סר מרטין גילברט, 2015-1936

מרטין גילברט, מחבר הביוגרפיה הכבירה ביותר בשפה האנגלית והיסטוריון פורה בתחום הפוליטיקה הבריטית, היה מסור מאוד גם לחקר ההיסטוריה היהודית ובייחוד לחקר השואה.

מרטין גילברט נולד בלונדון למשפחה ממוצא יהודי רוסי מן המעמד הבינוני. שם המשפחה המקורי היה גולדברג. אביו היה תכשיטן שעבד בהטון וידו השיגה לשלוח את הבן ללמוד בתנאי פנימייה (Hatton Garden) גרדן למחצה (הוא היה בא הביתה רק בסופי שבוע) בבית הספר העצמאי הייגייט (Highgate) בצפון לונדון. הוא זכה שם במלגה לקולג' מגדלן (Magdalen). באוקספורד, למד היסטוריה וסיים את התואר בהצטיינות יתרה ב־ 1960 חייו של גילברט ופועלו העידו על מקורותיו. הוא היה אנגלי מאוד ויהודי מאוד. האנגליות נתחדדה אולי בעקבות הגלות שחווה בילדותו, כשנשלח לקנדה במסגרת פינוי הילדים מלונדון בשנים 1944-1940 . יהדותו הייתה קשורה לאו דווקא ברקע אמוני או בשמירת מצוות אלא בעיקר באהבת מסורת שהתלוותה לה זיקה עזה ל"כלל ישראל".

גילברט היה תלמידו של אג"פ טיילור באוקספורד ואין ספק שהושפע מגישתו ההיסטורית העובדתית של מורהו. על טיילור אמרו שבעיניו ההיסטוריה היא לא הרבה יותר מ"שרשרת ארורה של אירועים" (one damned thing after another").1 גם גילברט ראה בהיסטוריון מי שמוטל עליו קודם כל לספר סיפור. "אינני היסטוריון תאורטיקן המבקש להנחות את הקורא אל מסקנה כללית", אמר פעם לעיתונאי. "לי די והותר להיות מספר של כרוניקות, עבד לעובדות". 2

ואכן כישרונו הגדול היה הסיפֵּר, הנרטיב. גישתו זו הלמה יפה את הביוגרפיה הפוליטית מן הסוג הבריטי הידוע, ובעיקר את הספר אדיר הממדים על חייו של וינסטון צ'רצ'יל ודרכו המדינית, הישגו המחקרי המרכזי של גילברט. גילברט התחיל את לימודיו המתקדמים באוקספורד בקולג' סנט אנתוני אך
כעבור שנתיים מונה לתפקיד עוזר מחקר לרנדולף צ'רצ'יל בכתיבת הביוגרפיה הרשמית של אביו. עם מותו של רנדולף כמה שנים אחר כך נבחר גילברט להיות ממשיכו. הבחירה הייתה קולעת ודרכו של גילברט הייתה סלולה. ואולם בעקבות זאת הוא היה אחד ההיסטוריונים המקצועיים הבודדים בני
דורו שלא השלים מעולם דיסרטציה לתואר דוקטור (כשקיבל תואר דוקטור לספרות מאוקספורד היה זה "תואר מחקרי מתקדם" שהוענק לו ב־ 1999 כהכרה במכלול פרסומיו).  ספרו הראשון, The Appeasers, שנכתב בשיתוף עם המרקסיסט ריצ'רד גוֹט,3 יצא מעט אחרי ספרו העוקצני של טיילור מדוע פרצה המלחמה: על שורשיה של מלחמת העולם השנייה, המציג את היטלר כמדינאי גרמני מסורתי ומאפיין באירוניה את הסכם מינכן כ"ניצחון כל הטוב והנאור שבחיים הבריטיים". 4 גילברט וגוֹט, שכתבו כמו טיילור לפני שנפתח החומר הארכיוני לעיון, הרבו להסתמך על ראיונות עם מי שלקחו חלק באירועים ועל מסמכים פרטיים, כמו גם על חומרים שראו אור. הם הוקיעו את הפייסנים על הססנותם והפכפכנותם. זאת הייתה הגרסה הצ'רצ'יליאנית של ההיסטוריה שתובלה במרירות נשכנית – מפתיעה אולי כשמדובר בכותבים בני דור אחר. הספר התקבל יפה, אם כי ההיסטוריון צ"ל מאואט (C.L. Mowat) בביקורת אוהדת בדרך כלל, הסתייג מ"אופיו הדו־ממדי" של הספר. 5 אלן בולוק (Alan Bullock) היה ביקורתי יותר: בעיניו היה זה "ספר של עיתונאים ולא של היסטוריונים" והוא קבל על "הסגנון שאינו מגוון במידה שתפצה על החזרה המונוטונית". 6

הביוגרפיה של צ'רצ'יל, שגילברט כתב את ששת כרכיה האחרונים מתוך שמונה (וערך את כרכי המסמכים הרבים הנלווים), הייתה מפעל היסטורי אדיר. בד בבד עם תיאור פעילותו של מושא הביוגרפיה יום ־יום ושעה ־שעה, המהווה את רובו של הספר, לא נמנע גילברט לחלוטין מפרשנות; אבל זאת הייתה בדרך כלל מן הזן האפולוגטי ותירצה את התנהגותו של צ'רצ'יל בסוגיות שנויות במחלוקת כגון המערכה במצרי הדרדנלים, ההתערבות הבריטית במלחמת האזרחים ברוסיה, החזרה לבסיס הזהב, השביתה הכללית, משבר המלוכה, שאלת הודו וכן הלאה. בכל אלה שטח גילברט למעשה את טיעוני הסנגוריה. הוא שאב מלוא חופניים מן האוסף האדיר של מסמכי צ'רצ'יל, שמשקלו מגיע, כך אומרים, ל־ 15 טונות, והייתה לו גישה בלעדית אליהם. ואף ־על ־פי שהשתמש גם במקורות רבים נוספים, ובכלל זה התיעוד הציבורי, התוצאה הבלתי נמנעת כמעט הייתה שהביוגרף ראה את האירועים בעיקר מבעד לעיניו של צ'רצ'יל.

בטיפולו בשנות השלושים של המאה העשרים חזר גילברט על גרסת צ'רצ'יל והוסיף לה פרטים. בלי היסוס התעלם או עקף חלק גדול מן המחקר החדש. ככלל העדיף גילברט לשאוב ישירות ממקורות ראשוניים ולגבש עלפיהם את השקפותיו מתוך התייחסות מועטה לספרות המקצועית. המחקר שערך היה נכבד ונרחב והתנהל בארכיונים במדינות רבות. 

להיסטוריה של השואה. הספר הזה מגלם כמה מתכונות המפתח של גילברט
כהיסטוריון כמו גם כמה מן המגבלות של שיטתו. הספר נפתח באנטישמיות
של מרטין לותר, ממשיך ל"עלילת הדם" ולצמיחתה של האנטישמיות הגזענית
ולאחר מכן מספר על עליית הנאציזם ועל התפתחותה של הרדיפה האנטישמית
בגרמניה עד ליל הבדולח. סיפור המעשה משובץ בסיפורים ובדיווחים רבים של
עדי ראייה, אך אין בו הרבה הסברים. הפרשנות משתמעת ולא מפורשת.
גישתו של גילברט מיקמה אותו בשורות ה"אינטנציונליסטים". רצח
ההמונים הנאצי היה לשיטתו תוצאה של האנטישמיות האירופית, ובייחוד
הגרמנית, מדורי דורות. הדרך לאושוויץ, כפי שהוא תיאר אותה, לא הייתה
נפתלת. אדרבה, היא הייתה תוצאה הגיונית של רוע מושרש עמוק בחברה
שמתוכה יצא.
כמו היסטוריונים רבים אחרים, ובייחוד בישראל, הגיב גילברט בהתנגדות
עזה על התמקדותו של ראול הילברג במנגנון ההשמדה הגרמני הפקידותי.
גילברט לעומת זאת ניסה להחזיר את מוקד תשומת הלב אל קרבנותיהם
של הנאצים, התנהגותם, חוויותיהם ומעשיהם והשתמש לשם כך ביומנים,
מכתבים, ספרי זיכרונות ובכל מקור אפשרי אחר.
גילברט התנגד גם לדבריו של הילברג על הפסיביות היהודית לנוכח
הרדיפה הנאצית. הוא הבליט מאוד, מן הסתם בהפרזה, את ה"עמידה" היהודית.
בין השאר נזקק לטענה המוטלת בספק ולפיה במצב של רצח עם גם עצם
ההישרדות נחשבת כהתנגדות.
גילברט שילב עדויות של קרבנות אולי יותר מכל היסטוריון לפניו. בכך
הלכו בעקבותיו היסטוריונים אחרים, הבולט ביניהם שאול פרידלנדר, אם
כי בידיו נעשה השילוב בקפדנות אנליטית יותר. גילברט ערך מחקר מפורט בשפע העצום של סיפורים אישיים השמורים ביד ושם ובמקומות אחרים,
כמו גם בתיעוד שהניחו אחריהם עמנואל רינגלבלום והיסטוריונים נוספים
שפעלו בגטאות.
גיבלרט לא התייחס כמעט לשאלות המכריעות בדבר עיתוי הפקודה
לביצוע הפתרון הסופי ומקורה. הוא כתב כי מבצע ברברוסה "ציין נקודת
מפנה טרגית" וציטט את עדותו של אייכמן במשפטו: "מעולם לא ראיתי
פקודה בכתב". 8 פסקה אחת ויחידה מוקדשת לנושא הפקודה הלא כתובה
שמסר היטלר לבצע ביהודים רצח המוני. 9 הוא מביא פקודות של מפקדי צבא
גרמנים, אך בלי כל דיון שיטתי בתפקיד שמילא הוורמכט ברצח העם.
בדומה לכך דיווח גילברט על אירועים של שיתוף פעולה מצד גורמים
בקרב האוקראינים והעמים הכבושים האחרים אך לא ניתח (אם מבחירה ואם
לאו) את שכיחותה של התופעה או את ההבדלים במקום, בזמן או במעמד
החברתי של משתפי הפעולה. אין גם כל ניסיון להסביר את יסודותיו של
שיתוף הפעולה חוץ מן האנטישמיות הרווחת. גילברט תיעד בקפידה מקרים
שבהם הושיטו לא־יהודים סיוע ליהודים בכמה חלקים של היבשת, אך לא דן
במקורותיה של נדיבות רוח כזאת, אף לא במשמעותה ההיסטורית ובגורמי
השונות שלה. בעיות דומות ניכרות גם בכתיבתו של גילברט על עמדותיהן
של ממשלות בובה בשירות הנאצים ושל בעלות בריתם.
שאר הספר הוא בעיקר סיפור אימים כרונולוגי על מעשי טבח, גטאות
ומחנות מוות. הרושם הכללי הנותר בקורא מזכיר כרוניקה עברית מימי הביניים
על אימי מסעות הצלב יותר מאשר מחקר מודרני. ברגע מסוים כותב גילברט,
מתוך אימה לנוכח מה שתיעד, כמרים ידיים: "הצלה והלשנה; ההיסטוריון
כורע תחת הזרמים המסוכסכים בטבע האדם". 10
הספר קיבל ביקורות מעורבות. מבקר הספרות קלייב ג'יימס טען ב־ 1996
כי זהו "הספר הטוב ביותר שנכתב בנושא עד היום". 11 היסטוריונים מקצועיים
אמנם טען כי (Michael H. Kater) התפעלו בדרך כלל פחות. מייקל ה' קייטר
זהו ספר מרשים ביותר אך העיר כי "בקיאותו [של גילברט] בספרות הביקורתית
העכשווית על הנאציזם ועל הרייך השלישי היא שטחית כנראה כמו בקיאותו
בחיי היום־יום של ההיסטוריה הנאצית". עם זאת, בהמשך מיתן מעט קייטר את
ביקורתו: "משום שזהו ספר יוצא דופן כל כך ככל שהדברים אמורים בהיסטוריה
קונבנציונלית קשה מאוד להיסטוריון לסקור אותו. דומה שפשוט אי־אפשר
לשפוט אותו על־פי אמות מידה היסטוריוגרפיות קונבנציונליות". 12

גילברט עצמו כתב: "על ההיסטוריון לנסות, באמצעות מסמכים וסיפורים
ששרדו, לשפוך אור על הדרכים השונות הרבות שבהן מצאו בני אדם את
מותם". 13 זה כמדומה היה יעדו העיקרי בספר הזה ואת המטרה המוגבלת
הזאת הצליח להגשים יותר מכל היסטוריון שקדם לו.
בספר קודם, אושוויץ ובעלות הברית, הציג גילברט גישה מתוחכמת
יותר להיבט מסוים אחד של השואה – הסוגיה הכאובה של הפצצת מתקני
ההשמדה ההמונית באושוויץ שבעלות הברית נדרשו לה ב־ 1944 . כאן גיבש
גילברט, באמצעות שחזור כרונולוגי קפדני על בסיס התיעוד שעמד אז לרשותו,
ביקורת תקיפה על חוסר ההיענות הבריטית והאמריקאית לקריאות לפעולה
כזאת. גילברט הגיע למסקנה שההסבר היה "העדר הבנה ודמיון למעשים
'שלא ייאמנו'", אם כי את וינסטון צ'רצ'יל ניקה מאשמה: "צ'רצ'יל לא היה
הפוסק היחיד בעיצוב המדיניות של בעלות־הברית והיו לא מעט מקרים – ולא
הפחוּת בהם היה הוויכוח סביב הפצצת אושוויץ – שידם של אנשים אחרים
ושל שיקולים אחרים היתה על העליונה". 14 גילברט אישש את שיפוטו זה
במסמכים מתועדים רבים, אך הנימה האפולוגטית צורמת משהו.
הנימה הזאת קיימת גם בספרו המאוחר יותר צ'רצ'יל והיהודים. 15 גילברט
גורס כי צ'רצ'יל ראה ביהודים, כמו ביוונים, אומה היסטורית דגולה שירדה
מגדולתה והיא נאבקת לשוב ולחדש ימיה כקדם בעולם המודרני. לגילברט
עצמו הייתה נטייה לגישה פיוטית כזאת להיסטוריה היהודית – מה שיצק להט
בכתיבתו בנושא אך גם הכשיל אותו מדי פעם בפעם בסנטימנטליות או בתעמולה.
סדרת האטלסים ההיסטוריים שעליה שקד גילברט כל חייו הביאה
תועלת לימודית לדור שלם של תלמידים – בעיקר בבריטניה ובאמריקה –
שלא זכו להשכלה גאוגרפית נרחבת. הספרים האלה, בתור ספרי היסטוריה, לא
היו אחידים באיכותם. המקורי והמפורט שבהם הוא בלי ספק אטלס השואה
שראה אור לראשונה ב־ 16.1982 הספר הזה אינו רק כלי עזר לימודי אלא גם
עבודת מחקר. בניגוד למחברי מפות היסטוריות רבים היה גילברט הקרטוגרף
של עצמו ואת רוב המפות בספרו שרטט במו ידיו ברמה מקצועית. הוא טרח
מאוד כדי להבטיח את הדיוק וביקר באתרי קרבות, בגטאות, במחנות ריכוז
ובאזורי קבורה כדי לאשש ראיות בכתב.
ביוגרפים רבים הופכים ברבות הימים לבבואה של מושא הביוגרפיה וגם
גילברט אימץ אי־אלו מאפיינים צ'רצ'יליאניים, ובייחוד באופן שבו הרצה לפני
קהל. הוא אמנם נמנע מן המליצות המצלצלות של גיבורו, אך שיקף את סגנון
נאומו הדרמטי של צ'רצ'יל. מסגנון כתיבתו הפשוט והלא מקושט, לעומת זאת,
נעדרו הצבעוניות והתנופה של הפרוזה של צ'רצ'יל. לעתים תכופות מדי היה
הנרטיב בספריו קורס תחת כובד המשקל של נתונים גולמיים.

היה לו ביטחון עצמי אך גם ענווה מסוימת: כשמבקר כתב ביקורת
שלילית על אחד מספריו פנה אליו בכתב – לא כדי להתלונן או להתגונן,
אלא כדי לבקש עזרה בתיקון השגיאות. אם היה לפעמים חסר התחשבות
הרי שמזגו היה חביב, רוחו נדיבה ולבו טוב. הוא היה יוצא מגדרו כדי לעזור
לזולתו (וגם לכותב שורות אלה), בדרך כלל מאחורי הקלעים. לדוגמה, לפני
כמה שנים נודע לו על מוכר ספרים פלסטיני בירושלים שעומדים לשלול ממנו
את תעודת התושב שלו; גילברט, שקיבל רק זמן מועט לפני כן אות הוקרה
מידי נשיא ישראל שמעון פרס, התערב בשקט. פקודת הגירוש בוטלה.
גילברט זכה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בכללם פרס ק. צטניק
מיד ושם ואגודת הקרן לזכר השואה ב־ 1988 , תואר אבירות מידי המלכה
אליזבת השנייה ב־ 1995 ופרס דן דוד מאוניברסיטת תל אביב ב־ 2012 . ספרו
האחרון, המשלב באורח הולם את שני הנושאים ששלטו בחייו האישיים
המתואר כ"שיר הלל Jews of Britain . והמקצועיים, יראה אור לאחר מותו
לחיים היהודיים בבריטניה ולתרומתם של היהודים לחיים הבריטיים", עתיד
לראות אור ב־ 17.2016

תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון

• 1. נוהגים לייחס את הדעה הזאת לטיילור, אך כרגיל כשמדובר בציטטות ידועות, המקור אינו ברור. עם זאת אין ספק שטיילור כתב: "הייתי היסטוריון נרטיבי, וככל שהתבגרתי כך התחזקה אמונתי כי תפקידו הראשון של ההיסטוריון הוא להשיב על שאלת הילד: 'מה קרה אחר כך?'"; .A.J.P. Taylor, A Personal History (New York, Atheneum, 1983), p. 236