כרך מ"ד: 1 של יד ושם – קובץ מחקרים מוקדש לזכרם של שלושה חוקרים חשובים שהלכו לעולמם לפני כמה חודשים – דיוויד סזרני, הנס מוֹמזֶן ואלפרד גוֹטוַולט. בקובץ הקודם דנתי בתרומתם הגדולה ללימודי השואה והקובץ הזה נפתח במאמרים על מכלול עבודתו של כל אחד מהם. רוברט רוזט מתמקד בהיקפם ועומקם של מחקריו של דיוויד סזרני, פרסומיו ועבודתו הציבורית. סזרני היה קורא להוט וחוקר יסודי של היבטים רבים של השואה והעניק תמיד קול לקרבנות ובחן את האירועים מנקודת מבט ביקורתית ורבת פנים. בכך היה דיוויד סזרני לאחד מחוקרי השואה הבקיאים והמשפיעים בתקופתנו. משה צימרמן סוקר את דרכו של הנס מוֹמזֶן לחקר המשטר הנאצי והשואה ואת השפעתו מרחיקת הלכת על הוויכוח "האינטנציונליסטי־פונקציונליסטי" שניצב במשך שנים רבות במרכז הדיון בשואה. מוֹמזֶן היה אחד ממעצבי האסכולה הפונקציונליסטית ודמות חשובה ב"ויכוח היסטוריונים" (Historikerstreit) הגרמני במחצית השנייה של שנות השמונים. ירון פֶּשֶר ויואל זיסֶנוַיין מנתחים את תרומתו של אלפרד גוֹטוַולט להבנתנו את התפקיד שמילאה רשת הרכבות בגרמניה בשואה ובמלחמת העולם השנייה. גוֹטוַולט הצליח להגיע למצבור גדול של חומרי ארכיון. בעין בוחנת ומתוך שאלות נוקבות חשף את תפקידה החשוב של רשת הרכבות ברדיפות וברצח היהודים ופיתח כלים למחקר עתידי.
חמשת מאמרי המחקר בכרך הזה בוחנים מגוון נושאים הנוגעים לסוגיות בתקופת המלחמה ואחריה. דניאל רייזר ויצחק הרשקוביץ בוחנים את הגותם של שני רבנים חשובים בתקופת השואה ואחריה: רייזר כותב על אש קודש, ספרו של הרב קלונימוס קלמן שפירא, שהעלה על הכתב את דרשותיו בגטו ורשה בזמן השואה; והרשקוביץ כותב על הרב ד"ר מרדכי פוגלמן שנמלט מפולין בראשית המלחמה וכתב את דרשותיו בארץ־ישראל. צבי זֶמֶל ונפתלי וגנר בוחנים את ביצוע הרקוויאם של ורדי בטרזיֶנשטט ב־-1944 באמצעות הגרסה הספרותית שכתב על האירוע יוסף בור ועל התקבלותו של הספר. סימו מוּאיר מציג מקרה שלא נודע ברבים עד כה — סיפורו של הניסיון להציע לניצולי שואה מפולין מקלט בפינלנד אחרי המלחמה. ואילו יקטרינה מַחוֹטינה מנתחת אתרי זיכרון לשואה בליטא מאז 1990, דהיינו מאז פרשה ליטא מברית-המועצות ושבה להיות מדינה עצמאית.
מחקרו הפילולוגי של דניאל רייזר, הבודק את כתב היד המקורי של קובץ הדרשות הידוע מתקופת המלחמה בוורשה מאת הרב שפירא שראו אור לראשונה בנוסח העברי המקורי בספר שנעשה מאז שם דבר, אש קודש, הוא לא פחות מפורץ דרך. באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית מודרנית, שלא הייתה כמובן בידי עורכי הקובץ המקורי לפני 56 שנה, הצליח רייזר לפענח מילים ומשפטים שמשנים לפעמים את משמעותן של דרשותיו של הרב שפירא ואת הבנתן. זאת ועוד, רייזר פענח את שיטת ההערות של הרב שפירא עצמו; הוא מראה ששפירא ערך את דרשותיו במשך כל חייו בגטו ורשה ואפילו מחק כמה מהן. דרשות מוקדמות עברו אפוא לא פעם עריכה מאוחרת שהושפעה לפעמים בבירור מן האירועים ומניסיונו האישי של המחבר. התוצאה קוראת לקריאה ולפרשנות חדשות לגמרי של אש קודש כדי להבין את התפתחות הגותו של הרב שכתב את אחד מקובצי הדרשות החשובים ביותר ששרדו מן השואה.
יצחק הרשקוביץ מציג כתבים לא מוכרים ברבים של רב ציוני שניסה להתמודד עם השלכותיה התאולוגיות של השואה בעיצומם של האירועים. בעיניו לא הייתה לשואה משמעות אונטולוגית משל עצמה. את אירועי השואה, כך גרס, יש לקשר לדרישתו של האל מן האדם לאחריות ולמעורבות בהווה. ואולם בהתמקדותו של פוגלמן בצורך במעשים טובים, צדק ושאיפה לעצמאות בולט אל הרחמים בהיעדרו. בעיני פוגלמן, הדגש על עבודה לאומית נועד להיות אמצעי התמודדות לאדם המאמין הניצב מול שאלות קיומיות בסיסיות שמעוררת השואה.
צבי זֶמֶל ונפתלי וגנר משתמשים בנובלה שפרסם יוסף בור בצ'כית ב־ 1963 ובתרגומו העברי מ־-1965, רקויאם לטרזינשטדט, כקרש קפיצה לבחינת השאלה כיצד בוצע הרקוויאם בטרזיֶנשטט בראשית 1944, באיזו מידה נעשה עיבוד של המוזיקה וסוגיות נוספות. המחברים בוחנים את ספרו של בור בתור עדות הכתובה מנקודת מבט ספרותית ובה בעת מעמתים את תוכנו עם עדויות ניצולים ועם ניתוח מוזיקולוגי והיסטורי. מבחינה מסוימת הם מנסים לברר מה באמת קרה במהלך ההכנות והביצוע של הרקוויאם של ורדי בטרזיֶנשטט, מה לא קרה ומה עשוי היה לקרות. הם מראים כי בתרגומיו השונים הספר לובש לפעמים צורה של עדות ולפעמים צורה של רומן היסטורי. הם גם בודקים אם במעשה האמנותי עצמו היה מרכיב של מחאה או של התרסה. כמה מניצולי טרזיֶנשטט מתחו על הספר ביקורת בטענה שאין הוא מתאר את ההופעה כהווייתה, אבל מבחינות מסוימות סילופי המציאות שבספר תרמו אולי דווקא לחקיקתה של המציאות הזאת בזיכרון הקיבוצי.
סימו מוּאיר מביא את הסיפור הלא מוכר עד כה של מאמצים שעשתה אחרי המלחמה הקהילה היהודית בפינלנד להביא לפינלנד ניצולי שואה יהודים פולנים. התכנית המפורטת, שפותחה בצל בריתה של פינלנד עם גרמניה בעת המלחמה והחיים בחוג ההשפעה של ברית-המועצות אחריה, הייתה ליישב ספר קטן של ניצולים יהודים פולנים בפינלנד ולפתח את הארץ כנקודת מעבר ליעדים אחרים בעבור רבים אחרים. הממשלה הפינית תמכה בתכניותיה של הקהילה היהודית; אבל לא מנהיגות הקהילה היהודית בפולין אחרי המלחמה בשנים 1948-1945 ואף לא ארגונים יהודיים בין-לאומיים שונים לא תמכו ברעיון משלל סיבות. המאמר חושף את התכנון המקיף שנעשה ומנתח את הסיבות לכישלון התוכנית.
יקטרינה מַחוֹטינה בוחנת אתרי זיכרון לשואה שקמו בליטא אחרי שזכתה לעצמאות. היא מראה שבליטא, כמו בכמה מדינות בתר־קומוניסטיות אחרות ובניגוד לחלק גדול של אירופה התקופה הסובייטית ולא מלחמת העולם השנייה היא האירוע המרכזי בזיכרון הקיבוצי. במקביל לזיכרון הזה השואה נראית כהיסטוריה של אחרים; זיכרון "נלמד" ולא "נחווה". המוזאון היהודי המרכזי, מרכז הסובלנות בווילנה, מתאר מאות שנים של יחסים בין יהודים לליטאים כיחסים הרמוניים על־פי דרישות הנכונות הפוליטית בליטא. זיכרון השואה מוגבל בדרך כלל ליהודים והיא מוצגת ב"בית הירוק", בפינה נידחת בווילנה. המוזאון הזה אמנם נוגע בהיבטים מטרידים של העבר, כגון שיתוף הפעולה של ליטאים ברצח היהודים, אבל ליטאים אינם נוהגים לבקר בו. מיתוסים הגנתיים מטשטשים את ההשתתפות הליטאית ומדגישים את תפקידם של ליטאים שהצילו יהודים בצד הטענות שאינן שוככות על "רצח עם כפול"; כלומר – ליטא סבלה מרצח עם מקביל, ואפילו קשה וממושך יותר, מידי הסובייטים. לרוב החברה הליטאית ברור איזה משני קווי שיח ההנצחה המתחרים הוא הרלוונטי. בעיניהם ניתן לראות את השואה ואת מלחמת העולם השנייה בעיקר מבעד לעדשת "רצח העם הכפול" על סילופי השואה הכרוכים בו.
מאמרי הביקורת כוללים חמש סקירות של עשרה ספרים חדשים. פֶרֶנץ לאצ'וֹ סוקר שישה ספרים שהוציא המוזאון לזכר השואה בארצות-הברית: Jewish Responses to Persecution, Volume I, 1933–1938, בעריכתם של יורגן מתאוס ומרק רוזמן; Jewish Responses to Persecution, Volume II, 1938 - 1940, בעריכתם של אלכסנדרה גַרבַּריני עם אמיל קרנייה, יאן לַמבֶּרץ ואבינעם פת; Jewish Responses to Persecution, Volume III, 1941–1942, בעריכתם של יורגן מתאוס עם אמיל קרנייה, יאן לַמבֶּרץ ולאה וולפסון; Jewish Responses to Persecution, Volume IV, 1942–1943, בעריכתו של אמיל קרנייה; Jewish Responses to Persecution, Volume V, 1944–1946, בעריכתה של לאה וולפסון; ו-The Holocaust in Hungary: Evolution of a Genocide, מאת זולטן ואגי, לסלו צ'וּס וגַבּוֹר קַדַר. הוא מוצא שהישגי הקבצים על התגובות היהודיות ועל הונגריה חשובים מאוד וכי שפע המקורות הראשוניים מועיל מאוד, אף שיש לו גם כמה דברי ביקורת. גיא מירון מהלל את ספרה החדשני של קים ווּנשמן, Before Auschwitz: Jewish Prisoners in the Prewar Concentration Camps, ואילו דיטֶר פּוֹל מבקר קשות את ספרו של טימותי סניידר, Black Earth: The Holocaust as History and Warning, ומוצא שכפרשנות על הרקע לשואה ומקורותיה הוא "אינו משכנע". רפאל ואגו משבח את ספרו של שטפן יוֹנֶסקוּ 1940-44 "Jewish Resistance to “Romanianization, עם שהוא גם מצביע על פגמים בספר. טומס קוּנֶה סבור שבספרה של סוזן ויין, Antisemitismus im Reichstag: Judenfeindliche Sprache Politik und Gesellschaft der Weimarer Republik יש עושר אמפירי, אך אין בו משום חידוש מושגי.
כשהיה הקובץ הזה בשלבי סיום הלך לעולמו ג'פרי הרטמן, חוקר חשוב נוסף בתחום לימודי השואה. הרטמן היה ידוע כמנהל וכיועץ הפקולטה בארכיון הווידיאו לעדויות שואה על שם פוֹרטוּנוֹף (Fortunoff Video Archives for Holocaust Testimonies) באוניברסיטת ייל. הפרויקט הזה, שהתחיל בראיונות עם עדים וניצולי שואה באזור ניו הייבן, קונטיקט, הורחב בשנות השמונים, בניצוחו של הרטמן, לכדי מפעל ראיונות שיטתי שכלל ניצולים בארצות־הברית ובמדינות נוספות. תרומתו של הרטמן לחקר השואה באמצעות המפעל הגדול הזה כמו גם פרסומיו והרצאותיו על עדויות ניצולים סייעו להעניק קול לקרבנות. רבים מן המאמרים בכרך הזה והספרים הנסקרים בו אף הם נותנים קול לקרבנות השואה, במה שהיום הוא מתודולוגיה מקובלת לחלוטין בחקר השואה. אנחנו מאמינים שהקובץ הזה הוא מחוות כבוד הולמת לזכרם של הרטמן ושל שלושת ההיסטוריונים המונצחים בו.
