"הם כולם כל כך חיים בי"
(ישראל גוטמן 2013-1923)
שורד, מורד והיסטוריון יהודי
ביום שלישי, כ"ז בתשרי תשע"ד, נפטר הפרופסור ישראל גוטמן, אחד מגדולי החוקרים לתולדות השואה בארץ ובעולם, במיטתו בביתו שבירושלים. בן 90 היה במותו.
פטירתו של ישראל גוטמן מסמלת נקודת מפנה בחקר גורל היהודים באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה לא רק בשל הסתלקותו של היסטוריון מרכזי וחשוב אשר הציב – יחד עם עמיתו הפרופסור יהודה באואר יבל"א – את הבסיס למחקר בתחום הזה באוניברסיטה העברית וביד ושם, אלא גם משום שמותו מהווה תזכורת כאובה לדור הניצולים ההולך ופוחת מקרבנו. ואכן, גוטמן נמנה עם החוקרים שחוו את אימי התקופה על בשרם ובתומה עמדו להם כוחות הנפש לחקור אותה באופן ביקורתי, מאוזן ודקדקני.
ישראל גוטמן נולד בוורשה בשנת 1923 למשפחה יהודית חמה. אביו בנימין, פועל בבית חרושת לצעצועי גומי, היה אדם ציוני ששמר בכיסו את הגלויה המצולמת של הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית; אמו שרה העמידה במרכז חייה את שלושת ילדיה – רגינה (רבקה), ישראל (יורק) וגניה (גולדה). ילדותו של ישראל עברה עליו בקרב המשפחה המורחבת, לצד חברים יהודים ופולנים מבית הספר ומן השכונה, ובקריאה מרובה. את תפיסת עולמו החברתית והפוליטית החל לגבש בגיל צעיר לא רק בביתו אלא גם – ואולי אפילו בעיקר – בקן השומר הצעיר. עם פרוץ המלחמה נשתנו חייו באחת. מצוקות מלחמה ערערו את המבנה המשפחתי ואת הקשרים החברתיים בקרב יהודי ורשה ועוד לפני הקמת הגטו נפטרו בזה אחר זה אביו ואחותו הגדולה. "[בני המשפחה המורחבת] התמקדו עכשיו איש איש במצוקתו. אחרי ארונותיהם של האב והאחות הלכו רק האם ושני ילדיה הצעירים". כמה חודשים אחר כך, לאחר עקירת היהודים לגטו, חלתה האם בטיפוס. מצבה החמיר והיא אושפזה בבית החולים שבגטו, אך נפטרה בתוך זמן קצר ונקברה עם עשרות אלפים אחרים בבית הקברות היהודי. לפני מותה ציוותה האם על ישראל בן השבע עשרה לשמור על אחותו הצעירה גניה שהייתה אז כבת תשע.
בעקבות התפרקות הקשרים החברתיים והמשפחתיים הייתה תנועת השומר הצעיר בעבור גוטמן מקום מפלט. ואף־על־פי שהתנועה פורקה רשמית קודם שכבשו הגרמנים את העיר במטרה להגן על חבריה הצעירים וההנהגה והשכבה הבוגרת עזבה את העיר עם המוני פליטים שנמלטו מזרחה מפחד הכיבוש ועל־פי הוראות הפיקוד הפולני, הרי שחניכי התנועה הוסיפו להיפגש ולסייע זה לזה. חזרתם של חברי השכבה הבוגרת ובכללם מרדכי אנילביץ', שמואל ברסלב, טוסיה אלטמן ואחרים הביאו להתעצמותה של פעילות התנועה וזו נעשתה בית של ממש בעבור גוטמן. לימים העיד: "אני לא נשארתי לבד, אני הייתי חבר תנועה. זאת הייתה משפחה גם. זה היה קשר, זה היה רעיון משותף, זה היה ארגון משותף, אבל גם משפחה". מאחר שגוטמן השקיע את עתותיו בתנועה ואחותו נותרה שעות ארוכות לבדה באה אווה גפנר לעזרתם. גפנר, אחותו של אברהם גפנר, ראש מחלקת האספקה ומן הדמויות החשובות בגטו, הייתה בעלת בית החרושת שבו עבד אביו של ישראל לפני המלחמה והיא הכירה את המשפחה ואת אסונה. בני משפחת גפנר סייעו לגוטמן הצעיר למצוא לאחותו מקום בבית היתומים הנודע של הד"ר יאנוש קורצ'ק שכבר היה מלא עד אפס מקום, ואף מצאו לו עצמו עבודה כשליח בשלוחה של מחלקת האספקה ואחר כך בתור פועל במפעל ייצור דבש וריבה מלאכותיים.
עכשיו יכול היה גוטמן להשקיע את כל מרצו בפעילות התנועה והוא היה לאחד מבוגריה הצעירים. הוא השתתף בסמינרים שהתקיימו בעבור החניכים הבוגרים של התנועה והשתלב בפעילות חינוכית ואף ארגן פעילות לילדים ב"פונקטים" שבגטו. לימים סיפר שהיה מספר להם ספרי ילדים שזכר בעל פה או שהיה מתאר להם את ארץ-ישראל על סמך דברים ששמע בתנועה כמו גם סיפורים שטווה מדמיונו שלו. גוטמן גויס בידי ברסלב לכתוב בעיתונות המחתרת ולסייע בהפצתה, ומשהוקם הגוש האנטי־פשיסטי אף החל לעבור במסגרתו הכשרה צבאית בסיסית. הוא העריץ את מנהיגי התנועה ובראשם את שמואל ברסלב ואנילביץ' הכריזמטיים, אבל חש שוויכוח אידאולוגי שקיים עם אנילביץ' בעבר עומד ביניהם תמיד כחומה בלתי נראית. בשעות הפנאי המעטות שלו נהג גוטמן לבוא אל בית היתומים של קורצ'ק לבקר את אחותו. נראה שלא הרבה שיחה עם "הדוקטור הזקן" אלא דווקא עם עוזרתו הנאמנה סטפה וילצ'ינסקה (Stefa Wilczyńska), אבל היה אסיר תודה על הבית החם שהעניקו לאחותו הקטנה.
עם תחילת הגירושים ההמוניים לטרבלינקה בקיץ 1942 נתהפכו באחת חייהם של יהודי גטו ורשה וחייו של גוטמן בכלל זה. תנועת השומר הצעיר, בדומה לתנועות וחוגים פוליטיים וחברתיים אחרים, שאפה להגן על חבריה מסכנת הגירוש. לפיכך הורה יוסף קפלן, ממנהיגי התנועה, לצעירים להתרכז בשופ שנחשב מפעל בעל אישור טוב מן הגרמנים – מפעל הנגרות של אלכסנדר לנדאו, פעיל ציבור ותעשיין שהיה מקורב לתנועה בזכות פעילותה של בתו מרגלית. גוטמן, אדם צעיר ומקושר לתנועה, בלי מחויבות להורים מבוגרים או לילדים צעירים, היה במצב טוב מחבריו – בניגוד להם לא היה צריך להתלבט אם לעזוב את משפחתו שכבר אבדה, אך חכך בדעתו אם להביא אליו את אחותו גניה. לימים תיאר את אחד המפגשים האחרונים בינו ובין אחותו במילים האלה:
ישבנו על ספסל עץ ודיברנו. אמרתי כי הבטחתי בשעתו לאמנו להגן עליה ולשמור עליה. מתרחש אסון, מפרידים בין אנשים, בין משפחות, ולוקחים למקום לא ידוע. עלינו להיות ביחד... אני אשתדל לא להינתק ממנה. אך אולי אצטרך להתחיל שוב לעבוד, עלי להיפגש עם אנשי התנועה ולעשות כפי הוראות התנועה ואין לדעת מה עלול לקרות. גניה ענתה שכבר חשבה על הדבר... היא לא רוצה לעזוב את בית היתומים. כאן טוב לה וכאן היא מרגישה את עצמה בטוחה... רציתי לומר לה, כי בבית יתומים סכנה גדולה היא להישאר כי הנאצים לא יפסחו על ילדים, אך לא העזתי... נצנצה במוחי מחשבה, כי היא יודעת... חשתי מחנק מוזר שמתקשר בגרוני, עוד מעט לא אוכל לבלום התייפחות שלי, פה, לעיני האחות הקטנה. נשקתי לגניה בעיניים, הדומות כל כך לעיני אמי, והלכתי, מהר מהר הלכתי, בלי להביט לאחורי.
כשבועיים לאחר מכן נשלחה גניה עם ילדי בית היתומים של קורצ'ק אל מותה. גוטמן המבוהל התרוצץ בגטו בניסיון אחרון ונואש להצילה; בשברו ניסה גוטמן להגיע בעצמו לאוּמשלַגפּלַץ, אך נמשך בכוח בידי אחד מחבריו לתנועה, אלק רוז'נסקי, והובל – שבור כולו – בחזרה לריכוז השומרי במפעל של לנדאו. אבדנה של גניה וחוסר יכולתו להגן עליה כמצוות אמו היה פצע בחייו של גוטמן שלא הגליד מעולם.
בימים שלאחר מכן חווה גוטמן את אימי הגירוש עם חברי תנועתו ועם שאר יהודי הגטו. הוא נתפס בידי הס"ס, הובל לאוּמשלַגפּלַץ ונכלא בקרון בקר שעשה את דרכו לטרבלינקה. גוטמן הצליח לקפוץ מן הקרון, חזר לגטו והצליח לשרוד במסתור – עם חלק מחברי התנועה – את אימת ימי הגירוש הגדול. מנהיגי התנועה שהיו בגטו בימי הגירוש ופעלו להצלת החברים אבדו, ובראשם ברסלב וקפלן. ברם על־אף השבר האישי והאנושי, התנועתי והקהילתי הצליחה תנועת השומר הצעיר – במידה רבה בזכות כוח אישיותו של מרדכי אנילביץ' – לקבץ מחדש את חבריה עם תום הגירוש הגדול, להגדיר מחדש את מחויבותם לתנועה ולשלבם בפעילות הארגון היהודי הלוחם.
בתור חבר התנועה ששמר על קשר עם הארגון במשך כל ימי המלחמה היה זה רק טבעי שגוטמן ישתלב בפעילות האי"ל, ולמרות זאת לא נטל חלק בפעולות הלחימה הראשונות שהתרחשו בגטו במהלך האקציה השנייה שכונתה גם מרד ינואר 1943 או המרד הקטן ובה נהרגו רבים מחבריו ובראשם מרגלית לנדאו ואלק רוז'נסקי. בעקבות האירועים האלו התארגן האי"ל מחדש וגוטמן הוצב כלוחם בפלוגתו של מרדכי גרובס ברח' נַלֶבקי (Nalewki) 37. בפרוץ המרד היו לוחמיה הראשונים שפתחו בירי על הגרמנים, אבל גוטמן כבר לא היה אתם. ימים ספורים קודם לכן נתבקש בידי מִפקדת האי"ל לארגן בונקר שבו יוכלו להתרכז פצועי המרד. נראה שקשריו עם המפעל לייצור דבש ומחלקת האספקה, שניהם בעלי בונקרים מצוידים היטב ברח' פרַנצ'ישקַנסקה (Franciszkańska) 30, עמדו בבסיס הפנייה אליו.
בזמן מרד גטו ורשה שהה גוטמן בבונקר הפצועים שאליו הובא אחד ממנהיגי האי"ל, אריה (יורק) וילנר שנפצע קודם לכן בחקירת הגסטפו. נוכחותו של וילנר הביאה לבונקר את מִפקדת הארגון ובכלל זה את אנילביץ', אלטמן, לובטקין ואחרים ואף הייתה בעבור גוטמן תירוץ לגשת בעצמו לבונקר המפקדה וכך שמע על המתרחש בזירות אחרות בגטו. זאת ועוד, שרידי הלוחמים משופ המברשתנים הגיעו לבונקר הזה עם נסיגתם וגוטמן היה בין אלו שסייעו להם בהתארגנות המחודשת. בלילה שבין 22 ל-23 באפריל יצא גוטמן עם חבריו לכבות שרפה שפרצה בגג הבניין. הם נתקלו בגרמנים ובמהלך התקרית הזאת נורה גוטמן ונפצע בפניו סמוך לעינו. את שאר ימי המרד בילה גוטמן פצוע וכאוב בבונקר הפצועים. בראשית מאי נחשף הבונקר והיהודים שהסתתרו בו נקראו לצאת. גוטמן הפצוע, נתמך בחבריו, מצא את עצמו בפעם השנייה באוּמשלַגפּלַץ ונשלח משם למיידנק.
בעבור גוטמן היה מיידנק המקום הנורא ביותר ששהה בו בימי המלחמה. פצוע בעינו, תשוש מן השהייה הנוראה בבונקרים ושבור נפשית הבין גוטמן שסיכוייו לשרוד במחנה הם אפסיים. ואולם שוב בא לעזרתו חבר שסייע לו להיכלל ברשימת האסירים שהועברו לאושוויץ. באושוויץ זיהה ה"שרייבר" הפולני של הבלוק, ולודז'ימיֶז' זָוַוצקי (Włodzimierz Zawacki), נוטריון פולני במקצועו, את גוטמן בתור תלמיד של חבר ילדות מוורשה ופצוע ממרד הגטו הידוע ודאג לו למזון ולתרופות, הסתיר אותו בימי סלקציות ולמעשה הציל אותו ממוות בטוח. גם את זאת לא שכח גוטמן לעולם. בתוך כמה שבועות פגש גוטמן חברים מתנועת השומר, השתלב בפעילות המחתרת היהודית באושוויץ שבה נטלו חלק יהודים מכל קצווי הקשת הפוליטית והאידאולוגית, ואף סייע להשגת חומר הנפץ ששימש את הזונדרקומנדו לפיצוץ המשרפות באוקטובר 1944. לימים יהיו חבריו מאושוויץ ומן המחתרת הזאת, ששרדו ברובם בניגוד לחבריו מן הגטו, לנפשות הקרובות אליו ביותר. בינואר 1945 יצא גוטמן בצעדת המוות למאוּטהאוּזן ושוחרר . בגוּנסקירכֶן ב-5 במאי 1945.
בתום המלחמה עבר גוטמן בעזרת ארגון "הבריחה" לאיטליה, למחנה הפליטים בסנטה מריה די לאוקה (Santa Maria di Leuca) והיה בין היוזמים להקמת קיבוץ "אביב" במקום. עד מהרה השתלב גם בעשייה של השומר הצעיר באיטליה ומחוצה לה. בשל נחיצותו נותר גוטמן באירופה גם שחבריו לקיבוץ "אביב" ורבים אחרים החלו לצאת בדרכם ארצה. רק לאחר החלטת עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט ביקש גם הוא לעזוב את אירופה ולקחת חלק במאבק העתידי על הקמת מדינת ישראל. ואולם לפני עלייתו ביקש גוטמן ואף קיבל רשות לבקר בוורשה. לימים אמר שהידיעה על חשיפת ארכיונו של רינגלבלום משכה אותו לשם.
בזמן שהותו הקצרה בפולין ביקר גוטמן בחורבות הגטו, במכון היהודי ההיסטורי ובמרכזים של השומר הצעיר ונטל חלק בפעילות התנועה. הוא חזר לאיטליה והחל לעשות את דרכו ארצה והגיע אליה בראשית שנת 1948. ואולם הקליטה בארץ, שאליה נכסף במשך שנים, לא הייתה פשוטה. הימים היו ימי מלחמת העצמאות ולקיבוץ הארצי, שדרכו ניסה להגיע לאחד הקיבוצים של השומר הצעיר, היו טרדות אחרות. רק לאחר ימים ארוכים הצליח גוטמן להצטרף לקיבוץ להבות הבשן שבאצבע הגליל. על-אף קשיי קליטה, חרף הזרות שחש בקרב ילידי הארץ כמו גם בקרב חברי השומר הצעיר שעזבו את פולין לפני המלחמה, ולמרות הפער בין האידאל של ארץ-ישראל שנשא בלבו ובין התממשותו בפועל בקיבוץ להבות הבשן אמר לימים ששם "לראשונה בחיי, הרגשתי את החוויה העמוקה של שייכות למקום, לטוב ולרע".
בקיבוץ פגש גוטמן את עירית לבית אדלשטיין, חברת השומר הצעיר מז'נווה. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: נמרוד, דיטה ותמי. גוטמן עבד בענפים החקלאיים של הקיבוץ, אבל קמעה-קמעה התברר והלך עברו המרשים כמו גם יכולות הכתיבה שלו וכישרונו הדידקטי. חיבורו "כיצד צמח המרד", פורסם בספר השומר הצעיר ובעקבותיו נתבקש בידי התנועה להציע כיצד ניתן לשלב את דמויות המופת שעמדו במוקד המרד במערכת החינוך התנועתית. בו בזמן חידש גוטמן את קשריו עם קבוצת חבריו ניצולי המחתרת מאושוויץ ואלה עודדו אותו לכתוב את קורותיהם. הקורות הללו פורסמו בספרו הראשון אנשים ואפר: ספר אושביץ בירקנאו. לצד הזיכרונות, העדויות והמסמכים המובאים בספר הציג גוטמן באופן בהיר ושיטתי את תולדות המחנה, דרכי ארגונו וגורלם של היהודים שהובאו אליו.
פרסום הספר תרם להזמנתו של גוטמן בתור עד במשפט אייכמן והוא גולל שם את פעילות המחתרת היהודית באושוויץ ותיאר את ההכנות שנעשו לקראת מרד אנשי הזונדרקומנדו. ועם זאת לא הוזמן גוטמן לדבר במשפט על מרד גטו ורשה כפי שלא הוזמנו גם אחרים שנטלו בו חלק פעיל. תיאור מרד גטו ורשה הופקד בידיהם של אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, ממייסדי ומפקדי האי"ל בגטו ורשה ומן הדמויות המעצבות של זיכרון השואה והמרד במדינת ישראל הצעירה. גוטמן וחבריו לתנועת השומר הצעיר ראו בכך צעד צורם במיוחד שהדגיש בפומבי את הדרתם במידה רבה מפתנאון הגבורה שעוצב במדינת ישראל הצעירה. מזה שנים חשו אנשי השומר הצעיר כי מקומם, הן כתנועה והן כלוחמים בגטאות ובפרטיזנקה, הועלם מן הזירה הציבורית. בית לוחמי הגטאות ויד ושם עסקו בתיעוד ובהנצחה, אך באופן שונה ועם דגשים אחרים מאלו שנקטו גוטמן וחבריו לתנועה ולדרך, לא מעט בהשראת אבא קובנר. על רקע החלל הזה יש לראות את פעילותו של גוטמן במסגרת חוג מורשת כמו גם את פרסום ספרו מרד הנצורים: מרדכי אנילביץ' ולחימת גטו ורשה (מורשת, תל אביב 1963). דמותו של אנילביץ' כאיש השומר הצעיר ומרכזיותו של מרד גטו ורשה היו המניע, אולם הדרך שבה בא לידי ביטוי הרצון להדגיש את חשיבות המרד, האדם והתנועה הייתה המחקר שהיה לשפתו העיקרית של גוטמן.
החיבור המרשים הזה, שזכה לאחרונה ובדין למהדורה מחודשת, אינו חיבור אקדמי קלאסי, לא כל שכן בהשוואה למחקרו המקיף על גטו ורשה. הספר מתבסס רק על מקורות יהודיים כמעט, נעדר הקשרים היסטוריים מסוימים ומשלב קטעי יומן משוחזרים של גוטמן עצמו לצד עדויות של אחרים. ואולם דווקא בספר הזה חשף גוטמן היבטים רבים מחייו הפרטיים בימי הגטו שנמנע מלהתייחס אליהם אחר כך בגילוי לב שכזה. זאת ועוד, הספר הזה מציג את איכויות הכתיבה של גוטמן עוד לפני כניסתו לעולם האקדמי ומדגים כמה מן העקרונות שייחדו את פעילותו המדעית לאורך שנים: ההתמקדות בחייהם של היהודים בשואה על סמך מקורותיהם הם והיכולת לשחזר ולהסביר דילמות אישיות כמו גם אינטראקציות חברתיות מורכבות. בזכות אלו היה גוטמן לאחד הראשונים שעיצב את דמות היהודים לא כקרבנות סבילים אלא כבני אדם פעילים ויצרניים שמצאו את עצמם במציאות בלתי אפשרית. יתרה מכך, בזכות מרד הנצורים, שזכה לפרסים ולתשבחות רבות, אישר הקיבוץ לגוטמן שנתיים של לימודים בירושלים ואלה ביססו את הקשר שלו הן עם יד ושם והן עם האוניברסיטה העברית – שאת הגלויה המצולמת של טקס הנחת אבן הפינה שלה נשא אביו כאמור בכיסו. לכשעקר גוטמן לירושלים בשנת 1971, בעקבות מותו הטרגי של בנו נמרוד במסגרת שירותו הצבאי, היו המוסדות האלו לבתיו האקדמיים. ההזנה ההדדית של פעילותו במסגרת המכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית וביד ושם הביאו לנסיקה של ממש בפעילותו המחקרית, החינוכית והציבורית.
נראה שתולדות חייו של גוטמן, תחומי מחקרו ואופי פעילותו האקדמית והציבורית עומדים בזיקה לשלושה אישים שהטביעו עליו חותם עמוק: מרדכי אנילביץ', יאנוש קורצ'ק ועמנואל רינגלבלום. היכרותו עם כל אחד מן השלושה ומפגשיו הממשיים אתם היו שונים מאוד, אבל כולם השפיעו עליו השפעה יסודית שמסייעת להבין כיצד עוצבה דרכו בחקר השואה ובהנצחתה.
בדרכו של מרדכי אנילביץ'
לפני הכל היה גוטמן איש השומר הצעיר. לא זו בלבד ששם עוצבה אישיותו וחבריו לתנועה ליוו אותו לאורך כל ימי המלחמה ולמעשה אף לאחריה, אלא שלשם גם חזר באין־ספור שיחות אישיות כשנדרש לומר משהו על עצמו, על מהות תפיסתו וזהותו. הערצתו לאנילביץ' והשתייכותו לתנועה עמדו ביסוד הנושאים שעסק בהם בראשית כתיבתו. אמנם משסיגל לעצמו את עקרונות הכתיבה האקדמית העניינית והמאוזנת עסק בפירוט רב גם בתנועות ובארגונים אחרים כמו גם בנושאים רחבי היקף, אבל גם כאן ניתן להבחין בבסיס הרחב שהקנתה לו התנועה.
האהבה ואף ההבנה שרחש גוטמן לעולם שאבד שאבו במידה רבה מתפיסת העולם של השומר הצעיר, אבל גם מאישיותו וממוראות השואה שחווה בהמשך. אהבה לסמטאות הערים ולבתי הכפר והעיירה; אהבה לניסיונות הבלתי אפשריים להתמודד עם מציאות שלא הייתה כמוה; אך בעיקר – אהבה לאנשים; אהבה ליהודי פולין. היכרותו עם עולמם של יהודי פולין וסגולותיו האישיות של גוטמן אִפשרו לו לכתוב עליהם מחקר אקדמי יסודי, מעמיק ומקיף שחשף את הפנים האנושיות כל כך של הפרט והחברה היהודיים בימי המלחמה. ובאהבתו אליהם, אהבה שינקה הן מבית הוריו והן מערכי תנועת השומר הצעיר, הייתה גם הכתיבה הביקורתית-המדעית שלו ספוגה בחמלה ובהבנה להמוני בית ישראל שמצאו עצמם במעמקי התופת.
דומה שביסוד ביקורתו הארסית על ספרה של חנה ארנדט אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע עמדו לא רק טענותיו הענייניות בדבר חוסר היכרותה של ארנדט את ההקשרים ההיסטוריים הנדרשים והשיפוטיות הנחרצת שנשבה מדבריה כלפי היהודים, ובעיקר יהודי מזרח אירופה והנהגותיהם, וטענותיו הענייניות קצת פחות כגון יחסה המזלזל במדינת ישראל ובבן גוריון. את דבריו החריפים יש לראות גם על רקע חוסר החמלה של ארנדט, ובייחוד חוסר החמלה שלה כלפי המוני בית ישראל. כשנדרשה למרד גטו ורשה למשל כתבה ארנדט: "תהילת המרד בגטו ורשה וגבורתם של המעטים האחרים שהשיבו מלחמה שערה הייתה בדיוק בכך, שהם סירבו לקבל את המוות הקל יחסית שהנאצים הציעו להם, מול כיתת יורים או בתא גזים". בתגובה כתב גוטמן דברים נוקבים:
ארנדט מוכיחה שוב שאין היא מבינה עד תום את ערכו הסגולי של המרד – המורדים לכאורה רק ויתרו על המוות הקל ובחרו במוות קשה. אבל מהו "המוות הקל"? המוות הקל היה קשה מאוד. רבים הלכו לקראתו בלי לדעת לאן מובילה הדרך ומהי התחנה הסופית של דרכם, ואחרים שידעו הכל עדיין לא האמינו עד הסוף המר, נאחזו בשביב של תקווה כאותם מטפסי הרים שבתוך הליכה מאומצת נמצאים תלויים פתאום ואוחזים בקצהו של צוק... הם נאחזים באורח אינסטינקטיבי בתקווה לא רציונלית שמשהו בלתי רגיל יקרה ויביא להם הצלה. הם משהים ודוחים ככל האפשר את קצם בציפייה לנס. גם קרבנות השואה כך. האשליה של קרבן השואה מצאה לה תמיד אחיזה בהבטחות רמייה של הגרמנים, ואולי בהיגיון, שאמר וחזר ולחש שאדם לאדם לא יעשה כזאת וכל עוד הנשמה באפו עדיין עשוי לבוא מפנה, תבוא ההתפתחות והגזרה תבוטל, הוא שנאבק נגד הוודאות הבלתי נמנעת.
לדעתו של גוטמן הביא היעדר האמפתיה שבכתיבתה של ארנדט לאי-הבנה מוחלטת בנוגע לגורלם של יהודי אירופה תחת הכיבוש הנאצי. בעיניו של גוטמן הייתה אנושיותם של הקרבנות והבנת העולם היהודי לפני המלחמה ובמהלכה נקודת מוצא יסודית לכל עיסוק בגורל היהודים בשואה. ביטוי לכך ניתן למצוא גם במפעל ההנצחה שלו ושל חבריו לתנועה במסגרת מורשת. קובנר, גוטמן, באואר וחברים נוספים נרתמו להקמת חוג מורשת בעקבות דחיקת המרד מן השיח הציבורי ועמעום חלקה של התנועה באירועים האלו, אבל הייתה כאן סיבה עמוקה יותר, כפי שהסביר קובנר את בחירת השם: "המפעל שמו מורשת. ומשום מה? כי אנחנו העם... אנחנו יורשיה של מסורת עם גדולה. לנגד עינינו רואים לא רק את טרומפלדור והירש לקרט אלא גם של אותם [כך במקור] יהדות שקוראים לה פסיבית שכולה מרטירולוגיה והליכה על המוקד". גוטמן ורבים אחרים פעלו לעיצוב התפיסות האלה לצד קובנר שהיה להם מקור השראה.
הפעילות של מורשת ובראש ובראשונה הפרסומים הרבים של אחד מכתבי העת המדעיים היחידים לתולדות השואה שהתפרסם באותם הימים, ילקוט מורשת, מלמדים שמגוון הנושאים שעסקו בהם היה רחב. כתב העת לא התמקד רק במרד ובלחימה ואפילו בגיליונות העשור הראשון ניתן למצוא מחקרים על מדיניות גרמנית, על גורל היהודים בארצות שונות ועל ארגוני היישוב היהודי בארץ-ישראל ויחסם לשואה – וכל זאת מתוך הקפדה מדעית ושילוב של עדויות ומסמכים. ברבות הימים הורחבה היריעה גם לתחומי חברה, תרבות והגות.
יש להדגיש שבתפיסת השומר הצעיר המרד עצמו – כל מרד – אינו ביטוי מצומצם של מעשה ספציפי כלשהו אלא גילוי יסודי של רוח האדם.
וכך היה העיסוק במרד בעבור חוג מורשת לא רק דיון היסטורי חשוב אלא כלי מהותי לעיסוק באדם ובחברה היהודיים ובדרך פעולתם בזמן הכיבוש הגרמני. רגישותו של גוטמן במחקר ובעשייה הציבורית לגורל הציבור היהודי, על פרטיו המגוונים, נבעה לא רק מהיכרותו האינטימית עם מושא מחקרו אלא מאישיותו המיוחדת ומתפיסת עולמו השואבת מן העקרונות והערכים של השומר הצעיר. זה היה אפוא טבעי – ובכל זאת מרגש עד מאוד – לראות את חברי השומר הצעיר, בחולצותיהם הכחולות, מלווים את ישראל גוטמן בדרכו האחרונה.
פעילותו החינוכית של גוטמן
לא ניתן להעריך את דרכו של גוטמן בחקר השואה בלי להתייחס לפעילותו החינוכית רחבת ההיקף ואפשר שראייתו את עצמו גם כמחנך הושפעה בין השאר מדמותו של יאנוש קורצ'ק. לא זו בלבד שאחד הפרסומים הראשונים שלו על השואה היה תכנית חינוכית להוראתה, אלא שגוטמן היה גם שותף לכתיבתם של ספרי הלימוד המרכזיים להוראת השואה במערכת החינוך הישראלית. בשנת 1978 היה גוטמן חבר בשדולה של ניצולים ולוחמים שפנו לשר החינוך החדש יחסית דאז זבולון המר בבקשה לכלול בתכנית הלימודים יחידה סדורה וקבועה על השואה. משהחליט המר ליישם את ההצעה ולבצע רפורמה יסודית בלימודי השואה נוצר צורך בספר לימוד מתאים. וכך, בתוך כמה שנים, פרסם גוטמן עם חברו ועמיתו חיים שצקר את השואה ומשמעותה שהיה עד מהרה ספר הלימוד המרכזי לתולדות השואה במדינת ישראל. מתוך עיון בספר אפשר ללמוד הן על תפיסות העולם שהנחו את כותביו
הן על התשתית המחקרית שמונחת בבסיסו. שלושת הפרקים הראשונים, המשמשים כמבואות, עוסקים באירופה שבין שתי מלחמות העולם, ביהודיה ובאנטישמיות מתוך הטמעת השואה בתולדות עם ישראל והדגשת מרכזיות רדיפת היהודים לדורותיה. העיסוק בהנהגה היהודית בשואה הוא מצומצם יחסית לנוכח מיעוט העיסוק המחקרי בנושא הזה באותם ימים; ופרק אחד מדגיש את אחדות הגורל היהודי בשואה מתוך התייחסות קצרה גם ליהדות צפון אפריקה. ההתנגדות והמרידות של היהודים זכו מטבע הדברים לפרק משלהם ובו, לצד דפוסי תגובה אחרים, הודגש מקומו וערכו של מרד גטו ורשה. פרקי הסיום עוסקים בקצרה בשארית הפלטה כמו גם בדפוסי הזיכרון כפי שהתגבשו בעיקר במדינת ישראל. ואולם גוטמן גרס שאין להפריד בין התפתחות המחקר לחינוך והיה מעורב במשך שנים – באופן מעמיק או חלקי – בכתיבה מחודשת של ספר לימוד להוראת השואה. בשנת 1999 למשל יצא לאור הספר שואה וזיכרון: ספר לימוד לחטיבה העליונה שחיבר בעזרתה של נעמה גליל מיד ושם. הספר הזה לא היה עדכון של השואה ומשמעותה, ספר הלימוד משנות השמונים, אלא הוא נבדל ממנו בכמה עניינים מרכזיים, למשל המרת הדגש מאנטישמיות לאידאולוגיה; נתינת מקום רב לדפוסי ההנהגה היהודית שפעלו לצד היודנרט ולעתים בניגוד לו; עיסוק נרחב הרבה יותר ביהודי מערב אירופה ובאזורים אחרים, כגון רומניה וצפון אפריקה; ופירוט העשייה הרבה של שארית הפלטה במחנות העקורים. זאת ועוד, בספר הלימוד הזה היה ביטוי של ממש לסוגיות שהעסיקו את עולם המחקר באותה העת ובכלל אלה תגובות ופעולות היישוב היהודי לנוכח השואה כמו גם סוגיית דמותם של הרוצחים, כביטוי מוחשי לשאיפתו של גוטמן להתאים את ההוראה למחקר העדכני. נראה שחלקו של גוטמן בכתיבת ספרי לימוד מרכזיים לבתי ספר משקף את חתירתו להקניית ידע מעודכן לילדי ישראל כמו גם את החשיבות הרבה שראה בפעילות החינוכית.
ואכן, גוטמן האמין שתפקידו של ההיסטוריון הוא לשרת את החברה ובכלל זה את חבריה הצעירים. ואולם הוא דגל לא רק בהקניית ידע אלא גם בהקניית כלים ביקורתיים כדי לעורר בתלמיד ובסטודנט שאלות על אופן כתיבת ההיסטוריה. לפיכך שילב בספרי הלימוד שבכתיבתם היה מעורב תעודות היסטוריות. ברוח הזאת יש לראות את חלקו בגיבוש קובץ המסמכים השואה בתיעוד. האסופה הזאת הייתה לאבן יסוד בהוראת השואה והיא משמשת גם היום, 35 שנים לאחר הוצאתה לאור, טקסט חשוב בעבור תלמידים בארץ ובעולם. ההתמודדות עם תעודה – בין אם פקודה גרמנית, יומן יהודי או עדות פולנית – הייתה בעיני גוטמן חלק חשוב בהכשרת התלמיד כמו גם החוקר הצעיר.
דוגמה נוספת למחויבותו של גוטמן לחינוך כמו גם לזירה הציבורית היא העריכה של האנציקלופדיה של השואה. את חדשנותה המרשימה של האנציקלופדיה ואת תחומי השפעתו ארוכי הטווח של המפעל עצום הממדים הזה שיצא לאור ב-1990 לא ניתן להעריך אלא על רקע התקופה שבה נהגה ובוצע. קשה לתאר היום, בעולם שבו המידע נגיש להמונים ברשת, את אופיה החלוצי של האנציקלופדיה על 1,000 ערכיה. זה היה מפעל ראשוני שסיפק מידע נגיש, זמין ואמין על מגוון רחב של נושאים בתולדות השואה. במסגרת המפעל הזה נדרש גוטמן לבחינת ההגדרות היסודיות ביותר של תקופת השואה ובכללן: שורשי השואה, הקשריה כמו גם הדמויות, האירועים והמקומות המרכזיים בתולדותיה. לצד ערכים היסטוריים טבעיים לכאורה – אנטישמיות, גטאות, מחנות ועוד – ניתן למצוא בה, באופן חדשני לזמנה, גם ערכים שעסקו בהיבטים ספרותיים או אמנותיים של השואה כמו גם במיתוסים מוטעים שנקשרו בה. הכללת מגוון דעות והיבטים שונים כל כך במפעל אחד והיכולת לגייס 150 חוקרים מרחבי העולם ובכללם כמה חוקרים מפולין שכתבו את מאמריהם בזמן שארצם עדיין הייתה נתונה במשטר קומוניסטי, מלמדות הן על רוחב ראייתו של גוטמן והן על כוח אישיותו. גוטמן כאמור ראה את עצמו גם כמחנך. בית הספר המרכזי להוראת השואה שהוקם ביד ושם היה בעיני גוטמן מקור לגאווה מיוחדת והפעילויות החינוכיות שהתקיימו בו היו קרובות ביותר ללבו. לא פעם ביקר גוטמן היבטים חינוכיים שונים בהוראת השואה בארץ ובעולם וביושרתו לא נמנע גם מלבקר מפעלים חינוכיים שבהם היו מעורבים הוא עצמו או יד ושם. ברם כל עוד עמד לו כוחו נטל חלק בהכשרות המדריכים והמורים, בסימנרים בין־ לאומיים ובפרסומים החינוכיים של בית הספר.
בדרכו של עמנואל רינגלבלום בתקופת המלחמה הכיר גוטמן את רינגלבלום היכרות שטחית ביותר. ואולם במשך השנים, משנחשף לרוחב פעילותו של רינגלבלום, לעקרונותיו ההיסטוריים ולאוצר התיעודי שנשתמר בזכותו היה רינגלבלום בעבור גוטמן לא רק למושא מחקר ולדמות נערצת אלא למורה של ממש. גוטמן, בדומה לרינגלבלום, ראה את עצמו קודם כל היסטוריון יהודי, היסטוריון של עם ישראל ולא בכדי עמד הקשר בין גורלם של יהודי פולין בתקופת השואה לחייהם שקדמו לימי המשבר הללו ביסוד עבודתו. אבל תחום התמחותו היה השואה ומחקריו המרובים עוסקים במגוון נושאי החתך המרכזיים בחקר גורל היהודים במזרח אירופה בתקופת שואה ובכללם: אנטישמיות, חיי היהודים בגטאות ובמחנות, התנגדות יהודית, יחסי יהודים פולנים, הצלה, תנועות הנוער, הנהגה יהודית, שארית הפלטה, עבודת כפייה ונושאים רבים אחרים. המחקר בחלק ניכר מן הנושאים האלו עבר כברת דרך ארוכה מאז כתב גוטמן את מחקריו הראשונים; הנושאים הללו נחקרו בהרחבה, לעומקם, ולא פעם גם ערערו מחקרים חדשניים על האופן שבו הוצגו הנושאים הללו במחקריו שלו. ואולם גם סקירה חלקית של כתביו משקפת את מקומו המרכזי של גוטמן ביצירת התשתית היסודית לחקר השואה, ובעיקר לחקר גורלם של היהודים בה.
ייחודו של גוטמן אינו רק במגוון הנושאים שעסק בהם אלא גם באופן שעשה זאת, ובעיקר בהדגשת העדות היהודית ככלי הכרחי להבנת תולדות השואה. קולם של היהודים הוא כיום יסוד מרכזי במחקר השואה, אבל לא כך היו פני הדברים בעבר. לא זו בלבד שהיהודים לא היו אפילו בבחינת "נוכחים נפקדים" במשפטי נירנברג או באלו שנערכו בעקבותיהם אלא שגם המחקר ההיסטורי לא ראה בראשיתו את קולם של היהודים בתור יסוד הכרחי להבנת האירועים. הדוגמה הבולטת ביותר היא תפיסתו העקרונית של ראול הילברג את המקורות היהודיים כזניחים לחקר השואה. לדעתו של גוטמן הביא מיעוט השימוש בעדויות יהודיות לעיוותים מחקריים של ממש ובכלל זה להתעלמות מוטעית מן התגובות היהודיות למדיניות הגרמנית, לרבות התנגדות מזוינת, לראייה חד־ממדית של ההנהגה היהודית ולהיעדר כל התייחסות לחיים היהודיים הפנימיים.
הדגשת הקולות היהודיים – על גוניהם השונים – בחקר השואה היא אפוא חוט השני בפעילותו המחקרית של גוטמן. לדעתו של גוטמן נדרש ההיסטוריון לחשוף את גורלם של המוני הציבור היהודי לא רק כקרבנות אלא כבני אדם, כיחידים וכציבור – אבות ואמהות, ילדים וזקנים, קהילה וארגונים חברתיים, מפלגות ותנועות נוער. גוטמן הדגיש את הצורך לתת ביטוי אישי לשואה כחלק מן המחקר גופא הן בכתיבתו המדעית הן בייעוץ הנרחב שסיפק למוזאונים בארץ ובעולם שעוסקים בתחום והן באופן שהוא וחבריו במורשת השתדלו לשלב את המחקרים שהובאו בילקוט מורשת עם דברי עדות ותעודות.
נראה שחשיבותו של הקול היהודי על כל גווניו היא אחת התובנות הראשונות והבסיסיות ביותר של גוטמן. עיון במונוגרפיה שלו על יהודי ורשה כמו גם בעבודת הדוקטור שעליה התבססה מלמד שבעקבות העיסוק בעניין המרד הבין גוטמן שהאירוע הזה מחייב דיון מעמיק בחיי כלל יהודי הגטו:
תוך עבודת הכנה לחיבור זה הסתבר, שאין לתלוש את גילויי ההתנגדות ומבצעי הלחימה מהרקע הכללי של החיים תחת עול הכיבוש, ומחיי ציבור כפי שעוצבו בתקופת הכיבוש והגטו... אין להבין כראוי את משמעות ההתנגדות והלחימה בנסיבות המיוחדות ללא הבנת התנאים והמתחים האנושיים החברתיים שנוצרו בתקופת השואה.
ואכן, במחקרו זה, אף שהתמקד בתנועות הנוער ובחלקן בהתנגדות, הקפיד גוטמן לשזור את תולדות המרד בגורל יהודי ורשה. ספרו עוסק לא רק בהתארגנויות הפוליטיות או בהנהגה – הרשמית והלא רשמית בגטו – אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, בהווי הגטו עצמו. בהתייחסו לחיי היום־יום בגטו למשל נדרש גוטמן לא רק למצוקות הקשות שנתגלו ברחובותיו ובכללן רעב, מחלות ותמותה, אלא גם לגילויי החיים שנוצרו בתוך המוות שנכפה על יהודי הגטו:
הגטו פיתח הווי חיים בעל יסודות מקוריים. הייתה בגטו "טיילת", שמשכה קבוצות מטיילים צעירים, היו חצרות שבהן הועמדו כיסאות והושכרו כמקומות להשתזפות בשמש. בתיאטרונים בגטו הועלו מערכונים וסטירות מן המתרחש. היה מעין פולקלור של הגטו... אמרות כנף ובדיחות שצמחו על רקע התנאים, ואפילו סלנג גטואי מיוחד.
כתיבת מונוגרפיה כדרך לעיסוק מעמיק בקהילה יהודית אחת על כל ממדי חייה בתקופת השואה הייתה לימים לסוגה חשובה במחקר וגוטמן העמיד בה תלמידים הרבה. במשך הזמן לימד את תלמידיו שכתבו בהנחייתו מונוגרפיות חשובות על מגוון ערים בפולין להרחיב עוד את העיסוק בכלל היהודי והנושא הזה היה לעיקר המחקרים הללו. ייחודיות זו בדרכו במחקר בולטת כשמשווים את המונוגרפיות האלו עם חיבורים חשובים אחרים שנכתבו בידי חוקרים שלא השתייכו לעולם המחקר הישראלי. בשעה שתלמידיו של גוטמן הקפידו לעסוק בחברה היהודית בשואה על גווניה ואתגריה נראה שנקודת המבט היהודית נעדרה כמעט ממחקריהם של האחרונים.
ועם זאת לא הגביל את עצמו גוטמן מעולם למקורות יהודיים בלבד ובחן גם מקורות של המנגנון הגרמני, האוכלוסיות המקומיות ועוד. תיעוד לא־יהודי כמו גם היבטים פוליטיים רחבים של המציאות שבהם התרחשה המציאות ההיסטורית שבחן היו נוכחים תמיד בפרשנותו והוא הקפיד לשלבם בהצגת הנושאים היהודיים.
זאת ועוד, גוטמן נזהר מלקדש את הקול היהודי, למרות מרכזיותו בעיניו, והיה מודע למגבלות התיעוד שנכתב בידי יהודים בתקופת השואה ואחריה. למעשה, זהירותו המתודולוגית עוררה נגדו, בהקשר של מרד גטו ורשה למשל, טענות קשות ועיקרן שבתור חבר השומר הצעיר ואיש אי"ל הוא העלים במודע את חלקם וחשיבותם של חברי המחתרת הרוויזיוניסטית בגטו. גוטמן מצדו השתדל מאוד להיזהר בלשונו כשתיאר את פעילות אנשי האצ"י, ואף כתב במפורש:
על ז'. ז. וו. (אצ"י) יש לנו רק מעט מקורות ראשוניים בדבר קשריו עם הפולנים. לעומת זאת הופיעו, כאמור, פולנים שטוענים כי קיימו מגע עם איגוד זה, סיפקו לו נשק וסיוע מסוג אחר. כפי שצוין כבר, לעדויות אלה של פולנים אין אישור ברשומות ובזיכרונות של אנשים שהיו חברי האיגוד או מקורבים לו בתוך הגיטו, וקיימות עדויות המעמידות בסימן שאלה את טענות העזרה מצד הפולנים. יש להניח, כי בכמה־ וכמה עדויות של פולנים אלה נמסרו סיפורים מגמתיים ודמיוניים. אחדים מאותם עדים למדו כנראה לדעת כי מ־ז'. ז. וו. לא נותרו בחיים רבים מבין החברים המרכזיים, והמקורות המספרים על האיגוד הם דלים מאוד, וכך נותר כר נרחב להבליט מעשים ותפקידים (כביכול) של הפולנים בהכנות למרד ובמרד עצמו. קרוב לוודאי, שאותו הֶפלֵג הכרזות מן הצד הפולני משקף את המגמה, של שלטונות פולין לנפח את חלקם של הפולנים במאבק הגיטו ובמרד מעל ומעבר לדברים במציאות.
מחקרים עדכניים חשפו טפח אחר טפח עד כמה צדק גוטמן בזהירותו. דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום הוכיחו כי חלק ניכר מן הדיווחים על הסיוע הרב שהושיטה לאצ"י הקבוצה הפולנית שגוטמן חשד בה הם חסרי כל שחר. העדויות האלו אינן מסייעות להבנה טובה יותר של הפעילות החשובה של האצ"י בימי המרד ולאחריו אלא הן יכולות ללמד לכל היותר על האופן שבו נעשה המרד בפולין שלאחר המלחמה כלי להקניית מעמד בעבור פולנים מסוימים. ואולם גוטמן מעולם לא הגביל את ביקורתו לאנשי האצ"י. וכשנתגלו לו, לאחר מותו של יצחק צוקרמן ופרסום ספרו שבע השנים ההן, אי־דיוקים בתיאור פעילותו של אי"ל הוא לא נמנע מלציינם באופן ברור ונוקב.
וכך היו המקורות – היהודיים והלא־היהודיים כאחד – לכלי בידיו של גוטמן ולא למטרה בפני עצמה. הם שימשו אותו בניסיון לחשוף את המציאות הבלתי אפשרית שנכפתה עליו. בחינת ההיסטוריוגרפיה בת ימינו מלמדת שהגישה הזאת שהתמקדה בהיבטים היהודיים של גורל היהודים תחת הכיבוש הגרמני מתוך שילובה בהקשרים רחבים, גישה שגובשה בידי גוטמן וחברו לדרך יהודה באואר, הייתה לדרך המלך. בתחילה היא אומצה בעיקר בידי החוקרים הישראלים, אבל נראה שבמשך השנים הייתה לנחלתם של חוקרים מרחבי העולם כולו: מפעל המחקר המרשים של הארכיון הפדרלי הגרמני, המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, ואוניברסיטת פרייבורג, Verfolgung und Ermordung der europäischen Juden, על שישה-עשר כרכיו עוסק בגורלם של היהודים ולא זו בלבד אלא שהוא עושה שימוש נרחב ומרשים במקורות יהודיים ולא־יהודיים כאחד; ספרו המקיף של כריסטוף דיקמן העוסק במדיניות הכיבוש הגרמני בליטא דן רבות ובאופן מעמיק בחיי היהודים במקום; והחוקר האמריקאי כריסטופר בראונינג כתב מחקר שלם המדגים את הכרח השימוש בעדות היהודית.
יתרה מכך, העיסוק בגורלם של היהודים בשואה כבר מזמן אינו נחלתו של המחקר הישראלי או היהודי בלבד ולא מעט חוקרים, בעיקר מי שעוסקים בשואת יהודי פולין, נעשו לתלמידים מובהקים של גוטמן. מחקריה של ברברה אנגלקינג למשל, מן החוקרות החשובות ביותר של התחום הזה כיום, עוסקים לא מעט בפנים האנושיות של יהודים ופולנים ובמפגשים הבלתי אפשריים שנוצרו ביניהם בזמן הכיבוש הגרמני. אנגלקינג וחבריה לחוג החוקרים של המרכז לחקר שואת יהודי פולין בוורשה (Centrum Badań nad Zagłady Żydów) אומצו בחום בידי גוטמן. כינונו של דור חוקרים בפולין שבוחן (היבטים שונים בחיי היהודים בפולין על בסיס תיעוד רחב היקף ובכלל זה מסמכים שחוברו בידי יהודים בתקופת המלחמה או אחריה היה בעיניו בשורה של ממש. עברו הדרמטי ואישיותו המרשימה הביאו ליצירת קשרים אישיים איתנים עם החוקרים האלו ומאחר שהיה ער לשיח הפולני העדכני על אודות השואה היה גוטמן עד מהרה לכתובת של ממש בעבורם.
ואכן במשך עשרות שנים נטל גוטמן חלק בשיח החשוב המתקיים בפולין על השואה ועל חלקם של הפולנים ותגובותיהם כלפי אסונם של היהודים. גוטמן מעולם לא נרתע מלהעלות שאלות קשות, אך בהיותו נטוע בתרבות הפולנית ובהכירו אותה היטב ידע גם כיצד לומר את דבריו כך שיישמעו. כדוגמה לכך יכול לשמש הציטוט המופלא שהביא מדבריו של מבקר וחוקר הספרות הנודע קז'ימיֶֶֶֶֶֶז' ויקה (Kazimierz Wyka) במסגרת הדיון על יחסי יהודים ופולנים בשואה:
גם אם אהיה יחיד בהשמעת דברי ולא אמצא איש שיחזיק אחרי, אחזור ואמשיך לטעון: לא, מאה פעם לא. אופן התנהגות זו ותקוות אלה היו מבישים, מרעילים ושפלים. כי העמדה התמציתית הכלכלית-מוסרית של פולני ממוצע כלפי הטרגדיה היהודית מתבטאת כך: הגרמנים בהשמידם את היהודים עוסקים במעשי רצח. אנחנו לא היינו עושים זאת לעולם. בעוון הפשע הזה יישאו הגרמנים בעונש, הם הכתימו את מצפונם. אולם אנחנו מפיקים מכך תועלת בלבד, וזאת בלי ללכלך את מצפוננו ובלי להכתים את ידינו בדם.
בכל הפולמוסים הערים שהשתתף בהם בפולין, מהם פולמוסים חריפים שעלו בהם נושאים כואבים ובוערים במיוחד, הקפיד גוטמן להיות היסטוריון מקצועי וענייני, אף שהיה ניצול. פרשת ידוובנה למשל שעוררה הדים עצומים בפולין ומחוצה לה בראשית שנות האלפיים זעזעה את גוטמן עד היסוד. גם אם העובדות עצמן לא היו חדשות לו לחלוטין, וגם אם אלו לא תוארו תמיד באופן מדויק לגמרי הרי שהיזמה של אזרחים פולנים לרצוח את שכניהם היהודים מזה שנים מתוך התעללות איומה עוררה בו זעם עצום. בשיחות פרטיות התיר גוטמן את חרצובות לשונו ואמר דברים חריפים על החברה הפולנית שלא זו בלבד שעמדה מנגד לנוכח רצח היהודים אלא גם נטלה בו חלק. ואולם משנדרש לכך בתור היסטוריון מקצועי שמר על אובייקטיביות ואיזון.
יושרו האקדמי של גוטמן בא לידי ביטוי גם בחקר ההתנגדות היהודית בתקופת השואה, אחד הנושאים המזוהים יותר מכל עם מחקריו. לא נוכל לדון כאן בהתפתחות המחקר בתחום – נושא שכבר נשברו עליו קולמוסין רבים – אלא נציג בקצרה כמה שינויים שחלו במחקרו של גוטמן בנושא הזה וכיצד פיתח, העמיק והרחיב את דיוניו בנושא עם השנים. בשנים הראשונות עמדה ההתנגדות המזוינת לגרמנים במוקד השיח הציבורי והמחקרי במדינת ישראל הצעירה. הכנס המדעי הבין-לאומי הראשון שארגן יד ושם בשנת 1968 עסק בעמידה היהודית בתקופת השואה. גוטמן, שכבר נודע בזכות ספריו המוקדמים כמו גם בזכות פעילותו במסגרת מורשת ויד ושם, הרצה בו על "תנועות הנוער במחתרת ובמרד הגטאות". ואולם במקרה הזה היו הדיונים הערים והסוערים שהתלקחו בסיום המושבים חשובים לאין ערוך מן ההרצאות עצמן. במלאות 25 שנים למרד גטו ורשה ו־ 20 שנים להקמת מדינת ישראל ישבו באולם הדיונים רבים ממי שנטלו חלק באירועים עצמם והגיבו לכל דבר שנאמר או נרמז. גוטמן נטל חלק פעיל בוויכוחים הללו וביטא למעשה את קולם של צעירי תנועת המחתרת הן בהתקפותיו את ההנהגה הפוליטית הבוגרת, הן בשלילתו המוחלטת של היודנרט והן בהדגשת מרכזיותו המוחלטת של הנוער בגיבוש פעולות ההתנגדות.
ואולם משעה שהחל גוטמן להתייחס לסוגיות האלו כחוקר נעשו דבריו מדודים ומעמיקים הרבה יותר. באמצע שנות השמונים נדרש גוטמן לסוגיית ההתנגדות היהודית בשואה בתור פרק בספרו בעלטה ובמאבק: פרקי עיון בשואה ובהתנגדות היהודית, כמו גם בחיבור שהוקדש כולו לנושא, מאבק בנתיב הייסורים: התנגדות היהודים לנאצים בתקופת השואה. גם הפעם, כפי שעשה בעבר, הדף גוטמן מכל וכל את הטענה שלא הייתה התנגדות יהודית בשואה. ואולם אף שהדגיש גם בחיבורים האלו את מרכזיותה של התופעה הוא היה ער מאוד לסכנות הבנליזציה והאפולוגטיקה הכרוכות בחקר התחום ודן בהן באופן מפורש. בניסיון להעריך הערכה מאוזנת את היקף תופעת ההתנגדות היהודית בשואה ואת מגבלותיה סקר גוטמן את מציאות הקיום היהודית בשואה. לשיטתו, קיומם המוגבל והמושפל של היהודים עמד בבסיס חוסר ההיתכנות של לחימה יהודית רחבת היקף והוא עצמו נגזר ישירות הן מאופיה של האידאולוגיה האנטישמית והן מן המקום המרכזי שתפסה בעיצוב המדיניות הגרמנית נגד היהודים. זאת ועוד, בחיבורים הללו הקפיד גוטמן להטמיע את ההתנגדות היהודית בשואה בתולדות העם היהודי כמו גם בהקשר אירופי רחב. הוא התייחס בקצרה לדפוסי התנגדות והתארגנות שהתקיימו בחברה היהודית לאורך מאות שנים, ובעיקר הציב את הדיון בתגובות היהודיות בשואה בהקשר של דיון בגורל שאר העמים האירופיים בזמן מלחמת העולם השנייה. בכך הדגים גוטמן את תפיסתו את השואה הן בהקשריה היהודיים והן באלו הכלל עולמיים.
בשנת 2002 נדרש גוטמן לסיכום נוסף של הסוגיה המרכזית הזאת במאמרו "הערות על ההתנגדות היהודית תחת הכיבוש הנאצי" שבו שב ובחן את הסוגיה מפרספקטיבה רחבה יותר וגרס כי ההתנגדות היהודית היוותה אסטרטגיה אחת מני רבות של הישרדות יהודית. לדבריו נעשתה האסטרטגיה הזאת ראלית רק לאחר הפנמת המידע על רצח היהודים. בכך תלה גוטמן את ייחודיות ההתנגדות היהודית לא בסגולותיה הערכיות אלא כנגזרת מן המציאות השונה לחלוטין שבה היו נתונים היהודים בהשוואה לשאר עמי אירופה. וכך, אף-על-פי שגוטמן מזוהה לא פעם עם אמירות ברורות וחד־ משמעיות על השואה, ובעיקר על ההתנגדות היהודית בשואה, עיון במחקריו מגלה את התפתחותו המחקרית כמו גם את מורכבות תשובותיו שהבשילו עם השנים. אם בתחילה התבסס גוטמן כמעט אך ורק על הנרטיב ששורטט בידי חברי המחתרת בתקופת המלחמה ועוצב בידי שרידיה לאחריה הרי שבמשך הזמן היה זה הוא שעימת את הנרטיב הזה עם המציאות כפי שנתגלתה לו. מחקריו מציגים את ההתנגדות היהודית בשואה בתור תופעה שעוצבה הן מתוקף ההיסטוריה היהודית והן מתוקף גורלו המיוחד של העם היהודי תחת הכיבוש הגרמני על מאפייניו האידאולוגיים והם מהווים תרומה של ממש לדיון בנושא המרכזי הזה. אין ספק שניתוח תפיסותיו ההיסטוריות של גוטמן, הן בנוגע להתנגדות והן בנוגע לשורה ארוכה של נושאים אחרים בחקר השואה – השינויים שחלו בהן לאורך זמן והאופן שבו סייע לעיצוב חקר השואה בארץ ובעולם – דורשות עיון מעמיק יותר ממה שניתן לעשות כאן. ואולם הסקירה החלקית הזאת מלמדת שאין כמעט נושא או פולמוס בחקר השואה שגוטמן לא נטל בו חלק חשוב.
חשוב לציין שבתפיסותיו העקרוניות לא עמד גוטמן בדרך כלל בדד. לרוב עמדו הוא ויהודה באואר כחזית אחת. על־אף השוני העצום ביניהם – כבני אדם וכחוקרים – היו גוטמן ובאואר שותפים לסדרה שלמה של הנחות יסוד ובכללן מרכזיותה של האידאולוגיה האנטישמית בתפיסת העולם הנאצית וראיית השואה כאירוע מכונן הן בתולדות העם היהודי והן בהיסטוריה המודרנית של אירופה. ברבות הימים נעשו נושאי המחקר, הפרספקטיבות המחקריות והשאלות שהציבו גוטמן ובאואר מזוהים עם "האסכולה הירושלמית" של חקר השואה. ואולם למעשה עיצבה דרכם במידה רבה את תחום הדעת של חקר השואה לא רק בעבור תלמידיהם הרבים אלא גם בעבור מי שחלקו עליהם.
ואולם לעתים חלקו הרֵעים הטובים איש על רעהו בפומבי. דוגמה בולטת לאי-הסכמה כזאת – שאפשרית רק מתוך ידידות האמת והאהבה הגדולה ששררה בין השניים – ניתן למצוא באופן שבו הבינו השניים את הקשר – או לשיטתו של גוטמן את חוסר הקשר – שבין ג'נוסייד לשואה. גוטמן שלל מכל וכל את ראיית השואה כאירוע אחד מני רבים של רציחות עם ותלה זאת במהותה הייחודית של האידאולוגיה הנאצית העומדת בבסיס רצח היהודים. באואר טען אחרת. לשיטתו של באואר השואה מהווה את המקרה הקיצוני ביותר של ג'נוסייד בכלל רציחות העם השונות שהתרחשו בתולדות האנושות. גם הפולמוס העקרוני הזה חורג ממסגרת המאמר הזה, אבל הוא מהווה דוגמה חשובה למאפיין נוסף ויסודי בעבודתו של גוטמן והוא היותו חלק משותפות – שותפות של חברי חוג מורשת, שותפות בין האוניברסיטה העברית ליד ושם ומעל הכל – שותפות עם יהודה באואר. שני הרֵעים הללו מימשו בפעילותם המשותפת את המימרה "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה", וקשה להעריך את פועלו של האחד ללא התייחסות לחברו־ עמיתו הטוב ובר־הפלוגתא החריף ביותר שלו. מיצוי תכונותיו המרשימות של גוטמן התאפשר גם הודות להיותו חלק מ"זוג" מחקרי והודות לשיח המתמיד שקיים עם חוקרים בארץ בעולם. חברותא והפולמוס היו בעבור גוטמן חלק חשוב מהוויית החיים האקדמיים ואולי גם כאן ניתן להבחין במורשת של בית, של תנועה ושל מסורת מחקרית מפוארת. ואולם מעל הכל ניצבת בבסיס פעילותו האקדמית הפורייה של גוטמן יסודיותו הרבה, יכולת הניתוח המרשימה שלו וחתירתו המתמדת להבנת גורל היהודים בשואה – כפרטים, כחברה וכקהילה.
דברי סיום ופרידה
לקראת ציון 70 שנה למרד גטו ורשה נתבקשתי בידי יד ושם לנסות ולראיין את גוטמן פעם נוספת על המרד. גוטמן זכר את כל אירועי הימים הללו לפרטי פרטים, אבל התקשה לנסח את הדברים במילים סדורות ובהירות. הוא תיאר את מותה של מרגלית לנדאו, את חברותו עם אלק רוז'נסקי ואת אהבתו לאנילביץ', אבל פיו כבר לא נשמע לו. לאחר כמה ניסיונות נשבר קולו והוא אמר: "הם כולם כל כך חיים בי ואני לא מצליח לספר את סיפורם".
אך גוטמן כמובן טעה. הוא בהחלט הצליח לספר את סיפורם. בימי חייו הארוכים והמפותלים הוא עשה הרבה מעבר לכתיבת מחקרים שהיו לנכסי צאן ברזל ולספרות יסוד בחקר השואה, להצבת היסודות לחקר גורל היהודים בשואה בארץ ובעולם ולכינון תחום הדעת החשוב הזה כאירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל, העם היהודי וההיסטוריה האנושית והעולמית. בספריו, בהרצאותיו ובשיחות הארוכות שקיים עם רבים העמיד גוטמן דורות של תלמידים – הן באקדמיה והן מחוצה לה – והצליח לעורר בהם את האהבה, החמלה והזיקה אל העולם שאבד. זה היה לא רק עולמם של אנילביץ', קורצ'ק ורינגלבלום; זה היה גם עולמם של הוריו, של אחותו גניה, של מרגלית לנדאו, אלק רוז'נסקי ורבים אחרים. ואולם מעל לכל היה זה עולמו שלו.
ועכשיו ישראל גוטמן – איש השומר הצעיר, לוחם מרד גטו ורשה, חבר המחתרת היהודית באושוויץ, פרופסור באוניברסיטה העברית ואיש יד ושם – הלך לעולמו. הלך לעולמו במובן הכי יסודי וקדום שבמילים העבריות הללו. הלך לעולם שאהב; עולם שמילא את ימיו והטריד את לילותיו; עולם שהמשיך ללוות אותו גם שנים לאחר שעלה באש. הוא הלך לעולמו והוא הותיר אותנו, תלמידיו־אוהביו, מיותמים; שהרי גם בימים אלו מתמודד חקר השואה עם מטלות קשות וחשובות. מורשתו האקדמית כמו גם פעילותו הציבורית והחינוכית של גוטמן הציבו לנו בסיס איתן. הנשכיל – חוקרי השואה בארץ ובעולם – לצמוח מתוכה אל מול אתגר חקר שואת יהודי אירופה במאה העשרים ואחת?
