איש במכון ההיסטורי היהודי בוורשה לא ראה ב-1995 את פליקס טיך (31 ביולי 1929 - 17 בפברואר 2015 ) בתור יורשו של פרופסור דניאל גרינברג שהיה אז מנהל המכון. ואף-על-פי-כן חולל טיך בתקופה שעמד בראש המכון ההיסטורי היהודי תמורה במקום והותיר חותם חשוב בעבודת המכון על כל היבטיה. בלוויה של פרופסור טיך, ב־ 20 בפברואר 2015 , סיפר מריאן טוּרסקי (Marian Turski), ניצול אושוויץ וחברו הקרוב, איך חולל טיך את המהפך האדיר הזה בחייו – ממי שלא היה לו עניין רב בעניינים יהודיים לראש המכון ההיסטורי היהודי. טוּרסקי היה זמן רב עורך השבועון Polityka וכיום הוא סגן יושב ראש אגודת המכון ההיסטורי היהודי בפולין.
מבחינה מסוימת היה המכון ההיסטורי היהודי בעבור טיך משום חזרה לילדותו ולנעוריו בתקופת המלחמה. הוא דיבר על כך בריאיון עם ברברה אנגלקינג ב־-2005. הוא סיפר את סיפור הצלתו בעדות שמסר ליד ושם במסגרת בקשה להעניק לאמו המאמצת תואר חסידת אומות העולם:
אצל ונדה קוֹשוּצקה (Wanda Koszutska) מצאתי לא רק מקלט בטוח אלא גם בית אמתי, דאגה אימהית. היא דאגה שאמשיך בלימודי על־ אף הכיבוש הנאצי... היא סיכנה את חיי ילדיה... שוחררנו ב-31 ביולי 1944 . מאחר שלא היו לנו אמצעי מחיה עקרנו מעט אחר כך ללובלין ובאפריל 1945 ללודז'. עד לבחינות הבגרות שבהן נבחנתי בלודז' ב־-1948 ואחריהן הגעתי לעצמאות כלכלית (באותה שנה התחלתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת ורשה), הייתי בן משפחתה. ולמעשה לא חדלתי מכך עד היום.
הוריו וארבעת אחיו שנשארו בגטו רדוֹמסקוֹ נספו בטרבלינקה. פליקס טיך למד לתואר דוקטור במחלקה להיסטוריה של העמים הסלביים הדרומיים והמערביים בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת מוסקווה וקיבל תואר דוקטור ב-1955 . בספטמבר של אותה שנה קיבל משרה במחלקה להיסטוריה של המפלגה בוועד המרכזי של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית (הוא הצטרף למפלגה ב- 1948) ומ-1956 כיהן במכון להיסטוריה של האקדמיה הפולנית למדעים, בחוג להיסטוריה פולנית, ועסק בתקופה של 1918-1864. בתקופת הטיהורים האנטישמיים ב-1968 "הוגלה" מן האקדמיה, כדבריו, והועבר אל הארכיון המרכזי של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית (המפלגה הקומוניסטית) שבו התאפשר לו להתרכז בעבודתו המחקרית. ב־-1970 התמנה לפרופסור חבר וב-1982 - לפרופסור מן המניין. ואולם הוא לא הצליח לחזור למכון להיסטוריה באקדמיה הפולנית למדעים. ב־-1987 נאלץ לפרוש לגמלאות אך בכך נפתחה לפניו האפשרות להרצות באוניברסיטאות ובמרכזים אקדמיים בחו"ל, בין השאר בגטינגן, בדרמשטט, בפרייבורג, בברלין ובקסל. ב־ 1990 זכה בפרס ויקטור אדלר מטעם הממשלה האוסטרית.
עד אז כבר פרסם חיבורים רבים ובכללם מונוגרפיות וספרים שערך. בשלב מוקדם בקריירה שלו חיבר בשיתוף עם סטניסלב קַלַבּינסקי מדריך מקורות להיסטוריה פולנית מודרנית המשמש את החוקרים עד היום וכן מחקר חדשני על ההיסטוריה של מהפכת 1905. תנועת העבודה בסוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים על צורותיה וביטוייה השונים הייתה נושא עיסוקו המרכזי עד 1990.
ב־-1956 ייסד את הרבעון המחקרי Z Pola Walki ושימש עורכו הראשי יותר מתריסר שנים (הרבעון ראה אור עד 1989). בשנות השבעים התחיל בעריכת סדרת קובצי מקורות ארכיוניים ועד 1988 הספיק לערוך 11 כרכים. עוד מפעל אדירים שהשיק היה מילון פעילי תנועת העבודה הפולנית. הוא שקד על מילון הפעילים מ-1967 עד 1987; לא פעם הטיחו בו שבמילון יש "יותר מדי יהודים". עם נפילת הקומוניזם הקיץ הקץ על המחקרים האלה, אף שלא היה מדובר בחומרי תעמולה כלל ועיקר. שלושת הכרכים הגדולים הכוללים ערכים באותיות K עד A מלמדים על חשיבותו של הפרסום ומדוע הוא מוסיף להיות מקור מידע מצוין גם היום. בשנים 1974-1961 היה חבר ועדת המערכת של המילון הביוגרפי הפולני וב־-1975 הצטרף לוועד המייעץ של המילון.
בקורות חייו שהגיש למכון ההיסטורי היהודי, כשהתחיל לעבוד שם בינואר 1996, כתב כך: "פרסמתי 18 ספרים שחלקם תורגמו לשפות זרות, 60 מחקרים גדולים בכתבי עת אקדמיים ובאסופות מאמרים [שיצאו] בפולין, איטליה, גרמניה, צרפת, ארצות-הברית, יפן, דנמרק והונגריה, וכ-280 פרסומים שונים (מאמרים, ביקורות, רשימות ביוגרפיות ומקורות ערוכים)".
בעשרים השנים כמעט שחלפו מאז גדל המספר מאוד, אך נושאי הכתיבה השתנו.
נושא אחד שהוא חוליה מקשרת בין שתי תקופות חייו כחוקר היה רוזה לוקסמבורג, פעילה בולטת בתנועת העבודה ויהודייה (אם כי היא עצמה לא ייחסה לעובדה הזאת חשיבות מיוחדת). טיך כתב עליה בעבר והיה בדעתו לכתוב עוד. כשמצאה אֶלֶאוֹנוֹרה ברגמן בספרייתו של אביה, אחרי מותו, כמה ספרים שכתבה רוזה לוקסמבורג על חייה ופעילותה, החליטה שהמקום המתאים להם ביותר הוא באוסף של פרופסור טיך. הוא מחה קלות וטען שבספרייתו אין מקום, אבל לקח את הספרים בכל זאת להיעזר בהם במחקרו בעתיד. פעם אחת נסע עם קבוצת היסטוריונים מיפן לז'מושץ' (Zamość), להראות להם את עיר הולדתה של רוזה לוקסמבורג. אחר כך, כשסיפר על כך, צחק על אכזבתם של אורחיו כשהתברר שלא כל אדם בזמושץ' יודע היכן גרה בשעתה בת עירם המפורסמת.
טיך יזם כינוס במכון ההיסטורי היהודי ב-29-28 בנובמבר 1997, לרגל יובל המאה לבונד. לגבי דידו הייתה זו חוליה מקשרת בין תחומי העניין הקודמים שלו לחדשים. זה היה אירוע מקצועי, אך נוסף לו גם ממד רגשי. למפלגת הבונד עצמה לא נשאר אמנם כמעט זכר, אך המחלוקות בין תומכי הבונד לתומכי הציונות נמשכות.
פרופסור טיך ראה במכון ההיסטורי היהודי הזדמנות הן לעבודה מחקרית והן לעבודה חינוכית ברבדים שונים של החברה הפולנית. המטרה השנייה הייתה קרובה ללבו במיוחד. בעת העבודה במכון הבין יותר מתמיד עד כמה גדולים פערי המידע על היהודים, על ההיסטוריה שלהם ועל הארץ השונה כל כך שהייתה פולין בימים שיהודים עדיין ישבו בה. הוא שמח להימנות עם חבר השופטים בתחרות שארגנה "קרן שלום" בנושא ההיסטוריה של יהודי פולין ותרבותם; בייחוד הלהיבו אותו מיזמים הנוגעים לצעירים ולהתפתחות התודעה והידע שלהם על תולדות היהודים בעריהם ובעיירותיהם. בדיקה מדוקדקת של ספרי לימוד ברמות שונות, מחטיבות הביניים ועד לבתי הספר התיכוניים, בכל הנוגע להצגת ההיסטוריה היהודית והתרבות היהודית והצגת השואה הביאה לשורת מאמרים ודוחות. ואולם התוצאה העיקרית הייתה ספר עזר חדש שהגיע לכל בתי הספר בפולין בתמיכתה של קרן שלום. הספר הזה על תולדות יהודי פולין לפני השואה, בתקופתה ואחריה, התפרסם בפולנית ב־-2004 ובאנגלית ב-2008.
פרופסור טיך הצטרף למכון ההיסטורי היהודי בתקופה שבה עמדו שני מפעלים חשובים בשלב התכנון: שיפוץ מלא של הבניין שבו ישב המכון והקמת מוזאון לתולדות יהודי פולין. הוא התעמק מיד בשניהם.
בעקבות השיפוץ התחיל המכון ההיסטורי היהודי מתפקד כמוסד מודרני והאוסף העשיר שלו זכה לתנאי אחסון נאותים יותר, אפילו מופתיים. אשר למוזאון, זה היה תהליך ארוך ומסובך וכרוך במאמצים, רצוף מהמורות ולא נטול עימותים. הפרופסור טיך לקח חלק במאמצים האלה מן הרגע הראשון ועד הרגע האחרון כמעט. למרבה הצער לא הצליח להשתתף בחנוכת המוזאון באוקטובר 2014 עקב ההרעה במצב בריאותו.
במדריך המלא הראשון של המכון שהתפרסם ב־-2003 כתב פליקס טיך: "המכון שואף להשיב לעצמו את מעמדו בתחום חקר השואה בשנים הראשונות אחרי המלחמה. מטרתנו להפוך את המכון למוקד של פעילות חינוכית ותרבותית נוסף על היותו מרכז מחקר לתולדות יהודי פולין ותרבותם".
אחת ההחלטות החשובות הראשונות של טיך הייתה לערוך ולהוציא לאור מהדורה מלאה של ארכיון רינגלבלום. בהקדמה לכרך הראשון כתב לאמור:
המכון ההיסטורי היהודי... נחוש בהחלטתו לעשות כל מאמץ לפרסם במהדורה הנחנכת בזאת הכל, כל מה שמצוי ברשותו בכל הנוגע לארכיון רינגלבלום. העריכה תכוון מצד אחד לשלמות ומן הצד האחר לנאמנות למקור. אף לא מרכיב אחד של המורשת הזאת לא יישאר מחוץ למסגרתו של מפעל ההוצאה לאור המונומנטלי שראשיתו בכרך הזה.
העבודה על הפרויקט נמשכת על־ פי עקרונות היסוד שלו ויש לשער שתושלם ב-2017.
בין האוספים הרבים המצויים בין כתליו של המכון ההיסטורי היהודי הוקיר פרופסור טיך יותר מכל את עדויות הניצולים היהודים אחרי המלחמה. הוא ראה בהן מקור ידע על חוויותיהם האישיות של אנשים יחידים וביקש להעניק להן פרסום בין־ לאומי ולעשותן מושא למחקר. תחילה התפרסם קטלוג בן שבעה כרכים של העדויות ואחר כך תורגמו מקצתן לאנגלית. טיך ערך מבחר מתוך אלה וכתב הקדמה. למרבה הצער לא פורסם עד כה הנוסח האנגלי בגלל קשיים שונים.
טיך ייחס חשיבות מיוחדת לתכנית משותפת עם אוניברסיטת לייפציג לערוך ולהוציא לאור מבחר של עדויות ילדים מאוספי המכון. המחלוקת העיקרית נסבה על סדר הטקסטים בספר. טיך רצה לארגן את הספר על-פי גילם של הילדים; אין ספק שזכר את עצמו באותן נסיבות וידע איך השפיעה ההתבגרות על תפיסת המציאות שלו. אלא שבסופו של דבר הוחלט על סדר אלפביתי, "ניטרלי" יותר. גם המפעל הזה לא הושלם. ב־-2009 ראתה אור מהדורה בגרמנית.
גם פרסום עדויות מאוספים אחרים העסיק את פליקס טיך. הוא עמד על חשיבותם של דיווחי עדים שההיסטוריונים בעולם התחילו להתעמק בהם יותר ולהעריך אותם יותר כמקור ידע רק בעת האחרונה. אין ספק שהוא עצמו היה אחד ממבשרי הגישה הזאת. ב־-2006 , בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת סטנפורד, פרסם עדויות של יהודים שגורשו לברית-המועצות. שם הספר Widziałem Anioła Śmierci (ראיתי את מלאך המוות), אינו מצריך פירוש נוסף.
טיך יזם גם סדרת ספרים תחת הכותרת "זיכרונות, עדויות, יומנים"; הללו מספקים הזדמנות להראות את תהפוכות גורלותיהם של יחידים שנקלעו לסבך ההיסטוריה של המאה העשרים. אין אלה יצירות מופת ספרותיות, אך ערכן כעדויות אינו מוטל בספק והן מצאו להן קהל קוראים רחב. כך, בעקבות פרסום זיכרונותיה של אווה טוּז'ינסקה, התגלו משפחותיהם של שני בני אדם שהצילו את חיי המחברת ואת חיי בנה.
פליקס טיך החליט לחדש את כתב העת של המכון ההיסטורי היהודי (Biuletyn Żydowskiego Instytutu Historycznego) שיצא מאז 1950 בפולנית ולהוציאו מחדש ב־-2000 בתור רבעון להיסטוריה יהודית (Kwartalnik Historii Żydów). כעבור עשר שנים נכלל הרבעון ברשימה הכללית של כתבי העת ככתב העת הפולני היחיד להיסטוריה ברמתו של Acta Poloniae Historia. אין ספק שההישג הזה נרשם לזכותו של טיך שהחליט שנוסף על מאמרים בפולנית יש לפרסם בו גם מאמרים בשפות זרות.
ככלל היה טיך פתוח למגוון דעות. דומה שניסיונו בתקופת המלחמה עיצב את יחסו לבני אדם, יחס שהתאפיין בהימנעות משיפוטים פשטניים ומהכללות. הוא עצמו לא היה אדם דתי, אך תרם בקביעות לאלמנך היהודי שמוציאה לאור הקהילה היהודית בוורשה; האלמנך היה לו בימה נוספת שאפשרה לו להציג את השקפותיו ולכתוב על נושאים שלא כתב עליהם לפני כן ובכלל זה על הניצולים ותפיסתם את העמדות בחברה הפולנית בתקופת המלחמה; דימוי השואה בתודעה ההיסטורית הקולקטיבית בפולין; ויום השנה השישים למרד גטו ורשה. לקט מתוך המאמרים האלה ראה אור כעבור זמן בספר Długi cień Zagłady שהוכן בעזרת רעייתו לוּצינה. בפרק על תודעה היסטורית כתב:
לפיכך אם אנו מלינים כיום על הרמה הנמוכה יחסית של תודעה היסטורית, מודעות תרבותית ואף רגישות מוסרית בנוגע לשואה עלינו לשאול את השאלה המתבקשת: מנין היו אלה אמורות לצמוח לאחר שבמשך חצי מאה מעטים כל כך שקדו על פיתוחן? נראה לי שרישומה של הנוכחות הרחבה יותר כיום של סוגיית השואה בתקשורת, בספרות ובספרי הלימוד, תתגלה רק עוד עשור ויותר.
הוא צדק בהחלט. בעת שהתמנה למנהל קונן על המחסור בחוקרי שואה במכון ההיסטורי היהודי. מאז קם דור חדש שלם של חוקרים המנסים למלא את החסר.
טיך היה פעיל מאוד בכוח המשימה לשיתוף פעולה בין־לאומי בחינוך, זיכרון ומחקר בתחום השואה (ITF — International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance, and Research), שלאחרונה שונה שמו וכיום הוא נקרא "הברית הבין-לאומית לזכר השואה" (IHRA- International Holocaust Remrmbrance Alliance), ותרם להתרבותם של מפעלי הזיכרון והחינוך בפולין. תמיד תמך ביזמות מקומיות שצמחו מלמטה להנצחת השואה. הפרופסור טיך בחן יזמות רבות והתייחס לחובותיו במחויבות גדולה מתוך אמונה שיש לתמוך במורים, במחנכים, במוסדות תרבות וחינוך, בייחוד במרכזים הקטנים יותר. הודות לעקשנותו זכו כמה יזמות בפולין לתמיכה כספית ויצאו אל הפועל.
טיך השתתף כמה שנים ברציפות בסמינר קיץ בין-לאומי לחינוך בנושא השואה שארגן המרכז למחקרי שואה באוניברסיטה היגלונית בשיתוף עם מרכז החינוך ומוזאון השואה בשיתוף עם מרכז של אילינוי בסקוקי (Skokie) ועם יד ושם. תמיד נהג לשאת שתי הרצאות: האחת על צדק אחרי השואה והאחרת על המצילים וחסידי אומות העולם. יוֹלַנטה אמבּרוֹשֶביץ-ג'ייקובס (Jolanta Ambrosewicz-Jacobs), מנהלת התכנית, מספרת שטיך הוסיף בהדרגה עוד ועוד הערות אישיות והתייחס לניסיונו האישי במלחמת העולם השנייה. הרצאותיו זכו להיענות רבה ולשבחים ותגובות המאזינים נגעו אל לבו. הוא האמין בעבודת שטח והתייחס למורים בכבוד רב בתור מי שנושאים באחריות ליישום הידע ולהנצחת הקרבנות. למורים שהשתתפו בהן היו הרצאותיו של טיך חוויה משמעותית בזכות יחסו הצלול והאובייקטיבי לעמדות הפולנים בתקופת השואה וההתייחסויות לניסיונו האישי. הוא היה בעת ובעונה אחת חוקר מהימן, ניצול ועֵד.
יזמתו האחרונה של פרופסור טיך, שהייתה יקרה מאוד ללבו והוא הקדיש לה את שמונה שנות חייו האחרונות, הייתה מחקר בין־תחומי שאפתני מאוד על תוצאות השואה והשלכותיה בפולין במשך 65 שנים אחרי המלחמה. הוא הצליח לגייס כ-30 חוקרים מאוניברסיטאות ומוסדות שונים בפולין ואחד משווייץ – היסטוריונים, סוציולוגים, אתנוגרפים, אנתרופולוגים, חוקרי תולדות הספרות, דמוגרפים ומשפטנים. במשך למעלה משנתיים נפגשו החוקרים בקביעות במכון ההיסטורי היהודי כדי לדון תחילה בטיוטות ואחר כך בנוסח הסופי של הפרקים שכתבו על שלל היבטים בנושא רב פנים זה. באוקטובר 2010 הוצג הפרויקט בכינוס ביד ושם. את הכינוס ארגנו המכון הבין-לאומי לחקר השואה ומרכז דיאנה זבורובסקי לחקר תוצאות השואה והשלכותיה; התקבלה החלטה להוציא מהדורה אנגלית של המאמרים שהוצגו בכינוס. המהדורה הפולנית ראתה אור ב-2011 והאנגלית - ב-2014.
בספר נעשה ניסיון לבחון את השפעותיהם של השואה ושל הכיבוש הנאצי בכלל על מצבם של יהודי פולין המעטים שניצלו ונשארו בה ועל טיבם של היחסים בין פולנים ליהודים; הספר פונה הן לאנשי המקצוע והן לקהל רחב יותר. זה הפרסום הראשון העוסק בקנה מידה רחב כל כך בהשפעתה של השואה על חייהם של היהודים המעטים שנשארו בפולין אחרי המלחמה ועל יחסיהם עם קבוצת הרוב במדינה.
טיך קיווה שהספר על פולין ישמש דוגמה למחקר על השפעות השואה לטווח הקצר והארוך וכי ספרים דומים ייכתבו על הנושא הזה במדינות אירופה האחרות. הכותבים חושפים את הקורא לעולם היהודי ולעולם היחסים בין יהודים לפולנים בפולין שאחרי המלחמה, מ-1945-1944 ועד לעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. הפרקים מסודרים בארבעה מדורים המשקפים במידה רבה את השלבים המכריעים של החיים היהודיים בפולין אחרי המלחמה ואת מושגי הרוב בחברה הפולנית: השנים שבהן נאמד האבדן; השנים שבהן התחדשו תקוות ושוקמו חיים; שנות הטאבו ומחיקת הזיכרון; ולבסוף המצב כיום. טיך תרם לקובץ את הפרק על מה שנודע בתור "מרס 1968", כלומר מקורותיו, התפתחותו ותוצאותיו של המסע האנטישמי שהתחולל בפולין בשנים 1968-1967. כאן, כמו בשאר פרסומיו והרצאותיו, הוא משמש הן חוקר הן עֵד לאירועים חשובים.
הכוח המניע העיקרי להקמת המפעל הזה היה רצונו של הפרופסור טיך לשזור את הנרטיב של השואה בהיסטוריה של הזרם המרכזי בפולין ואמונתו האיתנה כי יש להרחיב את הנרטיב הזה שיכלול גם את השנים שלאחר המלחמה. המפעל התאפשר בין השאר הודות למר אלי זבורובסקי, גם הוא כפרופסור טיך ניצול שואה. כשעלתה היזמה על הפרק שימש זבורובסקי יושב־ ראש האגודה האמריקאית למען יד ושם, היושבת בניו-יורק, והיה חבר הנהלת יד ושם. טיך וזבורובסקי נפגשו ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק באפריל 2000 בכינוס על יחסי יהודים-פולנים בתקופת השואה ואחריה. באותו הזמן כבר חשב טיך על פרויקט המחקר הזה. זבורובסקי מצדו חלם על פרויקט כלל־ אירופי בקנה מידה גדול שיקיף את כל הארצות שהושפעו מן השואה ואלה שבהן התיישבו הניצולים אחרי שעזבו את מקומות הולדתם. דומה כאילו רק חיכה ליזמה כיזמתו של טיך. ואולם טיך, אף שידע להעריך את חזונו של זבורובסקי, היה מעשי יותר והצליח לשכנעו כי מוטב להתחיל בקנה מידה קטן יותר. הוא גם היה סבור שבפולין יש די חוקרים כדי להוציא אל הפועל את חלקו הפולני של פרויקט השוואתי מורכב יותר שיתבצע אולי בעתיד. זאת הייתה ראשיתו של שיתוף הפעולה ביניהם ובשנים הבאות היה ברור ששניים אלה מהווים צוות מצוין של מנהיגים נלהבים ונחושים. כפי שכתב פליקס טיך בביוגרפיה של אלי זבורובסקי,
לעולם לא אשכח את שיחתנו הראשונה בנושא. היינו תמימי דעים במחשבה שהנרטיב המוכר של השואה פוגם בשלמותו של הסיפור האמתי. הוא מוציא מכללו מידע על השפעות השואה מיד אחרי המלחמה: על הדרמות והדילמות האישיות של הניצולים, על התנאים שנקלעו אליהם ועל הבעיות שהתמודדו עמן בניסיון לחזור לחיים נורמליים...
חשוב היה לחקור גם את האופן שהתקבלו הניצולים החוזרים בידי תושבי עריהם וכפריהם, כי בכך טמון המפתח לשחזורה של הסביבה החברתית והמוסרית האמתית שבה התחוללה השואה. כיצד נבין את העובדה שהיו פולנים שרצחו יהודים – ובכללם את אביו של אלי – ופולנים אחרים שסיכנו את חייהם יום־יום כדי להציל יהודים – ובכלל זה הוא עצמו, אמו, אחיו ואחותו? מעטים ההיסטוריונים העוסקים בתקופה שמיד לאחר המלחמה שהיו מוכנים להשמיע את קולם בנושא.
אלי זבורובסקי נפטר בספטמבר 2012 והמהדורה האנגלית של הספר מוקדשת לזכרו. כשהגיעה המהדורה לידיו של פרופסור טיך באוגוסט 2014 כבר היה חולה מאוד, אבל הוא שמח מאוד לדעת שמשימתו האחרונה הושלמה.
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
