יד ושם — קובץ מחקרים מ"ג: 1 מוקדש לזכרם של שלושה חוקרים חשובים שתרמו רבות לחקר השואה ולהוראתה באקדמיה. מרטין גילברט, זאב מנקוביץ ופליקס טיך היו שלושה אישים שונים מאוד, כל אחד מהם מרקע אחר, שדרכם הצטלבה בחקר חיי היהודים בתקופת השואה.
סר מרטין גילברט היה מרצה נפלא ומחבר פורה שהצליח להגיע לקהל רחב ומגוון בכל הנושאים הרבים שעסק בהם – השואה, יהדות ברית־ המועצות, ישראל, תולדות עם ישראל וכמובן וינסטון צ'רצ'יל. הוא היה גם קרטוגרף מעולה, חד עין וידען גדול. נפגשתי אתו לראשונה כששימשתי עורך משנה בכתב העת שהיה חדש באותה עת' Holocaust and Genocide Studies. ביקשנו ממנו לכתוב חוות דעת מקצועית על מאמר שעסק ברצח .העם הארמני. בתוך זמן קצר מסר לנו גילברט חוות דעת יסודית ולא זו בלבד אלא שהוא צירף לה גם שרטוטים של שתי מפות שהכין לפרסום עם המאמר. בכל השנים, כל אימת שפניתי אליו, היה סר מרטין מוכן תמיד לעזור – וכך נהג לא רק אתי אלא גם עם רבים אחרים שנקרו בדרכו.
זאב מנקוביץ היה אחד ממרצי האוניברסיטה המרשימים שהכרתי. הוא ניחן בכישורים אנליטיים עמוקים בשילוב עם יכולת להציג נושאים מורכבים בצורה נגישה ומובנת, יכולת שהצטרפה לסגנון הרצאה מרתק. אלפי הסטודנטים שלמדו אצלו במשך הקריירה הארוכה שלו גמעו בשקיקה כל מילה שלו וכמוהם גם עמיתיו בסדנאות ובכינוסים. זאב היה היסטוריון מעמיק ואדם אציל נפש, "מענטש" במלוא מובן המילה. הוא יחסר מאוד לכל מי שזכה להכירו.
פליקס טיך היה ילד בשואה ולעיסוקו המקצועי בהיסטוריה היהודית, ביחסי פולנים־יהודים ובשואה הגיע בשלב מאוחר בקריירה המכובדת שלו. בוורשה תרם רבות לחקר השואה (ŻIH) כמנהל המכון ההיסטורי היהודי כשהנגיש את המקורות הארכיוניים העשירים של המוסד לחוקרים, כשנתן
פומבי למקורות האלה בפרסומים נרחבים וכשקידם חוקרים צעירים. הוא החזיר את המכון אל חזית המחקר והעיון. שנים רבות היה גם חבר פעיל וחשוב מאוד בארגון הקרוי כיום IHRA) Alliance International Holocaust Remembrance).
הכרך הזה של יד ושם — קובץ מחקרים נפתח בשלושה מאמרים על תרומתם של שלושת החוקרים האלה לחקר השואה: ברנרד וסרשטיין כותב על מרטין גילברט; גדעון שמעוני על זאב מנקוביץ; ואֶלֶאוֹנוֹרה ברגמן ומוניקה אדַמצ'יק־גַרבּוֹבסקה על פליקס טיך. החלק המחקרי כולל חמישה מאמרים.
שלושה מן הכותבים — גיא מירון, אנה הַייקוֹבה ושרה בנדר — בוחנים היבטים שונים של חיי היהודים בתקופת השואה; יאן גרַבּוֹבסקי כותב על "העומדים מן הצד"; ודורון בר דן בהיבט לא ידוע ברבים של ההנצחה אחרי המלחמה בישראל. בכרך הזה מתפרסמים גם חמישה מאמרי ביקורת על שבעה ספרים
שראו אור לאחרונה וכן מכתב למערכת.
גיא מירון מציג נושא חדש במסגרת הדיון בזמן היהודי בשואה – גורם ההמתנה כפי שהוא נוגע ליהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי. ההמתנה היא היבט מרכזי בחוויה היהודית בתקופה הנאצית שלא טופל עד כה בצורה רצינית, אף שהיה מוטל לפתחם של החוקרים זה עשרות בשנים. בכל מקום
שהיה נתון לשליטת הנאצים נקלעו היהודים למצב של המתנה והתמקדותו של מירון ביהודי גרמניה מאפשרת לו להתחקות אחר התופעה לאורך זמן. הוא בודק את יחסי הגומלין בין ההמתנה בגרמניה לשאלת הזהות, שכן ההחלטות שהתקבלו בראשית התקופה בשאלה אם להמתין או למהר לפעול
נבעו מגורמי זהות בסיסית, תרבותית ופוליטית. המחבר בחן לעומקם עיתונים ויומנים אישיים כדי לגלות את תגובות היהודים להמתנה בזמן אמת בכל המרחב הנאצי. הוא מוצא שההמתנה השפיעה על היהודים בשלל דרכים, על האתיקה הבורגנית שלהם, על חיי היומיום שלהם ועל זהותם העצמית.
אנה הַייקוֹבה בודקת את התנסותם של יהודים מהולנד בטרזיֶנשטט. היא מציינת ש־ 5,000 היהודים שגורשו מהולנד לטרזיֶנשטט בשנים 1944-1943 נחלקו לשניים – יהודים הולנדים ופליטים יהודים שהגיעו מגרמניה להולנד; הפליטים היו הרוב בקרב המגורשים מהולנד. אפשר היה לשער שהיהודים
ילידי הולנד יסתדרו טוב יותר מן האחרים בטרזיֶנשטט, אך הַייקוֹבה מוצאת שבפועל היו אלה דווקא הפליטים יהודי גרמניה שהיטיבו להסתגל וללמוד את דרכי המחנה. יתר על כן, שיעור התמותה בקרב היהודים ילידי הולנד היה גבוה יותר במידה ניכרת. הַייקוֹבה משערת שהיבטים מסוימים בתרבותם של
יהודי הולנד וברקע ההיסטורי שלהם, ובייחוד ה"הבּיטוּס" שלהם כקבוצה, הקשו עליהם להסתגל לחיים בטרזיֶנשטט. מקשיים דומים סבלו גם באושוויץ, דבר שהביא לשיעור תמותה גבוה במידה ניכרת בהשוואה לקבוצות אחרות.
יאן גרַבּוֹבסקי בודק את תפקידם של "העומדים מן הצד" ביישומו של "הפתרון הסופי", בעיקר בפולין. הוא מערער על השימוש במונח הזה בנוגע למי שלא בחרו להיות הרוצחים ולא נבחרו להיות הקרבנות וגם על עצם הרעיון שהיו מי שיכלו לשמור על עמדה ניטרלית. גרַבּוֹבסקי מציין שברוב שטחי פולין התבצע רצח היהודים בריש גלי. פיתוי, תאוות בצע והידיעה שלא ייענשו על מעשיהם, ששאבו גם מן העמדות כלפי יהודים לפני המלחמה, הובילו לאירועים שבהם לא יכלה האוכלוסייה המקומית הפולנית הלא־יהודית להיות ניטרלית. השואה הגיעה אל תוך בתיהם של האוכלוסין והתגובה, לטענתו של גרַבּוֹסקי, לא הייתה אדישות רווחת אלא דווקא חוסר אדישות יחסי. גרַבּוֹבסקי מציע מינוחים מושגיים חלופיים שונים, אבל "העמידה מן הצד", לדבריו, לא הייתה אפשרית.
שרה בנדר דנה במאמרה בשואה בעיירה ("שטעטל") אחת במרכז מדגימה רבים ממרכיבי התנסותם של יהודי (Staszów) פולין. סטַשוּב השטעטל בפולין בתקופת השואה. ואף שיותר ממחצית יהודי פולין חיו בשטעטלעך לא נעשו למרבה ההפתעה על השואה בשטעטל אלא מעט מאוד מחקרים. אחד המקורות העיקריים של המאמר הזה הוא יומן משוחזר של ניצול מסטַשוּב המספק פרטים רבים על האירועים בעיירה ועל תגובותיהם של היהודים ומנגנוני ההתמודדות שלהם. בנדר עורכת גם ניתוח השוואתי לעומת כמה עיירות אחרות באותו אזור, בסביבות קֶלצה, בניסיון למצוא מאפיינים משותפים של השטעטל בשואה. כל עיירה והסיפור שלה כמובן, אך במחקר החלוצי הזה מצליחה בנדר להסיק כמה מסקנות ראשוניות בנוגע לשואה בשטעטל בפולין.
דורון בר בוחן את הרקע והוויכוחים סביב הקמת בית כנסת ביד ושם בשנותיו הראשונות של המוסד. הרעיון לכלול בית כנסת כחלק מאתר ההנצחה הלאומי לשואה בישראל קדם לקום המדינה. בר בודק את הסיבות שהביאו להתפתחות הרעיון להקים את בית הכנסת בשנות החמישים; מי תמך; מי התנגד; ומדוע. התוצאות מפתיעות במקצת – החל מן העובדה שהקמתו של בית כנסת ביד ושם לא הייתה מובנת מאליה ועד להבחנה שהיה אפשר למצוא חילונים משני צדי המתרס בוויכוח הזה. הביקורות בכרך זה כוללות את ביקורתה החיובית של שאנון ל' פוֹג על ספרו של דניאל לי על הילדים היהודים של פטן (Pétain’s Jewish Children: French Jewish Youth and the Vichy Regime, 1940–1942); ;את ביקורתו החיובית מאוד של יאצק לֶאוֹצַ'אק על ספרה של רחל פֶלדהַי ברנר על השואה ביומני סופרים פולנים ( The Ethics of Witnessing: The Holocaust in Polish Writers’ Diaries from Warsaw, 1939–1945); את ביקורתו החיובית של ג'פרי קוֹפּשטיין על ספרו של ויטולד מדיקובסקי על הפוגרומים של יוני- יולי 1941 בחזית המזרחית ( W Cieniu Gigantów. Pogromy 1941 R. w Byłej Sowieckiej Streifie Okupacyjnej); וסקירות מאת מריאנה האוּסלייטנֶר ורונית פישר שכל אחת מהן כותבת על שני ספרים חדשים העוסקים ברומניה, תחום מתפתח בלימודי השואה. האוּסלייטנֶר סוקרת את הספר בעריכתם של ארמין היינן ואוליבר יֶנס שמיט, Inszenierte Gegenmacht von rechts Die “Legion Erzengel Michael” in Rumänien 1918–1938, ואת ספרה של הילדרוּן גלאס Deutschland und die Verfolgung der Juden im rumänischen Machtbereich 1940–1944, ומונה מעלות בשניהם, אך גם פגמים חמורים בראשון שבשניים. פישר סוקרת בנימה חיובית את ספריהם של הנרי איטון ,The Origins and Onset of the Romanian Holocaust , ושל סימון גֶיסבּילר, Blutiger Juli — Rumäniens Vernichtungskrieg und der vergessene Massenmord an der Juden 1941, ומוצאת שספרו של גֶיסבּילר מבוסס על מחקר יסודי במיוחד. הכרך נחתם במכתב למערכת של דֶווין פֶּנדַס, לאורה יוֹקוּש וגבריאל פינדֶר המבהירים עניין מסוים במאמרם "משפטי אושוויץ: הממד היהודי" שהתפרסם בכרך מ"א: 2 של יד ושם — קובץ מחקרים.
בדיון בתגובות היהודיות על השואה, ב"עומדים מן הצד", בניצולים ובהנצחה, דיון המתנהל בחוד החנית של המחקר ומתייחס לחלקים גדולים של יבשת אירופה, משקפים מאמרים אלה את המגוון העשיר של לימודי השואה כיום כמו גם את תחומי העניין הנרחבים של מרטין גילברט, זאב מנקוביץ ופליקס טיך.
בעת שהורדנו את הכרך לדפוס קיבלנו את הידיעה המצערת על מותו של ולדיסלב בַּרטוֹשבסקי. בַּרטוֹשבסקי, מחסידי אומות העולם, היה אישיות מרשימה ונדירה, אדם מוסרי משכמו ומעלה, בתקופת השואה ואחריה. הוא ארגון ההצלה הפולני שהציל יהודים רבים ,(Żegota) היה אחד ממייסדי ז'גוטה
בשואה, והיה אחד הפעילים המרכזיים בו – מעשה שהיה רק אחד ממעשי הגבורה הרבים שלו בימים ההם. לצערנו נודע לנו גם שההיסטוריונים בֹּעז נוימן מאוניברסיטת תל אביב ורוברט ויסטריך מן האוניברסיטה העברית, שעמד בראש המרכז הבין־לאומי לחקר האנטישמיות על שם וידאל ששון,
הלכו לעולמם. אלה אבדות קשות לחוקרים ברחבי עולם. במובן מסוים אפשר לומר שהתרומות לחקר השואה ולהוראתה שהרימו מרטין גילברט, זאב מנקוביץ, פליקס טיך, רוברט ויסטריך ובעז נוימן התאפשרו בזכות גבורתם ואנושיותם של בַּרטוֹשבסקי ודומיו, וכי הרוח המוסרית שייצג פיעמה בכתביהם.
