ומאמרו של שטפן קלֶמפּ על שופ"ו הגרמני בצפון איטליה. רַדצֶ'נקוֹ הצליח לבדוק חומרים ארכיוניים בחַרקוֹב שלא נבדקו עד כה כדי לגבש תמונה וניתוח של משטרת העזר באזור הזה של מזרח אוקראינה שלא סופח בשום שלב לאזור המִנהל הגרמני של הרייכסקומיסריאט אוקראינה. רַדצֶ'נקוֹ מוצא שלאומנים אוקראינים ורוסים שניסו לחדור לתוך הכוחות האלה ולהשפיע עליהם נחלו הצלחה מוגבלת בלבד. למרבה הפלא, הסיעות המתחרות ולעתים אף הנִצות במערב אוקראינה הרבו לשתף (OUN) של הארגון האוקראיני הלאומני פעולה בחַרקוֹב כמעט כאילו לא ידעו על קיומה של יריבות ועוינות בין שתי הקבוצות. באזור הזה, כבמקומות אחרים, הייתה מעורבות עמוקה של משטרת העזר האוקראינית ברדיפה, ביזה ורצח יהודים, אבל באזור חַרקוֹב, בניגוד למערב אוקראינה שבה היו האוקראינים מעורבים ברצח יהודים עוד מן הימים הראשונים לכיבוש הגרמני, החלה מעורבותם בעיקר במחצית השנייה של 1942 . הראיות מלמדות שהשוטרים האלה השתתפו ברצח היהודים בעיקר מתוך קונפורמיזם ולא ממניעים אידאולוגיים דווקא. הכנסה שוטפת הייתה גורם חשוב נוסף שהיווה מניע מבחינתם של רבים מן השוטרים.
שטפן קלֶמפּ מוכיח בבירור ששוטרים גרמנים ששירתו כשומרים ברכבות השילוחים מאיטליה לאושוויץ היו עדים לרצח יהודים וידעו היטב מה הגורל הצפוי לכלואים בקרונות הבקר שליוו מצפון איטליה. זאת ועוד, התעסוקה בליווי משלוחים הייתה תפקיד נחשק ביותר בקרב השוטרים משום שבדרך כלל תאפשר להם לצאת לכמה ימים של חופשת מולדת בגרמניה אחרי תום סבב השילוחים. הן רַדצֶ'נקוֹ והן קלֶמפּ תורמים אפוא לדיון במניעיהם של המבצעים וממצאיהם מספקים לנו חומר רב למחשבה. ממחקריהם עולה שהכנסה שוטפת או כמה ימי חופשה די היה בהם להביא לידי השתתפות פעילה מרצון ברצח עם. קלֶמפּ בוחן גם את הפרופיל החברתי והאזורי של השוטרים ומוצא ששוטרים מדרום גרמניה נטו הרבה יותר להעיד בגלוי לעומת חבריהם מצפון גרמניה, אם כי התיקים אינם מספקים לנו די נתונים שיאפשרו לגבש מסקנות בנוגע לגורמים להבדל.
רנדולף ברהם קיבל עליו מפעל שאפתני וחיוני — ניתוח השוואתי של המדיניות כלפי יהודים של שש מבעלות בריתה הזוטרות של גרמניה הנאצית: בולגריה, הונגריה, סלובקיה, פינלנד, קרואטיה ורומניה. הגורם החשוב ביותר מבין הגורמים הרבים שהשפיעו על קביעת המדיניות כלפי היהודים בכל מדינה ומדינה וקבעו את גורל יהודיה, אומר ברהם, היה בלי ספק דעתם המשתנה של המנהיגים על מצבה של גרמניה במלחמה ועל העתיד הצפוי לה. הניתוח ההשוואתי של ברהם מבהיר שגורל היהודים בתקופת השואה במדינות בעלות בריתה של גרמניה ששמרו על מידה ניכרת של עצמאות היה טוב מגורלם של מי שחיו בחלקים אחרים של אירופה שבשליטת הנאצים, חוץ מדנמרק. במדינות שארגנו במידה רבה את גירוש יהודיהן או את רציחתם הישירה —הונגריה, סלובקיה וקרואטיה — היה מצבם של היהודים גרוע ביותר, בשעה שיהודי רומניה הישנה חייבים את הישרדותם בעיקר למזל שכן הפרגמטיזם והתועלתנות של אנטונסקו לנוכח הידרדרות מצבה הצבאי של גרמניה גברו על האידאולוגיה המקורית שכללה תכניות לגירוש היהודים כולם. היהודים שנותרו ברומניה נתפסו אחר כך כקלף מיקוח וכמקור הכנסה אפשרי. לעומת זאת, היהודים ילידי בולגריה ופינלנד ניצלו בזכות עצמאותן של המדינות הללו וההגינות הבסיסית של אוכלוסייתן הנוצרית.
יואל זיסֶנוַיין עוסק בסוגיה אחרת לגמרי של האירועים — מתי ידעו שירותי הביון הבריטים על תאי הגזים ועד כמה ידעו. בדצמבר 1942 הוקיעו מנהיגיהן של בעלות הברית בפומבי את הגרמנים בגלל רצח יהודים, אבל מידע מודיעיני ברור על הרצח ההמוני בתאי הגזים הגיע לידיהם רק בשלב מאוחר הרבה יותר. הדבר נובע בין השאר מן העובדה שקובעי המדיניות לא העניקו בשום שלב עדיפות מבצעית לאיסוף מודיעין על רצח היהודים. זאת ועוד, לא תמיד היה ברור מן המידע המודיעיני שהתקבל מהו מיקומם של תאי הגזים ומטרתם, וקהילת המודיעין הממודרת לא הצליחה להבין בזמן אמִתי את אחד ממרכיביה המהותיים של השואה. הם לא הפנימו לגמרי את טבעו של "הפתרון הסופי", אף לא את קיומם של מרכזי השמדה שבהם היה הגז לאמצעי הרצח העיקרי. אלה היו דברים שהדעת אינה מסוגלת לתפוס והמידע שהגיע על אודותיהם התקבל אפוא כהפרזה שיש להתייחס אליה בספקנות. להערכתו של זיסֶנוַין הושפעה קהילת המודיעין ממטרות המלחמה שקבעו "צרכניה" הראשיים, קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות הבכירים, ואילו היא בתורה הטעתה אותם בדיווחים ובהערכות מודיעיניות לקויות. מתי באמת "ידעו"? נראה שרק אחרי שהכל נגמר. עֹמר ברטוב סוקר את הביוגרפיה הגדולה שכתב פטר לונגריך על
ומוצא ,Heinrich Himmler: A Life , היינריך הימלר, מפקד המשטרה והס"ס בה חשיבות רבה לכל חוקר שואה. ברטוב מתמקד בייחוד בדבריו של לונגריך על תפיסת המוסריות הייחודית של הימלר — השמירה על הדם, הערכים והמוסר הגרמניים — ששימשה הצדקה לפשעים המוניים ולרצח עם. זוהי התפיסה שבאמצעותה התחסן הס"ס מפני אימי הזוועות שביצע.
שמואל קסוֹב סוקר שלושה ספרים שראו אור לאחרונה על עמדות של פולנים כפריים כלפי יהודים בתקופת השואה: ספרו של יאן גרַבּוֹבסקי, Judenjagd: Polowanie na Żydów 1942–1945. Studium Dziejów Pewnego Powiatu; ספרה של ברברה אֶנגֶלקינג, Jest Taki Piękny Słoneczny Dzień: Losy Żydów Szukujących Ratunku na Wsi Polskiej 1942–1945; וספר בעריכתם של אֶנגֶלקינג וגרַבּוֹבסקי, Zarys Krajobrazu: Wieś Polska wobec Zagłady Żydów 1942–1945. קסוֹב רואה בספרים האלה ציון דרך במחקר הפולני על השואה ומסביר שהם מספקים ניתוח חד ורגיש של הבגידה ביהודים רבים כל כך שנלחמו על חייהם באזורי הכפר של פולין. הפולנים הכפריים שהלשינו על יהודים, הסגירו אותם או הרגו אותם נחשבו ברוב המקרים לאנשים מכובדים, הגונים וחרוצים בכפריהם. הספרים האלה גם שופכים אור רב על התפקיד השלילי שמילאו המחתרות החמושות ארמיה קריוֹבה (Armia Krajowa) וגדודי האיכרים כמו גם המשטרה הכחולה הפולנית. קסוֹב מציג גם ניתוח חודר ומעמיק של מקומם של המחקרים האלה בתהליך התמודדותה של פולין עם מורשת השואה.
לורַן ז'וֹלי וסנפורד גוטמן סוקרים ספרים חדשים על וישי: ז'וֹלי כותב על ספרו של אלן מישל, Vichy et la Shoah: Enquête sur le paradoxe français; גוטמן על ספריהן של ג'ולי פֶט, Exclusions: Practicing Prejudice in Vichy France ושל שַנוֹן ל' פוֹג, The Politics of Everyday Life in Vichy France: Foreigners, Undesirables, and Strangers. ז'וֹלי מותח ביקורת חריפה על האופן שבו מנתח מישל את תפקידה של ממשלת וישי בגירוש היהודים מצרפת. בניגוד למישל שטוען שלמרות שיתוף הפעולה סייע משטר וישי להציל את רוב היהודים במדינה ז'וֹלי קובע שפשעו הגדול של משטר וישי הוא דווקא גירוש היהודים שלא היו אזרחי צרפת מתוך רמיסת עקרונות יסוד של זכות המקלט ושל הגינות אנושית פשוטה והעדפת מדיניות של שיתוף פעולה והתחדשות לאומית. גוטמן משבח את פֶט על האופן שבו היא מנתחת את הדרת היהודים מקרב רופאים ומשפטנים לפני המלחמה ובמהלכה, ואת פוֹג על תובנותיה בנוגע לאזור לימוזן הכפרי שבו הושפעה התנהגות הכפריים מאינטרסים חומריים פרטיים יותר מאשר משנאת זרים ומאנטישמיות. הסקירות הללו ומאמרו של קסוֹב הם ראשיתו של בסיס למחקר השוואתי בנוגע ליחס כלפי יהודים באזורים כפריים ואם נוסיף לכך את מאמריהם של רַדצֶ'נקוֹ ושל קלֶמפּ נוכל לצפות לניתוח השוואתי מקיף יותר של מניעיהם של גורמים שונים בתקופת השואה.
גרשון גרינברג סוקר את ספרה של אסתר פרבשטיין The Forgotten Memoirs: Moving Personal Accounts from Rabbis Who Survived the Holocaust, ומכניס אותנו לעולם שהוא זר לרוב קוראיו של יד ושם — קובץ מחקרים, ואף-על־-פי-כן הוא חיוני להבנת תגובותיהם של יהודים רבים על השואה. הספר מאגד הקדמות לספריהם של רבנים חרדיים ניצולים כסוגה ספרותית עצמאית, מהלך מבריק לדברי גרינברג. הזיכרונות המובלעים בהקדמות האלה, שלא פעם הם קשים מנשוא, מציגים הן עדויות אישיות הן את ההגות ההלכתית שהתגבשה בזמן האירועים ומתוך מחשבה שלאחר מעשה גם יחד.
לפני שנים רבות, אחרי שערכתי כמה כרכים של יד ושם — קובץ מחקרים, נכנסה ליוויה רוטקירכן למשרדי לגלגל שיחה ובתוך כך דאגה לדבר בשבחו של כתב העת. אנו תקווה שהמגוון, החדשנות והדיון הבין־לאומי המעמיק שמקיימים בכרך הזה מחברי המאמרים — בחמש לשונות ומשש מדינות — הם תרומה ראויה למורשתה של ליוויה רוטקירכן.
