כרך מ"ב: 2 של יד ושם — קובץ מחקרים עוסק בהיבטים שונים של התייחסות ליהודים ולשואה הן בשעת מעשה והן בדיעבד. ברוב המקרים שבהם עוסקים המאמרים אין מדובר במנהיגים חברתיים בולטים ורבים ממושאיהם היו אנשים "רגילים" מקשת גאוגרפית וחברתית רחבה. מאמרי המחקר עוסקים בלוחות שנה יהודיים שנוצרו באושוויץ־בירקנאו; בתושבים מקומיים בסלובקיה ועמדותיהם כלפי יהודים; במומחה גרמני לימי הביניים ותפקידו בשואה; בהגותו התאולוגית של רב ב־ 1940 ; ובזהותם הלאומית של ניצולים באספקלריה של עיתונות היידיש בשנות המדינה הראשונות. המחברים כותבים מתוך מגוון גדול של גישות – היסטורית, פוליטית, ארכיונית, ספרותית, תאולוגית ופילוסופית – ובשפות רבות.
אברהם (אלן) רוזן בודק את "הזמן היהודי" בשני לוחות שנה לשנת . תש"ה ( 1945-1944 ) שכתבו אסירות יהודיות באושוויץ-בירקנאו ב־ 1944 ואף שהיו מחקרים שעסקו ב"זמן יהודי" בשואה וגם כמה מחקרים על לוחות שנה שיוצרו באושוויץ אין במחקרים האלה למרבה ההפתעה התייחסות ללוח השנה היהודי ולתפקידו בחיי האסירים. רוזן ניתח היבטים רבים בשני הלוחות ואת החשיבות הרבה הנודעת לסדר הזמנים היהודי העולה מהם. המאמר מתייחס ללוחות ולכותבות גם יחד ובתוך כך הוא פורש את הביוגרפיות של הנשים האלה ומנסה לברר מה בחייהן לפני המלחמה ובניסיונן במהלכה הכשיר אותן לחבר לוחות שנה בתנאים קשים מאין כמוהם. באשר לתוכן הלוחות מוצא רוזן כי שניהם מבקשים לספק את המידע הבסיסי הדרוש ליהודי — כגון זמני השבת, החגים ופרשות השבוע — וכי כל אחת מן המחברות הוסיפה הערות והארות. באשר לאחד מן הלוחות היה עצם זיהויה של המחברת פרויקט מחקר בפני עצמו ורוזן משכיל לערב את הקוראים בכל שלב של התהליך המרתק. הערות המחברות בלוחות השנה מגלות רבות עליהן ועל מאמציהם של יהודים להתמודד ולשמור על זהותם כבני אדם וכיהודים באושוויץ־בירקנאו. רוזן טוען כי לוחות השנה מעידים על חשיבותם של חיי הדת והתרבות היהודית באושוויץ כמו גם בשואה בכלל.
אדוארד ניז'נַנסקי מנתח את השואה בסלובקיה ברמה המקומית ומתמקד בקשרים בין הרוב הסלובקי למיעוט היהודי בחברה המקומית ובעמדות הרוב ובהתנהגותו כתוצאה מכך. המאמר דן בשינויים שחלו בתקופת השואה בחברת הרוב והשפיעו על הריבוד החברתי והניידות החברתית. סלובקים מקומיים
צברו רכוש בעקבות ה"אריזציה" וגירושי היהודים. חיסולם של היהודים כמתחרים כלכליים הביא להתגבשותו של מעמד ביניים נרחב ומבוסס יותר בחברת הרוב הסלובקית. מעמד הביניים ה"חדש" הזה לא היה מגיע למעמדו אלמלא סיועה של מפלגת משמר הלינקה הלאומית בעלת הזיקה הפוליטית למשטר הסלובקי ולמדיניותו האנטישמית. ניז'נַנסקי משרטט קשת רחבה של תגובות הרוב הסלובקי כלפי המיעוט היהודי ומתאר את מה שנעשה ליהודים בתקופת האריזציה והגירושים. ממצאיו החשובים והארותיו הם חומר קריאה טורד מנוחה.
קורדליה הֶס חושפת את סיפורו המרתק של ד"ר קורט פוֹרסטרוֹיטֶר, ארכיונאי ומומחה לימי הביניים מקֶניגסברג שלקח חלק בביזה ובהרס ארכיונים פולניים ויהודיים בתקופת מלחמת העולם השנייה. גישתו לחומר הארכיוני והחלטותיו בשאלה מה להחרים ולנתק מהקשרו המקורי ומה להשמיד ומדוע עלו בקנה אחד עם האידאולוגיה הנאצית. הֶס מראה כי פוֹרסטרוֹיטֶר היה מעורב גם בהיבטים שונים של רדיפת יהודי פולין. פוֹרסטרוֹיטֶר, כמו מִנהל הארכיונים הפרוסי בכלל, אימץ את האידאולוגיה הנאצית בכל הנוגע לשליטה במחקר ההיסטורי ולרישום האוכלוסיות הפולנית והיהודית ולטיפול בהן. תחום התמחותו היה שטחי הכיבוש הגרמני בצפון פולין שהנאצים סיפחו למזרח פרוסיה, והוא עבד ללא לאות בשירות הביזה וניצול התוצרים התרבותיים באזור למטרותיהם של המתיישבים הגרמנים והשימוש באוכלוסין לא גרמנים מקומיים כעובדי כפייה. ה-“Ostforschung”־ של פוֹרסטרוֹיטֶר עצמו השפיע על גיבושה של תשתית אידאולוגית לעבודתם היום־יומית של חוקרים וארכיונאים. הֶס מראה כי פוֹרסטרוֹיטֶר השתתף מרצון בביזה וברדיפה שהתבססו על פילוסופיית הגזע הנאצית. לוח הזמנים שלו גם שופך אור על השתתפותם של הארכיונאים במנגנון השואה.
אסף ידידיה מנתח את כתיבתו התאולוגית של הרב ד"ר אהרן קמינקא על השואה ועל מלחמת העולם השנייה, כתיבה שאינה ידועה ברבים. הרב קמינקא נמלט מאוסטריה לארץ־ישראל ביוני 1938 , אחרי ה"אנשלוס" ולאחר ששוחרר ממעצר של חמישה שבועות בכלא הגסטפו. קמינקא היה רב מסורתי לא אורתודוקסי בהשקפתו והוא כתב על סבלותיהם של היהודים ועל המלחמה מנקודת מבט יהודית מובהקת אך גם אוניברסלית. הגותו התאולוגית הייתה שמרנית ונועזת גם יחד. המסות שכתב קמינקא בשלב מוקדם במלחמה היו בין כתבי ההגות התאולוגיים היהודיים הראשונים על הנאצים ועל סבלם של היהודים. הוא האמין שעם ישראל סובל בתור עונש על חטאיו, אך בניגוד לטיעונים האורתודוקסיים המסורתיים טען קמינקא שהחטא הוא שבמשך תקופה ארוכה לא הגשים עם ישראל את משימתו להפיץ את דבר התורה בין העמים. השאלה האוניברסלית מדוע דרך רשעים צלחה הייתה גם היא בלב כתיבתו התאולוגית. את הצלחת הרשע הסביר כשלב זמני שאחריו תבוא מפלה אדירה. עבודתו של קמינקא הניחה יסודות למקצת ההוגים התאלוגיים המאוחרים יותר שעסקו בשואה.
גלי דרוקר בר־עם בוחנת את זיכרון השואה והזהות הלאומית היהודית בעיתונות יידיש בישראל בשנות המדינה הראשונות. אחד ממצאיה החשובים הוא שניצולי שואה מן השורה בישראל לא שתקו בתקופה זאת, לא כל שכן בהתבטאויותיהם הפומביות ביידיש. היא מוצאת כי העיתונות ביידיש פנתה לקהל קוראים של ניצולי שואה והתבססה עליו במידה רבה. הכתיבה ביידיש ועידוד הנצחת השואה לא העידו על גלותיות או על קושי להשתלב בזהות הלאומית של ישראל; אדרבה, העיתונות הזאת שימשה ערוץ לביטוי של זהותם הלאומית היהודית־ציונית של הניצולים ששאפו בה בעת לעצב את זיכרון השואה בישראל באופן שיהיה לו קשר הדוק למקומות מוצאם. הניצולים לא ראו כל סתירה בין הנצחתם של חללי צה"ל ביידיש להנצחתן של קהילות שלמות שנחרבו וכל זאת במסגרת של לאומיות ישראלית. בכך הם ניצבו בניגוד לזרם המרכזי בישראל, הזרם הציוני הדובר עברית, שראה בייסוד המדינה התנתקות מן העבר הגלותי. דרוקר בר־עם ערכה מחקר רחב ומתוך ראייה חודרת היא פורצת דרך חדשה ומציעה ניתוח חדש של התפקיד שמילאה היידיש בשנות המדינה הראשונות.
חמישה מאמרי ביקורת מתייחסים לספרים חדשים שיש בהם עניין. רנדולף ברהם, בכיר חוקרי הונגריה, מוצא שספרו של רוברט רוזט על עובדי כפייה יהודים הונגרים בחזית המזרחית (Conscripted Slaves: Hungarian Jewish Forced Laborers on the Eastern Front during the Second World War) מעלה תרומה חשובה לחקר השואה בהונגריה. גם מיכאל שפיר משבח את האנתולוגיה בעריכתם של ג'ון־פול הימקה וג'ואנה מיכליץ על התקבלות השואה באירופה הבתר-קומוניסטית (Bringing the Dark Past to Light: The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe) ובייחוד את מאמרו החותם של עמר ברטוב, הכתוב לדברי המבקר בתנופה ובברק. מיכאל מארוס מוצא שספרם של ריצ'רד ברייטמן ואלן ליכטמן על הנשיא רוזוולט והיהודים FDR and the Jews הוא הספר המאוזן והמנומק ביותר שנכתב עד היום בנושא זה; ואליוט נידם אורביטו סבור שהביוגרפיה פרי עטה של סוזן זוּקוֹטי על הנזיר הצרפתי חסיד אומות העולם האב מארי-בנואה (Père Marie-Benoît and Jewish Rescue) חדורת תובנה. יאן גרבובסקי מותח ביקורת על ספרה של אריקה לֶרֶר העוסק בטיולי שורשים בפולין (Jewish Poland Revisited: Heritage Tourism in Unquiet Places). ולבסוף, פלורן בּרָיאר ויאן לניצֶ'ק כתבו מכתבים למערכת בתגובה על ביקורות על ספריהם החדשים שפרסמו בשני הכרכים האחרונים של יד ושם – קובץ מחקרים רוברט יאן ואן פֶּלט (על בּרָיאר) ואנה הַייקוֹבה (על לניצֶ'ק).
עם צאתו לאור של הכרך הזה אנו נפרדים מן העורך שלנו בשפה האנגלית דוד בראונר, שביקש לפרוש מעריכת הקובץ כדי להקדיש את עתותיו למפעלים אחרים. בחמש השנים ואחד־עשר הכרכים שעשה עמנו דוד היה לנו עונג רב לעבוד אתו, הן ברמה המקצועית והן ברמה האישית. זכינו ועורכת קודמת שלנו, לאה אהרונוב, הסכימה לחזור לתפקיד. לאה ערכה בקובץ הזה שני מאמרים וניסיון העבר העצום שלה ויחסי העבודה הקרובים שלנו יסייעו לנו ודאי בהמשך.
בימים שהותקן הקובץ הזה הלכו לעולמם שני היסטוריונים חשובים – ולטר צבי בכרך ורוברט קוּבַלֶק (Robert Kuwałek). צבי היה מרצה באוניברסיטת בר-אילן והרבה לכתוב על ההיסטוריה של האנטישמיות ונושאים נוספים. הוא היה אדם יוצא דופן, רגיש ובעל תובנות מאירות עיניים וידע עצום. פעמים רבות פניתי אליו בבקשת עצה ובבקשות לכתוב חוות דעת על מאמרים לכתב העת. מאמר הביקורת שלו על חמישה ספרים שיצאו בשעתו על האפיפיורים, הווטיקן והשואה (כרך ל"א, 2003 ) מוסיף להיות מופת לסקירת ספרות קיימת בנושא חשוב ועכשווי. רוברט היה היסטוריון פולני צעיר ופורה שמת בחטף. הוא תרם רבות לחקר השואה ולהנצחתה, הן כמנהל אתר ההנצחה החדש בבלז'ץ והן בפרסומיו ובהשתתפותו בפרויקטים מחקריים על לובלין והאזור לפני השואה ובתקופתה וכן בנושאים רבים אחרים. אני עצמי הסתייעתי בו מאוד בשלב מחקרי מוקדם בדוקטורט שלי ובמשך שנים רבות נשארנו ידידים. חסרונם של צבי ורוברט יורגש מאוד, אישית ומקצועית.
