יחסי אנוש בתקופת השואה — יחסים בין יהודים לבני ארצם הלא־יהודים כמו גם בין יהודים לבין עצמם — הם אחד הנושאים המרכזיים העולים ממאמרי המחקר והביקורת בכרך הזה של יד ושם — קובץ מחקרים מ"ב: 1. הנושאים מגוונים והפיזור הגאוגרפי גדול, אך שאלות של יחסים עולות בכולם. המאמרים דנים בעדויות ראייה של יהודים בתקופת המלחמה, בשאלות ותשובות (שו"תים) שחיברו רבנים, במחנות, בחורבנם של קהילה יהודית ושל בית העלמין העתיק שלה בידי רשויות מקומיות והגרמנים ובסוגיות הנוגעות למערב אירופה, מרכז אירופה, מדינות הבלקן וישראל ומציגות הן נושאים לא מוכרים והן תיעוד חדש. בכרך משתתפים כותבים משש מדינות והם מאירים את נושאי הדיון מנקודות מבט שונות.
לאה פרייס מנתחת שני מסמכים יוצאי דופן — עדויות שמסרו בתקופת המלחמה יקוב גרוֹינוֹבסקי (שלַמֶק) ויעקב קשֶפּיצקי, שנמלטו ממחנות ההשמדה חלמנו וטרבלינקה בהתאמה — כפי שתועדו בארכיון המחתרתי "עונג שבת" בגטו ורשה ב־ 1942. דיווחו של גרוֹינוֹבסקי היה העדות הראשונה על חלמנו. עדותו של קשֶפּיצקי, אף שלא הייתה הדיווח הראשון שהגיע לגטו, הייתה ועודנה בלי ספק העדות המקיפה והמפורטת ביותר על טרבלינקה והיא מתפרשת על פני 323 עמודים בכתב יד. עדותו של גרוֹינוֹבסקי מוכרת וכבר נדונה במחקר, אם כי לא בפירוט, בדקדקנות ובהתעמקות כזאת. אך עדותו המלאה של קשֶפּיצקי טרם נותחה וכפי שמראה פרייס המילים והשורות הרבות שנמחקו, התיקונים והתוספות בשולי העמודים, מקשים עוד יותר על הניתוח. פרייס קוראת את שני המסמכים קריאת עומק מרובדת ומשווה ביניהם מתוך שהיא עומדת על הגישות היהודיות השונות המאפיינות את שני העדים. עדותו של שלַמֶק מתמקדת ברעיו חופרי הקברים וחדורה בנימה של חמלה וקינה, ואילו עדותו של קשֶפּיצקי היא זעקה המתקוממת נגד הכניעה ותחושת חוסר האונים שתקפה את היהודים בדרכם למחנה ובתוכו. דבריו נכוחים, מייסרים ומיוסרים. המסמכים והדיון קשים וצורבים ומעוררים שאלות רבות בקוראיהם.
לאון שאלתיאל מספר את סיפור החרבתו של בית העלמין היהודי העתיק והענקי בסלוניקי, שהתחילה בדצמבר 1942 , התקדמה במהירות והושלמה בידי העירייה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. יותר מ־ 500,000 קברים נעקרו; מצבות שימשו כחומרי בניין עד לאחרונה ממש; ואוניברסיטת אריסטו נבנתה על חורבותיו של בית הקברות. זהו המאמר הראשון המנתח את האירוע לעומקו והוא בודק את תפקידיהן של הדמויות העיקריות, גרמנים ויוונים, שפעלו להחריב את בית הקברות, את תהליך ההרס ואת מִחזורן של אבני המצבות בהמשך. אישים יוונים בדרג מקומי ומחוזי ובכללם אנשי הכנסייה אינם נמלטים מעינו הבוחנת של החוקר והתפקידים שמילאו מעוררים שאלות רבות ומגוונות. החרבת בית הקברות היהודי בסלוניקי משמשת אבן בוחן ליחסים המשולשים בין היהודים, כוחות הכיבוש הגרמניים והאליטות המקומיות ערב הגירושים. המאמר הזה מסתמך על מסמכים שטרם ראו אור ממבחר גדול של מקורות ומוכיח בעליל שהמנהיגים המקומיים לא זו בלבד שלא מחו נגד הגירושים אלא אף יזמו והרוויחו מהרס בית הקברות ואחר כך העלימו עין מגורלם של שכניהם היהודים.
יהודית קוֹניה מנתחת את ספרות השו"תים הנוגעת לחוקים ולתקנות מקומיים בהונגריה שהורו על פתיחת עסקים בשבתות וסגירתם בימי ראשון. אין ספק שהתקנות האלה נועדו לפגוע ביהודים שומרי שבת ומצוקתם דחפה את הרבנים למצוא דרכים שיאפשרו ליהודים להתמודד עם האיום על מטה לחמם. קוֹניה מוצאת שהדיון הרבני בהונגריה ב־ 1942 בנוגע לתקנות האלה התבסס על הבנה כי מדובר בצעדים כלכליים המכוונים נגד היהודים עצמם אך לא נגד הדת. גם אם הייתה זו פרשנות נוחה של התקנות, כפי שקוֹניה מראה, היא אפשרה לרבנים להגיע לפתרון שהתיר לבעלי חנויות יהודים לפתוח את חנויותיהם בשבת בתנאים ובמגבלות מסוימים. התנאי הבסיסי להחלטה הזאת היה קיומו של שותף עסקי לא יהודי. בנוסף לניתוח השו"תים, יסודותיהן ההלכתיים והשלכותיהן, מנתח המאמר לעומק את התשובה המרכזית בנושא — תשובתו של הרב ישראל לנדא מאֶדֶלֶני. הקריאה הצמודה המלומדת והמשכילה של תשובת הרב ושל הקשרה הרחב מדגימה את חשיבותה של ספרות השו"תים כמקור היסטורי להבנה של תגובות יהודים על הרדיפות בתקופת השואה.
מאמרה של ליליאנה פּיצ'וֹטוֹ הוא המאמר המחקרי הראשון המתפרסם באנגלית על מחנה הריכוז והמעבר פוֹסוֹלי בצפון איטליה. המחנה הזה הוקם בשלהי 1943 ונוהל בידי שרידיהן של רשויות המשטרה והממשל האיטלקיות שמילאו אחר כך תפקיד מרכזי בשילוחי היהודים כשהחליטו הגרמנים לפנותם מן המחנה בינואר 1944 . פּיצ'וֹטוֹ מראה בבירור שהשילוחים התחילו בעת שהמחנה עדיין היה בשליטתם המלאה של האיטלקים והללו הוסיפו למלא תפקיד מרכזי בתהליך גם אחרי שהגרמנים קיבלו לידיהם את הפיקוד. פּיצ'וֹטוֹ מראה באופן חד־משמעי כי לאיטלקים הייתה יד ברצח יהודים איטלקים. כ־ 2,801 יהודים נשלחו מפוֹסוֹלי ב־ 1944 , רובם לאושוויץ־בירקנאו או לברגן־ בלזן, בהשתתפותה של הז'נדרמריה האיטלקית.
מדור הביקורת בכרך הזה כולל חמישה מאמרים הסוקרים ספרי מחקר חדשים בארבע לשונות. אביהו רונן מפרסם ביקורת חיובית על ספרה של מרי פוּלבּרוּק A Small Town Near Auschwitz: Ordinary Nazis and the Holocaust ואילו דליה עופר משבחת את ספרו היוצא דופן ועטור הפרסים ,של רונן, נדונה לחיים: יומניה וחייה של חייקה קלינגר. לשני הספרים מאפיינים ביוגרפיים מובהקים המשייכים אותם לסוגה מיוחדת — ספרה של פוּלבּרוּק מפאת הקשרים של משפחתה עם מושא מחקרה, וספרו של רונן משום שהוא כותב הן כחוקר והן כבנה של מושא ספרו.
אנה הַייקוֹבה מפרסמת סקירה ביקורתית מעורבת על ספרו של יאן לַניצֶ'ק .Czechs, Slovaks and the Jews: Beyond Idealisation and Condemnation היא מוצאת שהספר מכיל שפע של מידע ומצליח לקעקע את המיתוס על היחס המיטיב של צ'כוסלובקיה ליהודים, אך לוקה בצד הניתוח. מוֹד מַנדל סוקרת בחיוב את ספרו של עמנואל דֶבּוֹנוֹ Aux Origines de l'Antiracisme: La LICA, 1927–1940 וסבורה שהוא מציג ניתוח משכנע ומגובה בתחקיר מקיף על ראשיתה של התנועה האנטי־גזענית בצרפת. ולבסוף, בוב מוֹר משבח את ספרם של פּים גריפיוּן ורון זֶלֶר Jodenvervolging in Nederland, Frankrijk en België 1940–1945: Overeenkomsten, verschillen, oorzaken על הניתוח ההשוואתי המקיף של השואה בהולנד, בלגיה וצרפת. הוא רואה בספר הזה נדבך חיוני לדיונים עתידיים בנושא ועם זאת הוא מותח ביקורת על אחדים מן ההיבטים החשובים בו.
תשעת המאמרים הללו מעלים כמה מן השאלות המרכזיות של השואה ומתייחסים כמעט לכל חלקיה של יבשת אירופה. בתוך כך התובנות שהם מספקים לנו נוגעות בשואה בכללותה ומוסיפות להבהיר כמה מן הסוגיות המטרידות ביותר בנושא.
