יד ושם – קובץ מחקרים, מ"א [2] (2013)

תקציר

ב-2007 הוחל בביצוען של חפירות ארכיאולוגיות במחנה ההשמדה סוביבור בידי צוות ישראלי-פולני והעבודה נמשכה עד סוף מאי 2013. מדובר במחקר משותף בראשותם של ווֹיצֶ'ך מזוּרֶק (Wojciech Mazurek) מטעם "Sub Terra Badania Archeologiczne" ויורם חַיימי מטעם המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם בירושלים.

סוביבור היה אחד משלושה מחנות השמדה שהקימו הנאצים במסגרת מבצע ריינהרד ב-1942. לפחות 250,000 קרבנות נרצחו במחנה שהתחולל בו המרד היחיד של אסירים נגד הגרמנים שהוכתר בהצלחה. בעקבות זאת פירקו הגרמנים את המחנה לפני תום המלחמה ולפיכך אין בידינו כמעט מידע מדויק על מחנה III, האזור שהיו בו תאי הגזים, המשרפות ובורות הקבורה.

מאז 2007 התרכזו החפירות באזור מחנה III והביאו לכמה תגליות חשובות. אחת מהן הייתה גילוי מיקומו של ה"רחוב אל השמים" (Himmelfahrtsstrasse""), הוא השביל שבו הובלו הקרבנות מן הטרנספורטים אל תאי הגזים וכן שרידי המבנים שבהם הופשטו הבאים עירומים וחפציהם האישיים נלקחו מהם.

עד כה התגלו בחפירות יותר מ=45,000 פריטים ובכללם שתי תגיות מתכת שהיו שייכות לילדים יהודים שנשלחו ביולי 1943 מאמסטרדם למחנה ההשמדה וכן פריטים נוספים שהיו שייכים לקרבנות כמו גם חפצים שהיו שייכים לשוביהם.

תקציר

המאמר עוסק בקורותיו של מברק שנשלח מארץ-ישראל בקיץ 1943 אל שרידי לוחמי הגטאות ובו הנחו יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, ומאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, את אנשי הארגון היהודי הלוחם בפולין הכבושה, "לנצל את כל הדרכים להגירה", אמירה שהשתמעה כהנחיה שלא לקיים התקוממיות נוספות לאחר מרד גטו ורשה. ואף שהמברק עצמו לא נמצא המאמר מראה שניתן לאשש את דבר קיומו באמצעות מסמכים ועדויות רבות.

המברק נידון במאמר בשלושה רבדים: אזכוריו ההיסטוריים בתקופת השואה, הפולמוס הפוליטי שעורר קיומו או אי=קיומו של המברק בשנות החמישים והמחלוקת ההיסטוריוגרפית אודותיו בתקופה מאוחרת יותר. הרובד הראשון נוגע בשורשי הבעייתיות שביחסים בין היישוב ליהודי אירופה בתקופת השואה, ואילו הרובד השני (הפוליטי) עוסק בדרכי עיצוב הזיכרון, ובייחוד בדרך שבה הועמדה ההצלה כניגודה המובהק של הלחימה, כנחותה ממנה ואף מבוזה מבחינה מוסרית ופוליטית. למברק יש גם קשר עמוק לדרך שבה נכתבה ההיסטוריוגרפיה הראשונית של תנועות הנוער בתקופת השואה, ובייחוד לדרכי העריכה, ההשמטה והצנזורה של ההיסטוריוגרפיה הזאת שעסקה במיתולוגיזציה של המרד מתוך טשטושן של השאלות הכואבות הכרוכות בנושא הלחימה בגטאות.

תקציר

אושוויץ הפכה להיות סמלה של השואה, אף על פי שעשרות אלפי בני אדם שלא היו יהודים נרצחו שם לעומת אתרי הרג אחרים שבהם נרצחו יהודים בלבד, כמו טרבלינקה ובאבי יאר. אחד ההסברים למעמדה המרכזי של אושוויץ בתפישת השואה הוא התפקיד שמילא מחנה הנודע לשמצה מכולם במשפטים שהתנהלו אחרי המלחמה. אחרי משפטי נירנברג נטען לא פעם כי במשפטיהם של הפושעים הנאצים הודר הסבל היהודי וקיבל מעמד שולי. אולם מאמר זה טוען כי הג'נוסייד היהודי התבלט במסגרת ההליכים של משפטי אושוויץ השונים. במשפט לינבורג (Lüneburg) בבריטניה, במשפט הס (Höss) בפולין ובמשפט אושוויץ בפרנקפורט,  נשמעו קולות היהודים היטב והדיהם הגיעו לקהל גדול. מרכיבי העדות על סבל היהודים במשפטים אלה הפכו להיות דימויים איקוניים של אושוויץ.

תקציר

פרסום ספרה של חנה ארנדט: אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, הביא לסערה אינטלקטואלית ומחלוקת נוקבת. במאמר זה ברצוני להתמקד במושג 'הבנאליות של הרוע' ולהפריך פרשנויות שהתבססו בהיסטוריוגרפיה של השואה, באשר לכוונתה של ארנדט בביטוי זה. כפי שאבקש להראות, כוונתה של ארנדט לא הייתה כי מעשיו של אייכמן היו 'רגילים', ואף לא כי את פשעיו של אייכמן יש להבין במסגרת תזת "פשעי הביורוקרטיה", כלומר הטענה בדבר פקידים "אפורים" במנגנון הביורוקרטי השולחים ממכתבתם מיליוני בני אדם אל מותם. בעיקר התזה האחרונה היא שהשתרשה במחקר השואה, ובה אתמקד במיוחד. בתוך כך אבקש לעמוד על כוונתה האמיתית של ארנדט בביטוי זה, כפי שניתן לחלצה מכתביה השונים בהם התייחסה לביטוי זה. לבסוף אבקש לבחון כיצד יש להעריך את תוקף טיעוניה של ארנדט לאור מחקר השואה העדכני.

תקציר

מאמר זה בוחן את עבודתו האינטלקטואלית של ההיסטוריון אוריאל טל בניסיונו לאתר במדויק את אופני החשיבה המהווים בסיס לטיעונים האנטישמיים נגד היהודים. מתוך ארבעת מרכיבי היסוד המניחים לשיטתו של טל את התשתית לחשיבה האנטישמית, יתמקד מאמר זה במעמדה של האידיאולוגיה האנטישמית כמשקפת דחייה של תפישות הנאורות הביקורתית.

בהתנגדות לעקרונות הנאורות, כך הראה טל, קיים מכנה משותף הטמון ביסוד טיעוניהן של תנועות ומפלגות אנטי-יהודיות ואנטישמיות, אם גלויות ואם מוסוות, משלהי המאה התשע-עשרה ועד לעליית הנאצים לשלטון. פרשנות זאת של תפקיד החשיבה המתנגדת לנאורות, נטען כאן, אתגרה במפגיע את התיאוריות הקונוונציונליות של ההיסטוריוגרפיה היהודית והישראלית, והיתה כרוכה בתכתובת נמרצת שניהל טל על מנת להוכיח את התיאוריה שלו, נוכח התנגדות חריפה לרעיונותיו.

 ביקורת על הספר:  Dariusz Libionka and Laurence Weinbaum, Bohaterowie, hochsztaplerzy, opisywacze: Wokół Żydowskiego Związku Wojskowego. Warsaw: Stowarzyszenia Centrum Badań nad Zagładą Żydów, 2011, 635 pp

תקציר

הספר הנסקר בביקורת הזאת מבקש להראות כיצד תולדותיו של הארגון הציוני הרוויזיוניסטי (Żydowski Związek Wojskowy - ŻZW), אצ"י (ארגון צבאי יהודי), שלקח חלק במרד גטו ורשה, סולפו בעקביות בפולין, בישראל ובתפוצות. הספר גם מנסה לשחזר את ההיסטוריה הממשית של אצ"י , ארגון שהוקם רק אחרי שהרוויזיוניסטים לא התקבלו לאי"ל (ארגון יהודי לוחם). מספר הלוחמים בשורותיו היה בין 100 ל=160 ולצדם אנשי מילואים לא חמושים. עיקר הלחימה שניהל אצ"י היה בכיכר מוּרַנוֹבסקה (Muranowska) שבה שכן מטה הארגון ושם כנראה היה אצ"י אחראי להנפתם של שני דגלים בעת הלחימה, הדגל הפולני הלבן=אדום והדגל הציוני הכחול-לבן.

סקירת ספרו של עמוס גולדברג, טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן ואוניברסיטת בן גוריון, 447 עמ'

תקציר

המאמר סוקר את המונוגרפיה החדשה של עמוס גולדברג על כתיבת יומנים בתקופת השואה ואת קריאתו לבחון מחדש טקסטים אוטוביוגרפיים בני התקופה מבעד לעדשת הטראומה. אם כוח הלשון כשל לא פעם בניסיון לתאר את הטראומה הקיצונית של המלחמה הרי שהיומנים אפשרו לכותביהם לשמר איזו תחושת זהות בימים שהעולם קרס סביבם. חוויית הטראומה המתמשכת לא אפשרה לפרט שיבה למצב של נורמליות ולא הציעה לו תקווה לגאולה וללידה מחדש אחרי המלחמה. לאחר הסבר תיאורטי ומתודולוגי מקיף של חשיבותו של חקר הטראומה ושל הצורך בתיקון היסטוריוגרפי, מתמקד גולדברג במחצית השנייה של ספרו בשני מקרים פרטיים: ויקטור קלמפרר וחיים קפלן. גולדברג מקדיש לטקסטים שהוציאו שני הכותבים הללו תחת ידיהם קריאה צמודה, הקוראת לבחינה מחודשת מן היסוד של הדרך שבה שולבו בעבר יומנים בכתיבה ההיסטורית על השואה.

ביקורת על הספר:  Florent Brayard, Auschwitz: Enquête sur un complot Nazi. Paris: Éditions du Seuil, 2012, 530 pp.

תקציר

בספרו Auschwitz: Enquête sur un complot Nazi טוען פלוראן בריאר כי בין קיץ 1941 לסתיו 1943 התבצעה השמדתם של יהודי מזרח אירופה בידיעתן של האליטות הנאצית והגרמנית ולשביעות רצונן, אבל השמדת יהודי אירופה המערבית, ובייחוד השמדתם של היהודים הגרמנים, התבצעה בחשאי בעקבות קונספירציה שהוציאה מסוד העניינים לא רק את האליטות הגרמניות אלא גם רבים מבכירי הנאצים, ובכללם שר התעמולה יוזף גבלס ושר החוץ וילהלם שטוּקַרט (Wilhelm Stuckart), דמות מפתח בוועידת ונזה. תאוריית הקונספירציה המופרכת הזאת מבוססת על שיטה פרשנית שפותחה לצורך ניתוחן של יצירות אמנות שנוצרו בידי האמן כשלמות אחת. השיטה הזאת אינה מביאה בחשבון את הגורמים האקראיים והלא מסודרים של התפתחויות היסטוריות במציאות ומכאן שאין היא מצליחה להסביר כיאות את השפע העצום של ראיות תיעודיות לכך שקשר כזה לא היה ולא נברא ושהמנהיגים הנאצים כגון גבלס ושטוּקַרט ידעו היטב ב-1942 ובמחצית הראשונה של 1943 כי מה שכונה "הפתרון הסופי" כולל גם את יהודי גרמניה ומערב אירופה.

ביקורת על הספר: Götz Aly, Die Belasteten: “Euthanasie” 1939–1945. Eine Gesellschaftsgeschichte. Frankfurt: S. Fischer, 2013, 352 pp.

תקציר

מאמר הביקורת מציג את ספרו של גץ עלי כמחקר ייחודי בחשיבותו החושף סוד כמוס שהן הממסד והן הציבור בגרמניה העדיפו לשמור גם שנים רבות לאחר המלחמה. ספרו של עלי משלב גישות היסטוריות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות ומציג בפני הקורא מחקר יסודי המבוסס על מגוון גדול של מקורות ארכיוניים רשמיים ופרטיים (כגון מכתבים ועדויות).

"המתות החסד" התבצעו בגרמניה כחלק מתהליך טיהור הגזע הארי. בתחילה נעשו ההמתות על בסיס אידיאולוגי, אך עם הזמן קיבל המבצע גם צידוקים כלכליים ופרגמאטיים. מקובל לחשוב שבקיץ 1941 הסתיים המבצע, אך למעשה הוא נמשך עד סוף המלחמה. ספרו של עלי חושף בפני הקורא את מנגנון הרצח ואופן פעולתו, את תגובת החברה הגרמנית בכלל לתופעה ואת ההיבט האישי של הקורבנות ומשפחותיהם.

מאמר ביקורת על הספר: (David G. Roskies and Naomi Diamant, Holocaust Literature. A History and Guide (Brandeis University Press, Waltham, Massachusetts:, 2012

תקציר

ספרם החדש של פרופ' דוד רוסקיס (הסמינר התאולוגי היהודי, ניו יורק) ונעמי דיאמנט (בית ספר שטרן לעסקים, אוניברסיטת ניו יורק) נועד בעיקר להדריך את הדור הצעיר, דובר האנגלית, בלימוד ובהבנת השואה דרך ספרות השואה. לשם כך מגישים שני החוקרים ספר שהוא הן מדריך היסטורי והן אמצעי ביבליוגרפי עשיר ומגוון, המאפשר לגלות את ספרות השואה על תקופותיה.

לספר שני חלקים, הראשון תאורטי והשני תיאורי–ביבליוגרפי. בחלק הראשון ניתנת סקירה מקיפה של מה שנכתב על השואה מבחינה ספרותית, החל משנת 1938 וכלה בעת העכשווית. בחלק השני מוגש תיאור תמציתי של "100 הספרים הראשונים", בו המחברים מציעים קַנוניזַציה נבחרת של ספרות השואה.