ביום לווייתו של ישראל גוטמן נפרדתי ממנו ביני לבין עצמי, נפרדתי במילים אישיות מידידי הגדול ממני בעשור, גדול בתבונה וברוחב נפש, במילים של ידידות עמוקה.
דרכינו נפגשו לראשונה מבלי שידענו על כך בתחילה לפני 70 שנה, בשנת 1943, במקום שאני קורא לו "מטרופולין המוות". ישראל הגיע לאושוויץ בדרך עקלקלה שראשיתה בגטו וורשה ואני מעט קודם לכן מגטו טרזיֶנשטט בירקנאו. באותם הימים עדיין לא הכרנו זה את – II אל מה שכונה אושוויץ זה. גם בעת צעדת המוות מאושוויץ בינואר 1945 , כשהיינו קרובים יותר פיזית, לא התוודענו ישירות. ישראל הגיע לארץ זמן קצר לפני קום המדינה ואני זמן קצר אחרי הקמתה ודרכנו הוליכה אותנו אל הקיבוץ – של ישראל בצפון הארץ ושלי מעט דרומית ממנו.
לראשונה נפגשנו פנים אל פנים בירושלים, בשני המקומות שקבעו את המשך מסלול חיינו בארץ: באוניברסיטה העברית וביד ושם. ואולי בסדר הפוך — ביד ושם, בוועדה המדעית שהוקמה בראשות מורנו המשותף להיסטוריה שמואל אטינגר, וכמעט באותו הזמן גם בחוג להיסטוריה של עם ישראל של האוניברסיטה העברית.
מאז לא משה ידי מידו וידו של ישראל לא משה מידי.
אבל שנינו לא באנו אל חקר אותה התקופה מן המקום שבו נפגשנו לראשונה. לא הגענו לחקר התקופה הזאת מאושוויץ אלא מתוך ההיסטוריה. ישראל מחקר יהודי החצר במדינה האבסולוטית ותולדות החסידות ואני מחקר הרקע ההיסטורי למשנתו של המהר"ל מפראג במאה השש־עשרה. אבל שנינו הגענו לחקר התקופה ההיא, שהקדשנו לה אחר כך את כל חיינו, ביזמתם ובהכוונתם של מורינו.
כשעבדנו על עבודות הדוקטור שלנו, בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, חילקנו בינינו תפקידים בהוראה האקדמית, בשיעור המונוגרפי המשותף הראשון בחוג בנושא "הרייך השלישי והיהודים – היהודים ברייך השלישי", הרצאה ודיון במקורות ובהיסטוריוגרפיה. אבל גולת הכותרת של יצירתנו האקדמית המשותפת, ואני משתמש כאן מדעת במילה יצירה, הייתה במחזור התלת־שנתי של סמינריון משותף לתלמידי התואר השני והשלישי כשכבר היינו פרופסורים. בתוך מחזור ההרצאות והדיונים של הסמינריונים הללו ומתוכם, ובמשותף עם חברנו הפרופסור יהודה באואר ואחרים, נולדה הקונצפציה העזנו להגדיר אותה כ"אסכולות ירושלים בחקר השואה" או "האסכולה הישראלית" בחקר הנושא הזה. נקודת המוצא שלנו הייתה הביקורת של חד־ממדיותה של ההיסטוריוגרפיה מחוץ לישראל, בעיקר ההיסטוריוגרפיה הגרמנית שנודעה לה חשיבות רבה כשלעצמה, שכן היא הגבילה את עצמה לחקר הממד של רדיפת היהודים והשמדתם בלבד. ואילו אנחנו ניהלנו את דיונינו בשלושה ממדי היסוד: האידאולוגיה והמדיניות של השלטון בנוגע ליהודים; יחסה של האוכלוסייה הסובבת כלפי היהודים; והחברה היהודית והנהגתה.
בכל שנה דנו בממד אחד ובצירוף חברנו הצעיר יותר, ריצ'י ירחמיאל כהן, דנו בממד הזה בשלושה מוקדים. גרמניה ואירופה המרכזית, בהנחייתי, פולין ואירופה המזרחית בהנחיית ישראל גוטמן, וצרפת ואירופה המערבית בהנחיית ריצ'י כהן. כך נוצרה תמונה היסטורית כוללת ונוצרו הכלים לחקר התקופה זאת כמו כל תקופה היסטורית אחרת. ורק על יסוד התמונה הרב־ ממדית הזאת, ולא מתוך הנחות והצהרות א־פריורי, ראינו אפשרות לדון ולבחון את שאלת ייחודה של תקופת השואה. היום נתקבלה הקונצפציה המתודולוגית הזאת או התפתחה במקביל בחלק גדול של ההיסטוריוגרפיה הישראלית וגם במחקר ההיסטורי בארצות אחרות.
הייתה לי הזכות לעבוד לצדו בכמה ממפעליו היצירתיים הגדולים כגון בכינון הוועדה המדעית של יד ושם, בעריכת האנציקלופדיה של השואה ובהקמתו של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. המפגשים שלנו בביתו של ישראל מדי שבועיים ושיחותינו – לעתים גם קולניות קצת, אבל יצירתיות ופוריות תמיד, על עבודתנו המשותפת ובעיות המחקר והחידושים בו שהעסיקו אותנו והטרידו אותנו לפעמים היו הציר של ידידותנו העמוקה עד ימיו האחרונים כמעט והיו יקרים וחשובים לי יותר מכל ואני מאמין שגם לישראל.
המפגש הראשון בינינו – גם אם לא ישיר – ב"מטרופולין המוות" – אושוויץ, כפי שציינתי בתחילה, יצר בינינו קרבה שהייתה נוכחת בינינו תמיד בכל מקום שנפגשנו וזה היה הנושא היחיד שלא מצאנו צורך לדבר עליו בינינו מעולם. וכך יישאר לעולם.
יהי זכרך ישראל בלבנו, ונוכחותך אתנו, תמיד.
שלום חבר גדול.
