זאב מנקוביץ נפטר ב־ 1 בפברואר 2015 (י"ב בשבט) בשנתו השבעים וארבע, אחרי יותר מארבע שנות מחלה קשה. מותו הוא אבדן עצוב לדור השני של חקר השואה בישראל, דור של היסטוריונים שרובם השלימו את לימודיהם או כתבו את עבודות הדוקטור שלהם בהנחייתם של הפרופסור יהודה באואר והפרופסור ישראל גוטמן המנוח במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית. זאב היה אחד מכמה עמיתים – ובכללם דליה עופר, חגית לבסקי וחנה יבלונקה – העוסקים בשואה בכלל, אך במחקריהם הם מתמקדים בראש ובראשונה בניצולי השואה.
אבל מבחינה אחת נבדל מנקוביץ מן הקבוצה הזאת – הרקע שממנו בא, שכן מנקוביץ לא היה יליד אירופה אף לא יליד ישראל. הוא נולד בקייפ טאון שבדרום אפריקה ב־ 1941 ועלה לישראל מתוך ציונות צרופה. לשם כך הפנה עורף לרווחה כלכלית ולעתיד מקצועי שהיו לחם חוקם של רוב היהודים הצעירים בני דורו בדרום אפריקה ובחר לקשור את גורלו בלא תנאי בגורל המפעל הציוני – כינונה ובנייתה של מדינת ישראל. זו הייתה בחירה שנבעה מחניכתו בתנועת הנוער הציונית "הבונים" (כיום "הבונים-דרור"). קודם שעלה ב־ 1963 , ובזמן ששימש בתפקיד מנהיגות בתנועת הבונים, התחיל מנקוביץ את לימודי התואר הראשון בהיסטוריה באוניברסיטת קייפ טאון. הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל שם תואר ראשון בתולדות עם ישראל ב־ 1967 , תואר שני בהיסטוריה ויהדות זמננו ב־ 1973 ותואר דוקטור ב־ 1987 . כששימש עוזר הוראה לפרופ' יהושע אריאלי הוטל עליו לסייע להיסטוריון הדגול ג'ורג' מוסה (George Mosse) ששהה בארץ כמרצה אורח בחוג להיסטוריה באוניברסיטה. אחר כך קיבל מוסה משרה קבועה באוניברסיטה העברית במקביל לאוניברסיטת ויסקונסין. גישתו המחקרית של מוסה והידידות שהתפתחה בין השניים השפיעו על זאב השפעה עמוקה ומתמשכת.
מוקד עיסוקו המחקרי של מנקוביץ היה חקירה אמפירית של המציאות ההיסטורית של ציבור הניצולים שנודעו בכינוי "שארית הפלטה". במובנו הרחב ביותר התייחס המונח לכל יהודי אירופה העקורים שנותרו בחיים אחרי השואה; ב־ 1947 הוערך מספרם ב־ 250,000 נפש. ואולם במשמעותו המצומצמת יותר הכוונה היא לציבור הניצולים במחנות העקורים, בעיקר בשטחה של גרמניה הכבושה, שפנו עורף לחייהם הקודמים וביקשו לבנות להם חיים חדשים מחוץ לאירופה. הם היו למעשה במצב של מי ששוחררו ועם זאת טרם היו חופשיים. הם היוו קהילה ארעית; רבים מחבריה־-דובריה הגדירו את עצמם בפומבי כשארית הפלטה.
מחקרו המפורט של זאב מנקוביץ התרכז בפלח גדול של ציבור הניצולים הזה, אותם ניצולים שהתקבצו באזור הכיבוש האמריקאי. עבודתו הרימה תרומה חשובה להבנת חייהם, מעשיהם ומחשבותיהם. הוא בחן אותם כקהילה של בני אדם, כפי שראו את עצמם ולא כפי שנראו בעיני הזולת. מתוך התעמקות
במכלול מקיף של מקורות ראשוניים, בעיקר עיתונים וכתבי עת שהוציאו הניצולים עצמם, תיאר מנקוביץ וניתח את השקפותיהם הפוליטיות, המוסדות שהקימו, ההבנה העצמית שלהם ורעיונותיהם. ממצאיו הוצגו במאמרים שונים ובספר שנקרא בין זיכרון לתקווה: ניצולי השואה בגרמניה הכבושה.
עבודת המחקר הזאת הבהירה את התיקון הנחוץ של ההשקפה הרווחת שלפיה היו הניצולים אומללים סבילים וחסרי אונים, תלויים לחלוטין בנדיבות הלב של זולתם ובמטרות פוליטיות זרות ואף במניפולציות של אחרים, ובכך עיקר חשיבותה. מנקוביץ הראה שהציבור שנודע בכינוי הקיבוצי "שארית הפלטה" היה ציבור של "מצילים", מי שנשאו תרומה לגאולת העם, לא פחות מ"ניצולים". מחקרו בדק את ההיסטוריה האישית שלהם וגילה שככלל הם לא נכנעו לייאוש, למגבלות ולפצעי נפש שנולדים מסבל שהוא למעלה מכוח אדם. הוא לא תיאר אותם כקרבנות קדושים אלא כבני אדם רגילים שהמשיכו בדרך כלל בחייהם במידה שאפשרו זאת הנסיבות הקשות, רקמו תכניות לעתיד ושמרו על צלם אנוש. ובו בזמן גילו יזמה נמרצת עד להדהים בתחומי הארגון, החברה והתרבות. כדבריו של זאב, הם "ראו את עצמם כגשר חי בין החורבן ובין התחייה, שרידיו האחרונים של עולם שחרב, וסוכנים פעילים לתהליך חזרתם לחיים".
מנקוביץ מצא שבציבור הזה כבר נוסחו מחשבות ודעות בדבר המשמעות הקיומית והמוסרית של השואה בנוגע ליהודים כמו גם בנוגע לאנושות ככלל. אדרבה, הוא הראה שחשיבתם הקדימה במידה ניכרת את השיח האינטלקטואלי בן זמננו בנושא. יתר על כן, בהקשר הזה העידו ממצאיו בבירור שהציונות הייתה האידאולוגיה השלטת בקרב הגורמים הפוליטיים הפעילים של שארית הפלטה. כלומר, הם פירשו את גורלו המר של העם היהודי בתקופת המלחמה בהתאם לביקורת הציונית על נקודות התורפה של החיים בתפוצות ואת הגשמת המדינה היהודית כצוואה שהנחילו הקרבנות שנרצחו שורדים. כישרונו של זאב מנקוביץ כמורה מחונן התגלה לראשונה במכון למדריכי חו"ל בירושלים של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא לימד שם בשנות השבעים וובמשך זמן־מה שימש ראש המכון. דורות של תלמידים הוקסמו והושפעו מהוראתו. משהו מהשפעתו זו אפשר לחוש באמירה "מורה ותיק שלי, זאב מנקוביץ מעורר ההשראה" – משפט שנתקלתי בו לא מכבר במאמר פרי עטו של העיתונאי האנגלי החשוב ג'ונתן פרידלנד. מתברר שלפני שנים רבות, כסטודנט במכון למדריכי חו"ל, נחשף פרידלנד להרצאותיו מעוררות ההשראה של זאב. ב־ 1972 התחיל מנקוביץ ללמד בנושא השואה בבית הספר . לתלמידי חו"ל ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית והמשיך בכך עד 1989 בהרצאותיו באנגלית בקורס "סוגיות בחקר השואה" היה האולם מלא מפה לפה. אפילו מרצים אורחים מחוץ לארץ שדרגתם האקדמית גבוהה הרבה יותר נהרו להרצאותיו ושאבו השראה מטיפולו המעמיק בנושא.
בו בזמן החל מנקוביץ עוסק גם בהכשרת מנהיגות חינוכית יהודית. הוא הצטרף לסגל המרצים במרכז לחינוך יהודי ע"ש מלטון באוניברסיטה העברית והרצה שם עד שפרש לגמלאות ב־ 2007 . שש שנים כיהן כמנהל המרכז, בשנים 1999-1993 , והיה אחראי גם להקמתה והנהגתה של מועצה בין־לאומית לתמיכה במרכז. נוסף על כך שימש מנקוביץ בשנים 1998-1992 מנהל אקדמי של תכנית "עמיתי ירושלים" היוקרתית במכון מנדל שטיפחה מנהיגות חינוכית בקרב תלמידים מתקדמים מבטיחים ברחבי עולם.
גישתו של מנקוביץ לחינוך יהודי הושפעה מעיסוקו בשארית הפלטה. הוא גזר מחייהם ופעלם "אתוס חינוכי לאחר השואה". הוא האמין שהניצולים הללו שלא נכנעו לייאוש מצמית, ציניות או ניהיליזם אף שאיבדו הכל, ופעלו למען גאולת הכלל של עמם נוסף על שיקום חייהם האישיים, "נתנו דוגמה והציבו אמת מידה שמי שלא היו 'שם' אינם יכולים להתעלם ממנה בקלות". באופן כללי יותר, הקורסים שנתן במרכז מלטון בחנו את הקשר בין היסטוריה לזיכרון והשלכותיו בנוגע לחינוך בפועל. בנימה דומה עסק בהוראתו בהשלכות החינוכיות העולות מן המתח שבין עמיוּת לסולידריות אנושית כללית יותר.
במרוצת השנים היה למנקוביץ קשר מתמשך עם יד ושם. הוא היה עמית אהוב ומוערך בוועדה החינוכית המייעצת של יד ושם בשנים 2001-1990 היה עמית מחקר במכון הבין־לאומי לחקר השואה בשנים 1999-1998 ושוב בשנים 2004-2003 והיה אחד היועצים האקדמאים למוזאון החדש לתולדות השואה ביד ושם בשנים 2002-2000 . אחרי פרישתו מהוראה באוניברסיטה קיבל עליו את ניהולו של מרכז חדש ביד ושם, מרכז דיאנה זבורובסקי לחקר תוצאות השואה והשלכותיה. למרבה הצער החל באותו הזמן מאבקו בסרטן. זאב קיבל את גורלו בלא מרירות וטרוניה. לא אשכח מה שאמר לי בשעה שבקושי רב יכול היה ללחוש דברים. "אלוהים היטיב עמי", אמר. מי שמודע לצער ולאבדן שהיו מנת חלקו נוסף על מחלתו הארוכה יתקשה להבין את האמירה הזאת של זאב. אבל מי שהכיר את זאב, היהודי המאמין במובן העמוק ביותר, ובייחוד מי שהכיר את השקפת העולם שלו שנגזרה מן ההבנה האמפתית שינק ממחקריו על אודות ניצולי השואה לא יתקשה להבין את דבריו אלה. חרף ההידרדרות במצב בריאותו הצליח לפקח על הספר האחרון שהיה שותף לעריכתו, Europe in the Eyes of Survivors of the Holocaust, עד צאתו לאור בראשית 2015.
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
