כרך מ"א: 2 של יד ושם — קובץ מחקרים מוקדש לזכרו של פרופסור ישראל גוטמן, מגדולי חוקרי השואה, שהלך לעולמו בימים שהשלמנו את עבודת העריכה. ישראל היה מראשוני המורים שפגשתי בלימודי לתואר שני ומן הרגע הראשון הוא היה לי מקור השראה כמו גם אחד ממורי הדרך שלי עד יומו האחרון. מחקרו הקפדני, תובנותיו המעמיקות, ידענותו האדירה ואנושיותו הרבה היו דוגמה ומופת לכל תלמידיו ולחוקרים כולם. אחד ההיבטים החשובים בחקר השואה שבו נודעה לו השפעה מכרעת הוא הגישה ה"יהודית" לחקר השואה ולהוראתה. גישתו לחקר תגובותיהם של היהודים על השואה הייתה גישה אוהדת ובה בעת גם ביקורתית ורחוקה ממיתולוגיזציה. רבים בקהילת החוקרים העוסקת בחקר השואה ובהוראתה הם במידה זו או אחרת תלמידיו של ישראל גוטמן.
ארבעה עשורים היה ישראל חבר המערכת של יד ושם — קובץ מחקרים ובאביב 1996 , לאחר שעורך כתב העת, אהרון וייס, הודיע על פרישתו, פנה אלי בהצעה לקבל עלי את תפקיד העורך. נוסף על העבודה בכתב העת התמזל מזלי וזכיתי לעבוד עם ישראל באצטלות שונות ובשלל מפעלים ולהשתתף
עמו בכנסים אקדמיים. מן הרגע הראשון לא התייחס אלי כאל סטודנט צעיר או חוקר מתחיל אלא ראה בי עמית, גם כשדעותינו נחלקו בעניין היסטורי כלשהו. כישרון גדול היה לו למצוא את האיזון בין מעורבות אנושית לריחוק מחקרי, כישרון ראוי לציון בייחוד לנוכח ניסיונו האישי בתקופת השואה. יש רגעים בחיי אדם שבהם ניתנת לו הזכות הנדירה להכיר מקרוב אישיות דגולה, אדם שהשפעתו עשויה לשנות את מהלכם של הלכי נפש ולהשפיע על אנשים ברחבי העולם כולו. ישראל גוטמן היה מאותם מאורות ובלעדיו העולם הוא מקום מואר הרבה פחות.
רבים היו רוצים להעלות על הכתב את מחשבותיהם על ישראל גוטמן במסגרת הכרך הזה. לצערנו תקצר היריעה מלהכיל את כולם. פנינו ליהודה באואר, עמיתו של ישראל וחברו הקרוב שהיה שותפו לכינון חקר השואה בישראל; לאוטו דב קולקה, גם הוא חבר קרוב של ישראל ואחת הדמויות המרכזיות בפיתוח חקר השואה בארץ; ולחוי דרייפוס, שמפאת קרבתה אל ישראל ומבחינת גישתה המחקרית ונושאי המחקר שלה היא מבחינות רבות תלמידתו האחרונה וממשיכת דרכו. יהודה באואר ודב קולקה מספרים סיפורים אישיים על ישראל ועל עבודתם המשותפת, ואילו חוי דרייפוס מנתחת את עבודתו ואת תרומתו לחקר השואה. הארותיהם האישיות של יהודה ושל דב מגלות צדדים באישיותו של ישראל שאינם מוכרים בוודאי לקוראים רבים. חוי מדגימה את ההשפעה שנודעה לחוויותיו האישיות של ישראל — בתנועת הנוער השומר הצעיר ובמרד גטו ורשה; במיידנק, באושוויץ ובמאוטהאוזן; וכן בתקופה שאחרי תום המלחמה — על עבודתו, כמו גם את השפעתם של שלושה אנשי ורשה שאישיותם ותפיסותיהם הנחו אותו לאורך כל הקריירה שלו — מרדכי אנילביץ', יאנוש קורצ'ק ועמנואל רינגלבלום. יחדיו מציירים שלושת המאמרים האלה תמונה חיה של ישראל גוטמן ושל השפעתו על חקר ההיסטוריה היהודית המודרנית והשואה.
מאמרי המחקר והביקורת בכרך הזה עוסקים בשלל נושאים ומייצגים נקודות מבט של מגוון דיסציפלינות — ארכאולוגיה, היסטוריה, מדעי החברה, פילוסופיה, משפטים וספרות. יורם חַימי עם ווֹיצֶ'ך מזוּרֶק (Wojciech Mazurek) מיישמים גישה מחקרית חדשה בחקר השואה — ארכאולוגיה — כדי לחשוף נדבך נוסף בסיפורו של מחנה ההשמדה סוביבור ולפתור מקצת מחידותיו. בעקבות מרד האסירים היהודים והבריחה ההמונית ב-14 באוקטובר 1943 החריבו הגרמנים את המחנה עד היסוד ובמשך השנים היה קשה מאוד לזהות את מדורי המחנה, את בורות הקבורה וחלקים מרכזיים נוספים של המחנה. הקושי הזה תרם בתורו להעלמתם של חלקים חשובים בסיפור תולדותיו של המחנה וחיי היום־יום בו. בחפירותיהם, שנמשכו עד כה שש שנים, הצליחו חַימי ומזוּרֶק לקבוע מה היה למעשה המתווה של רוב המחנה, מתווה שאינו זהה למתווה המופיע במפות ובשרטוטים שהיו מוכרים עד כה ואף לא למה שהוצג בשטח האתר במטרה להנציח את מה שהתרחש שם. החוקרים גם חשפו חפצים רבים ואלה מסייעים לנו בהבנת היבטים שונים של החיים והמוות במחנה; אחד החפצים האלה מופיע בתצלום השער של הכרך הזה.
אביהו רונן בוחן שתי סוגיות מרכזיות במברק חשוב אך לא מוכר ברבים ששלח ביוני 1943 יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, ובו קרא לחברי המחתרת המזוינת בגטו בנדין לוותר על תכנית המרד ולעשות כל אשר לאל ידם כדי להציל את נפשותיהם. מנהיגי המחתרת דחו את ההנחיות, שהיו בעיניהם קריאה לנטוש את הקהילה ואת האידאלים. עשרות בשנים הועמד עצם קיומו של המברק בספק מאחר שהמברק המקורי לא התגלה עד היום. רונן מביא ראיות עובדתיות רבות המלמדות שהמברק אכן היה קיים והוא נשלח מן הארץ ואף הגיע ליעדו. בתוך כך הוא מנתח הן את הוויכוח שהתגלע בעקבות זאת בין הלוחמים הצעירים בבנדין למנהיגות התנועה בארץ והן את הסתרת המסמך והשלכותיו בישראל אחרי המלחמה. ניתוחו המאלף של רונן זורה אור הן על ההבדלים העצומים המתגלים לפעמים בין מה שראו מי שהיו נתונים בעין הסערה הרצחנית למה שראו מי שעמדו מחוצה לה והן על האווירה האידאולוגית ששררה במדינת ישראל בשנות קיומה הראשונות.
דֶווין פֶּנדַס, לאורה יוֹקוּש וגבריאל פינדֶר בוחנים את המקום שתפסו היהודים במשפטים שנערכו אחרי המלחמה ונגעו לאושוויץ ומוצאים שבניגוד לסברה קודמת מילא רצח היהודים תפקיד חשוב בהליכים. כך היה ב-1945 במשפט הבריטי שנערך בלינֶבּוּרג (Lüneburg) לפושעי הס"ס בברגן-בלזן שרבים מהם היו לפני כן באושוויץ-בירקנאו ולפיכך נודע למחנה הזה מקום מרכזי במשפט. ליהודים הוקצה מקום בולט גם במשפטו של מפקד אושוויץ-בירקנאו רודולף הֶס שנערך בפולין ב־-1947, ובמשפט אושוויץ בפרנקפורט, בשנים 1965-1963. זאת ועוד, העדויות שנשמעו במשפטים האלה על סבלם של היהודים במחנה תרמו לעיצוב הדימויים האיקוניים של אושוויץ. מניתוח המשפט אנו למדים גם מדוע היה אושוויץ־בירקנאו לסמלה של השואה.
שמואל לדרמן ונגה וולף עוסקים בעבודתם של שני הוגים, בהתאמה, הפילוסופית המדינית חנה ארנדט וההיסטוריון אוריאל טל, שלשניהם נודעה השפעה מהותית על חקר השואה. לדרמן שואף להראות שהמושג "בנליות של הרוע" שטבעה ארנדט לא הובן לאשורו בהיסטוריוגרפיה של השואה. כשמביאים בחשבון כתבים נוספים שלה, הנוגעים לאותו מושג אם כי לא לשואה במישרין, מתחוור שארנדט לא התכוונה לומר שמעשיו של אייכמן היו "רגילים" אף לא שפשעיו היו "ביורוקרטיים" או אפורים. תפיסתה של ארנדט בנוגע לחוסר מחשבה מסייע להבהיר את כוונתה במושג "הבנליות של הרוע". בהמשך בוחן המאמר את תפיסתה של ארנדט על רקע המחקר ההיסטורי העכשווי.
נגה וולף מנווטת במיומנות בארכיונו הפרטי של אוריאל טל כדי לנתח את תפיסת האנטישמיות שלו. היא מתמקדת באחד ממרכיבי המפתח הטמונים לדברי טל בלב האידאולוגיה האנטישמית — ההתנגדות לתפיסותיה של הנאורות הביקורתית. בפרסומיו ובחילופי המכתבים הרבים שלו עם חוקרים ברחבי תבל הראה טל כי ההתנגדות לעקרונות ההשכלה האירופית היא גורם משותף המונח בבסיס טיעוניהן של מפלגות ותנועות אנטי־ יהודיות ואנטישמיות, אם בריש גלי ואם בהיחבא, משלהי המאה התשע-עשרה ועד לעלייתם של הנאצים לשלטון. וולף טוענת כי הפרשנות הזאת של התפקיד שמילאה ההתנגדות לנאורות ערערה על התאוריות המקובלות בהיסטוריוגרפיה הישראלית והיהודית.
מדור הביקורת בכרך הזה כולל חמישה מאמרי ביקורת על ספרים שראו אור בחמש מדינות ועוסק בקשת רחבה של נושאים. אנטוני פולונסקי סבור כי ספרם של דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום, Bohaterowie, hochsztaplerzy opisywacze: Wokół Żydowskiego Związku Wojskowego, הוא חשוב מאין כמוהו. זוהי הבדיקה הרצינית הראשונה של ההיסטוריה ושל סילופה העקבי, בפולין ובעולם היהודי, בכל הנוגע לחלקה של המחתרת המזוינת הציונית הרוויזיוניסטית, היא הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), במרד גטו ורשה. אבינועם פת סוקר את ספרו של עמוס גולדברג טראומה בגוף ראשון: כתיבת יומנים בתקופת השואה, תרומה חשובה ומטלטלת הקוראת לחוקרים לבחון מחדש טקסטים אוטוביוגרפיים מתקופת השואה מבעד לעדשת הטראומה, ומראה כי היומנים אפשרו לכותביהם לשמר תחושת זהות כלשהי בשעה שעולמם התפורר וקרס. רוברט יאן ואן פֶּלט מותח ביקורת נוקבת על ספרו של פלורן בריאר Auschwitz: enquête sur un complot nazi ועל טענתו כי היטלר, הימלר ועוד כמה בכירים נאצים קשרו קשר להסתיר את רצח יהודי גרמניה ומערב אירופה אפילו מפניהם של בכירים נאצים רבים אחרים כגון יוזף גבלס עד לסתיו 1943. יהודה באואר סבור שספרו החדש של גץ עלי על תכנית ה"אותנזיה" הנאצית, Die Belasteten: “Euthanasie” 1939–1945: Eine Gesellschaftsgeschichte, הוא ספר רב־פנים וחשוב מאוד המסיר את הלוט מעל סוד שנקבר והוסתר, סוד שהממסד והקהל הרחב בגרמניה גם יחד העדיפו להוסיף ולהדחיקו גם שנים רבות אחרי המלחמה. מרים טרין סוקרת את ספרם של דוד רוסקיס ונעמי דיאמנט, Holocaust Literature: A History and Guide, ומשבחת את העושר והמגוון שבו ואת חשיבותו ככלי חינוכי לקהל צעיר יותר. הספר הזה גם מסיט בהצלחה את תשומת הלב מהמוקד הסימבולי של השואה, אושוויץ, ומפריך את ההשקפה הרווחת שלפיה לא התקיים שיח ספרותי בעל משמעות על השואה במהלכה או מיד לאחריה.
סוביבור, הדילמות וסיפוריהם האמִתיים של מחתרות הגטאות, מקומם המרכזי של יהודים בסיפור אושוויץ־בירקנאו, תאוריות הנוגעות למרצחים ולאנטישמיות המודרנית, יומני שואה וספרות שואה ותכנית ה"אותנזיה" הנאצית — כל אלה נושאים שהעסיקו מאוד את ישראל גוטמן. למעשה, הוא פרסם מחקרים חשובים על רוב הנושאים האלה והשפיע מאוד על האופן שאנו מבינים אותם. אנחנו מקווים שהכרך הזה מכבד את זכרו ונראה לי שהוא היה נושא חן בעיניו.
