יד ושם — קובץ מחקרים מ"ג: 2 כולל חמישה מאמרי מחקר המציגים את השואה מנקודת מבט אישית וארבעה מאמרי ביקורת שבהם הדגש הוא על מרכז אירופה ומזרחה (פולין, אוקראינה, ברית-המועצות, רומניה, הונגריה וסלובקיה). המאמרים האלה מציגים מבחר של מקורות חדשים לצד מקורות מוכרים כמו גם מתודולוגיות חדשות להבנת השואה והאופן שבו היא נזכרת.
לקראת תום התקנתו של הכרך הזה לדפוס הלכו לעולמם שלושה חוקרים חשובים בתחום — דיוויד סֶזֶרַני, אלפרד גוֹטוַולט והנס מומזֶן. דיוויד סֶזֶרַני היה חוקר בעל שם, בקיא ומעמיק, שמת באופן פתאומי ב־-25 באוקטובר 2015 . הוא נודע בלמדנותו ובצחות לשונו והיה מבוקש מאוד בתור יועץ, מבקר עמית, מרואיין ופרשן. כשדיבר, האזינו לו. מחקריו ופרסומיו הרבים הקיפו טווח גדול של נושאים הנוגעים לשואה, להיסטוריה של יהדות בריטניה ולתולדות הציונות ומדינת ישראל. דיוויד שימש יועץ ל-Imperial War Museum בתערוכת השואה שהוצגה שם וכן היה יועץ היסטורי בסרטי תעודה רבים. הוא גם הנחה בהצלחה דוקטורנטים צעירים בשלבי המחקר ובכתיבת העבודה לשם קבלת תואר דוקטור ורבים מתלמידיו אלה התבססו בתורם כאנשי מחקר ואקדמיה. בכך וברשימת הפרסומים המקיפה שלו הותיר דיוויד סֶזֶרַני מורשת עשירה. אך מותו הפתאומי של דיוויד הוא גם אבדן אישי עמוק; הוא היה חבר קרוב וותיק וחסרונו יורגש לא רק ברחבי העולם, אלא גם ובמיוחד כאן.
אלפרד גוֹטוַולט מת בפתאומיות ב-16 באוגוסט 2015 . הוא היה המומחה המרכזי בעולם לנושא הרייכסבאן בתקופת המשטר הנאצי ומעורבותה של חברת הרכבות הגרמנית בשילוחי יהודים בתקופת השואה. גוֹטוַולט פרסם מחקרים פורצי דרך על רשת הרכבות בגרמניה, על הארגון, המנהיגות והעובדים, ושימש יועץ קבוע למפעל המחקר המקוון ומאגר המידע של יד ושם בנושא מערך השילוחים ברחבי אירופה. יחד השתתפנו בסדנה של יד ושם ביוני 2015 שבה התקבל מאמרו על הרכבות בגרמניה בחלק הראשון של המלחמה בעניין רב כמו כל מחקריו במשך השנים. התחלנו לדון במאמר שהתעתד להגיש לנו והיה בדעתו לסיים את כתיבתו עד ראשית 2016. למרבה הצער לא נזכה לקרוא את המאמר הזה ואף לא את תוצאותיהם של מחקרים רבים אחרים שעסק בהם.
הנס מוֹמזֶן, זקן חוקרי השואה הגרמנים, הלך לעולמו ב-5 בנובמבר 2015. הוא היה אחד הדוברים הרהוטים ביותר של האסכולה ה"פונקציונליסטית" בנוגע לתפקיד שמילאו היטלר והאידאולוגיה שלו בתהליך קבלת ההחלטות. הוא ראה בהיטלר דיקטטור חלש וטען שתהליך של הקצנה מצטברת ולא הכרעה שקיבל המנהיג הוא שהוביל ל"פתרון הסופי". בשלהי שנות התשעים מיתן את עמדתו ובהמשך ייחס להיטלר ולאידאולוגיה תפקיד־ מרכזי יותר. מוֹמזֶן גם מילא תפקיד בולט ב-“Historikerstreit”, הוויכוח בקרב ההיסטוריונים הגרמנים באמצע שנות השמונים בשאלת ייחודיותן של השואה ושל גרמניה. פגשתי את מוֹמזֶן ושמעתי אותו בפעם הראשונה ביד ושם, באמצע שנות השמונים, וכמו כל היסטוריון העוסק בשואה קראתי את פרסומיו והתרשמתי מהם. הוא היה דמות מרכזית בחקר השואה וחסרונו יורגש מאוד.
אנו מקווים לפרסם מאמרים נרחבים יותר על החוקרים האלה בכרכים הבאים של יד ושם — קובץ מחקרים.
מאמרי המחקר בקובץ שלפנינו מטפלים במגוון נושאים, אך כולם מעוגנים במידה רבה בכתיבה אישית על המאורעות. המאמרים האלה, בדיוניהם ובניתוחיהם, מעידים על חשיבותה של היסטוריה שבעל פה להבנת השואה, מאירים כמה מן הבעיות שהחוקרים צריכים להתמודד עמן בהקשר הזה ומציעים גישות מתודולוגיות חדשות. גזֶ'גוֹז' רוֹסוֹלינסקי־ליבֶּה בוחן סיפורים אישיים של יהודים ושל אוקראינים על השואה במערב אוקראינה ועל התפקיד שמילאו מיליציות לאומניות אוקראיניות מאורגנות כגון UPA ואחר כך OUN כמו גם אוקראינים מקומיים. הוא עורך ניתוח השוואתי של כתבי מלחמה, עדויות וסיפורי
זיכרונות מוקדמים שנמסרו אחרי המלחמה וזיכרונות מאוחרים שכתבו יהודים ואוקראינים. גם אם עצם הדבר שקיים הבדל מכריע בין סיפוריהם של היהודים לסיפוריהם של האוקראינים אין בו כדי להפתיע, העובדה שבמרוצת הזמן לא חל בהם שינוי מהותי היא מאלפת. רוֹסוֹלינסקי־ליבֶּה מוסיף ומציין שזיכרונותיהם של יהודים בודדים על ההשתתפות האוקראינית הנרחבת ברצח יהודים לא הושפעו מן ההנצחה הקולקטיבית או ממידע שהתקבל בהמשך. סיפוריהם נשארו עקביים במהותם. הזיכרון האוקראיני הפרטי הושפע יותר מן הנרטיב הקיבוצי שנרקם עם הזמן, ולפיו היו הלאומנים האוקראינים במלחמת העולם השנייה לוחמי חירות וגיבורים שמעולם לא נתנו יד לרצח. השתתפותם של האוקראינים ברצח היהודים מושמטת מן הנרטיב הזה. הפוליטיקה של הזיכרון בחוגי האוקראינים ממערב אוקראינה עודדה את הגולים הללו לשכוח את ההיבט הרצחני הזה בהיסטוריה שלהם.
ואדים אַלטסקַן מתחקה אחר גורלם של הניצולים מקרב יהודי צפון בוקובינה ובירתה צ'רנוביץ בשנתיים הראשונות אחרי המלחמה. ברור שחוויית הניצולים כאן הייתה שונה מאשר בחלקים אחרים של ברית־המועצות, שכן כאן עודדו הרשויות הסובייטיות את היהודים לעזוב. נציגי משטר אזוריים ואנשי הנקוו"ד התחרו ביניהם בהשלטת מדיניות של "רפטריאציה", "פינוי", או במינוח מדויק יותר "גירוש", על כל הניצולים היהודים שחזרו לבוקובינה. אלה נשלחו אל מעבר לגבול, לרומניה. שוחד וסחטנות האטו את התהליך, אך דיווחו המרשיע של פקיד אזורי שנשלח בנובמבר 1945 למנהיג הקומוניסטי האוקראיני ניקיטה כרושצ'וב תרם לזירוזו של תהליך ההגירה הכפויה. אַלטסקַן השתמש בחומרים תיעודיים שהונגשו בעת האחרונה, כגון מסמכי מפלגה ומסמכי המשטר האזורי, כמו גם בעדויות וזיכרונות רבים של ניצולי שואה. התיעוד העשיר הזה מסייע לאַלטסקַן לנסות ולהשיב על שאלות יסוד, כגון מדוע דבקו הרשויות הסובייטיות בגירוש יהודי צפון בוקובינה לרומניה, מדוע הורשו היהודים לעזוב בכלל את ברית־המועצות ומדוע בחרו יהודים כה רבים לעבור לרומניה, המדינה שרצחה מאות אלפי יהודים בשואה.
אליענה אדלר בודקת כיצד ראו את עצמם אחרי המלחמה יהודים פולנים שנמלטו לברית־המועצות זמן קצר אחרי כיבוש פולין בידי גרמניה. האם חציית הגבול הפיזי מאזור הכיבוש הגרמני לזה הסובייטי יצרה גם גבול הזדהות מושגי בינם ובין ניצולי שואה? על־ידי בדיקה של ראיונות של מכון קרן השואה (בארכיון ההיסטוריה החזותית) שנערכו עמם והתייחסות מיוחדת לשאלות הסיכום הכלליות בראיונות אדלר מגדירה שלוש קבוצות בקרב יהודי פולין שנמלטו לברית־המועצות בשלב מוקדם במלחמה: אלה הרואים את עצמם ניצולי שואה; אלה שאינם רואים את עצמם ניצולי שואה; ואחרים שאינם בטוחים בזהותם כניצולים. אדלר גם מציינת שלפחות בכמה מקרים חוסר הביטחון שמפגינים ניצולים מסוימים בנוגע לזהותם כניצולים נובע מן הבורות או הבלבול של המראיינים; על־ידי הנחיות או התערבות לא אפשרו הללו תמיד לניצולים לבטא את מחשבותיהם בלא מעצור. עם זאת ברור שליהודי פולין אלה יש הרבה מן המשותף עם ניצולים יהודי פולין שנשארו תחת הכיבוש הגרמני ב-1939. שתי הקבוצות התנסו בהתקפות הראשונות של גרמניה על פולין ואחר כך התנסו באותו אבדן אחרי המלחמה — החיפוש אחר קרובי משפחה, עזיבת פולין, ההשתקעות במדינות אחרות, שיקום החיים והנצחת הקהילות שחרבו. על בסיס זה קוראת אדלר לבחון מחדש את האופן שאנו קוראים ומבינים עדויות של ניצולים ואת האופן שבו מגדירים את גבולות ההישרדות ואת ה"ניצולים".
מוניקה רייס בוחנת שני יומני שואה שכתבו לכאורה שני רופאים יהודים פולנים שהלכו בנתיבים שונים אחרי המלחמה — האחד עזב את פולין והאחר ניסה להישאר בה. בדיקה מדוקדקת של היומנים האלה מגלה שאם כי הם אכן נכתבו בידי ניצולי שואה הרי שלמעשה אין הם יומנים או סיפורי זיכרונות באמת. האחד הוא סיפור בדיוני והאחר נוצר מצירוף של דמויות והתנסויות על סמך סיפור אמתי. מבעד לספרים האלה, שנכתבו בידי כותבים משכילים ותרבותיים מאוד, מצליחה רייס לבדוק את הדרכים שבהן התמודדו ניצולים יהודים פולנים משכילים עם זהותם הכפולה — יהודית ופולנית — אחרי המלחמה. ניסיונותיהם של היהודים האלה לחיות כיהודים פולנים באווירה האנטי־יהודית ששררה בפולין אחרי המלחמה תופסים חלק מרכזי בסיפור. רייס גם דנה בשאלות הנוגעות למקורם של יומני שואה בכלל ולאותנטיות שלהם, ומבחינה בין חוויות שואה "מקוריות" ובין סיפורי הישרדות "מעובדים" (fictionalized).
דניאל רייזר בוחן מחדש את התפתחות הגותו התאולוגית של הרב ישכר שלמה טייכטל, מחבר הספר הידוע מתקופת המלחמה אם הבנים שמחה, בתקופת השואה. התמורה שחלה בעמדתו של הרב, מעמדה אנטי־ ציונית לפני המלחמה לגישה תאולוגית ציונית־דתית, הושפעה מן המאורעות בסלובקיה ובהונגריה בתקופת המלחמה. רייזר מזהה את מקורות התמורה בכמה ממכתביו הקודמים של טייכטל שחלקם מובא כאן לראשונה. הוא מראה כיצד שימשה השואה גורם מאיץ ודרבנה את הרב טייכטל לבחון מחדש את תפיסותיו ולהכריע בזכות הצטרפותם של יהודים דתיים למפעל הציוני. התמורה צמחה מתוך הגותו הקודמת של טייכטל, שהייתה דומה מבחינות רבות לזו של הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי לארץ-ישראל. בגין השקפותיו אלה, כפי שמראה רייזר, הרחיקו מנהיגי אגודת ישראל האנטי־ציונית בבודפשט את הרב טייכטל מכל עמדת השפעה חרף היותו דמות חשובה.
הקובץ הזה כולל גם ארבעה מאמרי ביקורת על ספרים ראויים לציון שראו אור באחרונה. קרל בֶּרקהוֹף סוקר בנימה חיובית את ספרו של גזֶ'גוֹז' רוֹסוֹלינסקי־ליבֶּה על סטפּן בנדרה Stepan Bandera: The Life and Afterlife of a Ukrainian Nationalist. Fascism, Genocide, and Cult , וסבור שזהו ספר מקיף ומלא תובנות, על-אף כמה חולשות. אנטוני פולונסקי משבח את ספרו של ג'ושוע צימרמן 1945- The Polish Underground and the Jews, 1939 וסבור שזהו ספר יסודי, הוגן ושקול. נתן כהן כתב ביקורת חיובית על אסופת המאמרים שערך אלן רוזן, Literature of the Holocaust, ומשבח את רוחב היריעה המספק תשתית טובה למחקר עתידי. ארקדי זלצר סוקר שני ספרים על הקולנוע הסובייטי והשואה - ספרו של ג'רמי היקס First Films of the Holocaust: Soviet Cinema and the Genocide of the Jews, 1938–1946 וספרה של אולגה גרשנזון The Phantom Holocaust: Soviet Cinema and Jewish Catastrophe. שני הספרים, קובע זלצר, מראים כי נושאים יהודיים ונושא השואה היו נוכחים בסרטי הקולנוע הסובייטיים בתקופת המלחמה הקרה ומספקים מתודולוגיות חדשות לבחינת הסרטים האלה.
המתודולוגיות והמקורות החדשים העולים מן המאמרים שבקובץ סוללים נתיבים חדשים בחקר השואה. אנו תקווה שקוראינו ימצאו ערך רב ועניין בתוכנו של כרך זה.
