פטירתו של פרופסור דוד סזרני בטרם עת נחתה על חבריו הקרובים בירושלים כרעם ביום בהיר. אמנם ידענו שאובחן אצלו סרטן העצמות וכי הוא נותח, אך על־פי חילופי דברים אתו ועם בני משפחתו סברנו שהניתוח עבר בהצלחה וכי צפויה לו החלמה מלאה. הפרוגנוזה — ובייחוד לנוכח הכושר המצוין שלו כרץ מרתון וכרוכב אופניים למרחקים ארוכים — נראתה טובה מאוד. נראה שדיוויד שאב עידוד מביטויי דאגתנו והביע תקווה שבסופו של דבר יחזור לתפקוד מלא. בשורת מותו הכתה אותנו אפוא בהלם נורא. מפתיעה אולי יותר הייתה סיבת המוות — מחלת לב. מתברר שעיסוקו הנלהב של דיוויד בספורט מיסך את קיומה של מחלת הלב שסבל ממנה. חודשים רבים חלפו ועדיין קשה מאוד להסכין עם מותו.
הייתה לי זכות גדולה לפגוש את דיוויד בעניינים מקצועיים לפני למעלה מעשרים שנה, כשהזמין אותי להציג מאמר בכינוס שארגן מטעם ספריית וינר בלונדון לרגל חמישים שנה לשואת יהודי הונגריה. עד מהרה הפך הקשר המקצועי לידידות הדוקה שכללה את משפחותינו. בעיקר בשלבים המוקדמים של הקריירה שלו היה דיוויד שוהה בביתנו אחרי כינוסים, כשהיה נשאר בירושלים לצורך מחקר ביד ושם ונזקק למקום לינה. גם אני התאכסנתי בביתו כל אימת ששהיתי בלונדון. בפעם האחרונה היה הדבר באביב 2015, כשהשתתפתי במפגשים ב-University College London לצורך פרויקט מחקר. בהזדמנויות כאלה נהניתי מהכנסת האורחים החמה של "פונדק" סזרני.
במסתו “Autobiographical Reflections on Writing History, the Holocaust and Hairdressing" מספר סזרני את סיפורו האישי וכיצד הוביל אותו להיעשות לחוקר שואה. הוא נולד ב-1956 למשפחה יהודית אבל לא קיבל חינוך יהודי מסורתי. הוריו היו קומוניסטים אידאולוגיים — יותר בלבם ופחות במעשיהם. ואף-על-פי-כן שרתה בבית אווירה יהודית מאחר שרבים מחבריהם היו יהודים בעלי נטייה דומה. התודעה היהודית של סזרני הביאה אותו להתנדב בקיבוץ בישראל וכל חייו הוסיף לתמוך בישראל, אף שאת מקומו של הפרץ האידאליסטי הראשון תפסה הבנה מפוכחת ומפורטת יותר של המדינה, של אתגריה ושל פגמיה.
התודעה הזאת הביאה אותו גם לחקור את יהדות בריטניה, דבר שנודעה לו תוצאה מכרעת יותר בנוגע לקריירה שלו. הוא רכש את השכלתו בקיימברידג', באוניברסיטת קולומביה ובאוקספורד ועבודתו בתחום הניחה את היסודות להתנסותו הראשונה בלימודי שואה כשהתבקש לערוך מחקר מטעמה של הקבוצה הפרלמנטרית הרב־מפלגתית לפשעי מלחמה שהתחילה לחקור ב-1986 את סוגיית בריטניה ופושעי המלחמה הנאצים שהגיעו לחופיה. עד שהושלם דוח הוועדה, כעבור שנתיים, כבר התחיל סזרני לקנות לו שֵם בתור חוקר שואה. מאחר שהגיע לנושא דרך היסטוריה בריטית ויהודית־ בריטית ולא דרך ההיסטוריה הגרמנית הביא עמו סזרני את נקודת המבט הבריטית והבריטית-יהודית לעיסוקו בשואה. במרוצת הקריירה האקדמית שלו לימד בלידס (Leeds), בקווין מרי קולג', בסאותהמפטון (Southampton), וברויאל הוֹלוֹוי.
בחלוף הזמן הרים סזרני תרומה נכבדה למחקר, לחינוך ולהנצחה הציבורית של השואה. בתור היסטוריון שבא במגע עם הציבור היה לו תפקיד מרכזי בטיפוח מודעות גדולה יותר לשואה בבריטניה. הוא קרא להביא לדין את פושעי המלחמה הנאצים שהגיעו לחופי בריטניה הגדולה והרבה גם להתראיין בכלי התקשורת בנושאים הקשורים לשואה. הוא סקר ספרים רבים בכתבי עת יוקרתיים ביותר, מילא תפקיד מרכזי בקביעת יום זיכרון לשואה ובהקמת תצוגת הקבע על השואה במוזאון המלחמה האימפריאלי והיה חבר במשלחת הבריטית ל-International Holocaust Remembrance Alliance — IHRA, ובשמה הקודם Task Force for International Cooperation on Holocaust Education, Remembrance and Research. על תרומתו לטיפוח המודעות לשואה בבריטניה הוענק לסזרני אות אביר האימפריה הבריטית (OBE) ב-2005.
עם כל החשיבות של פעילותו הציבורית כהיסטוריון היה תפקידו של סזרני כחוקר רציני חשוב עוד יותר. המאמר הזה מתרכז בתרומתו לחקר השואה; אין הוא דן בנושא מרכזי אחר שבו עסק — יהדות בריטניה.
לסזרני, שלא כמו רבים החוקרים וכותבים על השואה ומתמחים בהיבט אחד או בסוגיה מסוימת, הייתה השקפה רחבה מאוד והבנה מקיפה. המתחקה אחר פרסומיו משנות התשעים של המאה שעברה ועד לספרו האחרון, Final Solution: The Fate of the Jews 1933–49, שראה אור חודשים ספורים אחרי מותו, נוכח לדעת כי הספר האחרון הזה, היסטוריה מקיפה של השואה, הוא שיא עבודתו. הוא משלב בתוכו את מחקריו הקודמים, את כתיבתו, ואת קריאתו המקיפה מאוד.
כמה מוטיבים עוברים בכתביו של סזרני כחוט השני. הוא מגלה מורכבות, מפרק מיתוסים ותפיסות שגויות ונזהר מאידאליזציה; את אירועי השואה ותוצאותיה הוא קושר קשר איתן לאירועי המלחמה ומראה בבהירות כי יש להבין אירועים בהקשרם; הוא דבק בהצגת נקודת מבטם של הקרבנות היהודים, בראש ובראשונה באמצעות קולותיהם; ואף את קולו שלו הוא מבטא בבירור, בדרך כלל בסגנון רהוט ושנון.
במידה רבה עלו המוטיבים החוזרים הללו עוד בספרו הראשון של סזרני על השואה, Justice Delayed: How Britain Became a Refuge for Nazi War Criminals , המבוסס על עבודתו בוועדה הרב-מפלגתית. זה היה מחקר חלוצי , שעסק באופן שבו מתפרשים השואה ופשעי המלחמה בבריטניה. תרומתו
החשובה ביותר היא ההסבר שהציע לשאלה מדוע אפשרו הבריטים למשתפי פעולה כה רבים ברצח היהודים להיכנס לארצם ולמה נותרה הסוגיה הזאת שכוּחה זמן רב כל כך.
בראשית הסברו מביא סזרני כמה רבדים של הקשר. הוא מתאר את מצבם הכאוטי של המוני העקורים אחרי המלחמה כמו גם את הלך הרוח של הפקידות הבריטית, האזרחית והצבאית; בעלות הברית המערביות, שמבחינתן היו פושעי המלחמה גרמנים ואוסטרים ואילו משתפי הפעולה המזרח אירופים כלל לא היו בראש מעייניהן; ובייחוד משתפי הפעולה מן מדינות הבלטיות שעליהם הוא כותב: "היה בלבול אדיר בשאלה מי הם, מה ההיסטוריה הצבאית שלהם ומה יש לעשות בהם".
משרד החוץ הבריטי לא שש להחזיר אותם לסובייטים שכן השבתם נחשבה להכרה בהשתלטות הסובייטית על המדינות הבלטיות. בדרך כלל התייחסו לגולים הבלטים בכבוד, בתור קרבנות של הסובייטים, אם כי היו גם חשדות בנוגע למעשיהם בתקופת המלחמה. מדיניות סינון מסודרת לא הופעלה כנראה. וכך, עקב חוסר הקפדה ואדישות מצד הממשלה הבריטית, כותב סזרני, התאפשר לבלטים רבים ששירתו בוואפן-ס"ס ומילאו תפקיד בשואה פשוט להיבלע בחברה הגרמנית. בסופו של דבר הגיעו לא מעטים מהם לממלכה המאוחדת.
לחוסר ההקפדה ולאדישות, הוא טוען, הצטרפו גורמים נוספים כגון הצורך בידיים עובדות ושדולת הגולים שכבר שהו בבריטניה. הבלטים נחשבו "חומר אנושי טוב", כמו האוקראינים מעט אחריהם, גישה שעולה ממנה הד של תאוריות אֵאוּגֶניות וגזעניות. היהודים, לעומת זאת, לא הוכללו בתכניות הגירה ועבודה שונות שהוצעו באותה עת וזאת, לדברי סזרני, מתוך צירוף של תגובת נגד על סוגיית ארץ-ישראל, גזענות ואנטישמיות.
תרומה חשובה נוספת של הספר טמונה במיומנות שבה הוא קושר את הדיון אחרי המלחמה לאירועים בתקופתה. ניתוחו של סזרני הער לדקויות של שיתוף הפעולה במזרח אירופה הוא סיכום מוקדם מצוין של הנושא המורכב הזה. כפי שכותב סזרני, אמנם הדחף המיָדי של רבים ממשתפי הפעולה במזרח אירופה להצטרף לגרמנים היה הרצון להימלט מן התנאים הקטלניים במחנות השבויים הגרמניים, אבל לרבים היה גם מערך אידאולוגי שהניע אותם לכך: האמונה שהיהודים אחראים לפשעי המשטר הסובייטי באזורים שכבשו הרוסים בחודשי המלחמה הראשונים; אנטי־קומוניזם קיצוני; התקווה להגיע לעצמאות באמצעות הנאצים; ואנטישמיות עמוקה ומושרשת. מרגע שהחליפו צד לא היססו רבים מהם להשתתף ברצח העם היהודי.
פעילותם הרצחנית התרחשה בראש ובראשונה במסגרת הירי ההמוני השיטתי שהתבצע בחסות הס"ס ואורפ"ו ומצודי השילוחים בגטאות במזרח אירופה. להמחשת הברבריות והאכזריות הקיצונית של המבצעים האלה מביא סזרני עדויות מכלי ראשון של יהודים. בדרך הזאת הציג את מעשי הזוועה של המבצעים והבטיח שקולות הקרבנות יישמעו ויראו בהם בני אדם ולא אובייקטים גרידא.
חלק של הסיפור הצורם לנו במיוחד כיום הוא קליטתה בבריטניה במאי 1947 של כל הדיוויזיה הגליציאנית של הוואפן-ס"ס, שנשארה כמעט שלמה מדרום לרימיני שבאיטליה, כדי שאנשיה לא יוחזרו לברית-המועצות. ניתוחו החודר של סזרני מראה כי אף שבבריטניה קמה מחאה כלשהי, מאחר שהיה ידוע משהו על מעשיהם בשואה, ומשרד הפנים ניסה למנוע מאנשי הדיוויזיה מעמד של אזרחים כדי לחסום בעדם את הכניסה לאנגליה, הדיוויזיה אכן הגיעה. עד לסוף 1948 כבר היו כמעט כל 8,300 אנשיה ששהו באנגליה בתהליכי התאזרחות או בתהליכי הגירה לקנדה. רק שלושים ושניים מחברי הדיוויזיה לא קיבלו את הזכות להתיישב בבריטניה בשל עברם במלחמה. כפי שכותב סזרני: "העברתה של הדיוויזיה הגליציאנית מספר 14 של הוואפן-ס"ס לבריטניה במאי 1947 לא הייתה מבצע חשאי, אך ההיסטוריה שלה טוהרה ונעשו מאמצים להצניע אותה בציבור".
סזרני ראה את מושאי מחקרו בהקשרם הרחב. את עשרות השנים של חוסר מודעות לסוגיית פושעי המלחמה ייחס במידה רבה לאופן שבו הגיעו הידיעות על השואה לאנגליה. מחנות ההשמדה ושדות הקטל ההמוני היו על אדמת אירופה המזרחית, שעברה לשליטה סובייטית, ואילו המחנות שהתפרסמו בבריטניה היו בעיקר אלה שבהם היו היהודים מיעוט בקרב האסירים. רבים בבריטניה לא ראו אפוא בבירור את היהודים כקרבנותיו העיקריים של הנאציזם ונושא פשעי המלחמה נגד היהודים החל להתעורר רק כשהתחילה התפיסה הזאת להשתנות, בשנות השמונים של המאה העשרים.
סזרני בוחן בהרחבה את הוויכוחים הלוהטים בשני בתי הפרלמנט ובתקשורת בעניין חוק פשעי מלחמה שאומץ ב-10 במאי 1991. הוא מציין שהחוק התקבל בסופה של "אחת המערכות הציבוריות הארוכות, הטעונות והפולמוסיות ביותר בהיסטוריה הפוליטית אחרי המלחמה". עשרים וחמש שנה אחר כך קולו החודר של סזרני עדיין מהדהד בפסקת הסיום של הספר:
אם אפשר להפיק לקח כלשהו מהתפתחותה של אירופה החדשה הרי זה שאת העבר אי-אפשר להדחיק וכי התעלמות מהפלורליזם של מדינות הלאום מסוכנת ביותר... ייתכן שהתמהמהות הצדק בכל זאת אינה התכחשות לצדק; אך התכחשות להיסטוריה לא תוביל לעולם לצדק.
בינואר 1992 ארגן סזרני מטעם ספריית וינר סימפוזיון לציון שנת היובל לוועידת ונזה, סימפוזיון שבעקבותיו נולד הספר The Final Solution: Origins and Implementation. הכנס התקיים בתקופה שבה השתכללה הבנת התפתחותו של הפתרון הסופי באמצעות דיונים ומחקרים חדשים. כך הוכשרה הקרקע להבנה ברורה יותר שמעבר לוויכוח בין אינטנציונליסטים לפונקציונליסטים שעדיין ניטש אז במלוא עוזו. במבוא שלו מתייחס סזרני לשלב הזה כשהוא מציג את ועידת ונזה בהקשרה: "במשך שנים רבות הפריזו בחשיבותה של ועידת ונזה, ואחר כך המעיטו בערכה עד שכביכול לא נותר ממנה הרבה יותר
מבימה להפגנת כוח של היידריך, אבל שנת היובל לקיומה מספקת נקודת מוצא לבחינת מקורותיו של הפתרון הסופי ויישומו".
כעבור שנתיים ארגן סזרני כינוס נוסף לציון חמישים שנה לחורבן יהדות הונגריה ותוכנו נדפס בספר Genocide and Rescue: The Holocaust in Hungary. נושא הכינוס הוא אחד הפרקים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות השואה, במידה רבה משום שהתרחש סמוך כל כך לקץ המלחמה. הכנס והספר
שיצא בעקבותיו משכו אפוא תשומת לב לסוגיות שנויות במחלוקת ושפכו עליהן אור חדש. בכלל אלה היו תפקידם של ההונגרים ושל החברה ההונגרית ברדיפות וברצח; מידע וידע על רצח היהודים; התגובות היהודיות על הרצח; ופעולות ההצלה. מאמרי הכינוס העידו על חקירת חומרים חדשים שהתגלו בארכיונים שנפתחו זמן לא רב לפני כן במדינות הקומוניסטיות לשעבר.
במקביל להתקנת הקובץ הזה היה סזרני שקוע בחקר הביוגרפיה של ארתור קסטלר והדבר משתקף במבוא שלו. משפט הפתיחה מלמד רבות על גישתו של סזרני להיסטוריה: שילוב של סיפורים אישיים בהקשרים רחבים יותר. "התנסותו של אדם אחד יכולה לשמש נקודת כניסה לאחת הטרגדיות האנושיות המחרידות ביותר במאה הזאת". אחר כך הוא מציג את דיוקנו של ארתור קסטלר בראשי פרקים — כפליט, כסופר וכפעיל שקרא לעשות את מרב המאמצים כדי להציל יהודים מן השואה המתהווה סביבם. כשניחת מנגנון ההרס על קהילת יהודי הונגריה הוא נותן ביטוי ל"תחושת הקבס והתסכול [של קסטלר] שראה כיצד ניסיונותיו להצילם עולים בתוהו".
בהיותו ער כתמיד לחשיבות של תולדות השואה לימינו סזרני נדרש במבוא שלו גם לאירועים הרצחניים שהתחוללו באותו הזמן ביוגוסלוויה לשעבר וברואנדה:
למרות התרחשויות חוזרות ונשנות של רצח המונים ורצח עם מאז 1945 לא היה העולם עד לדבר דומה לאסון בהונגריה. בלי להמעיט כהוא זה מממדיו ועצמתו של הסבל האנושי הכרוך בהם הדמיון בין "הטיהור האתני" ביוגוסלוויה לשעבר או הג'נוסייד ברואנדה ובין האירועים בהונגריה הוא חיצוני בלבד. המקבילות השטחיות הקיימות רק מדגישות את ההבדלים התהומיים. ועם זאת מועיל ואף חשוב להבין את ההבדלים כי על־אף הכל האסונות האחרונים האלה קרו גם קרו.
הניסוח המוקדם הזה של הדרך שבה יש לגשת לשואה בעידן הג'נוסייד והצורך בניתוח השוואתי של מקרי ג'נוסייד שונים משותף לרבים בקהילת חוקרי השואה והג'נוסייד גם כיום. הביוגרפיה רחבת ההיקף של סזרני על ארתור קסטלר (Arthur Koestler: The Homeless Mind) שראתה אור ב־ 1998 אינה בגדר עבודת מחקר העוסקת בשואה כשלעצמה, אף ששנות השואה והשפעתן הן חלק נכבד מן הסיפור. החלקים העוסקים בתקופת השואה מסייעים לנו להבין כיצד בני אדם שהיו מודעים לאירועים המתחוללים והיו קשובים להם הבינו אותם והושפעו מהם. זאת ועוד, הוא מוסיף פרטים חשובים לדמותם של מי שקראו לפעולה כדי לסייע ליהודים, נושא שסזרני עתיד היה לחזור אליו בספר מאוחר יותר.
פרויקט המחקר הזה התחיל כבחינה של הצדדים היהודיים של קסטלר והוביל בסופו של דבר לבדיקה שלמה יותר של האיש. סזרני, שקרא בקפידה את הביבליוגרפיה הנרחבת של קסטלר וליקט חומרים מארכיון נרחב לא פחות, ממפה לא רק את הישגיו הספרותיים של קסטלר, את הרקע להם ואת השפעתם, אלא גם מתעמק בנבכי נפשו. הוא מציג את התפניות החדות בזיקותיו הפוליטיות האידאולוגיות, מציונות רוויזיוניסטית לקומוניזם, לאנטי-קומוניזם, שוב לציונות ומשם להפניית עורף ליהדותו. בהתירו את אישיותו המורכבת של קסטלר וזהותו היהודית מגיע סזרני למסקנה שהעצמי המסוכסך שלו היה טיפוסי לאינטלקטואלים בתקופתו, ובייחוד אינטלקטואלים יהודים.
על-אף מסקנתו באשר לאישיותו הטרופה של קסטלר משבח סזרני את תרומותיו: חמישה רומנים; שני ספרים אוטוביוגרפיים; רשימות עיתונאיות; תולדות המדע; ועוד. "טווח תחומי העניין שלו, טעמו השמרני וכישוריו הרב־-תחומיים ראויים לציון כשלעצמם".
התקופה מעליית הנאצים לשלטון עד לתום השואה הותירה רושם גדול בקסטלר והשיבה אותו אל הציונות. לנוכח רדיפתה של יהדות גרמניה והתגברות האנטישמיות בחלקים גדולים של אירופה ראה עתה את שיבת היהודים לארץ-ישראל ראייה מעשית מאוד, "ארץ קטנה שבה יוכלו היהודים למצוא מקלט". יתר על כן, ניסיונו האישי של קסטלר ומפגשיו האישיים השפיעו מאוד על כתיבתו בתקופה הזאת. ספרי המלחמה שלו, אפלה בצהריים, Scum of the Earth ו-Arrival and Departure עוסקים באנטי-קומוניזם שלו, בחוויותיו במלחמת האזרחים בספרד ובמחנה לה וֶרנֶה (La Vernet) ובחוויותיו כפליט בצפון אפריקה ובפורטוגל, בהתאמה. על דוח הבונד על טבח יהודי פולין בקיץ 1942 ועל השליח הפולני יאן קרסקי (Jan Karski) שמע קסטלר כעבור חודשים אחדים. הוא כתב לבי בי סי תסכית, “Jewish Massacre”, שיוחס לקרסקי ושודר ביוני 1943; בינואר 1944 פרסם בניו יורק טיימס מגזין מאמר, "On Disbelieving Atrocities".
ואף שלא הצליח לעזור לאשתו, דורותיאה אשר, שממנה נפרד והיא לא הצליחה לצאת מצרפת, הוא הצליח לסדר סרטיפיקט עלייה לאמו שהייתה בהונגריה כשפלשו אליה הגרמנים במרס 1944. אשתו ואמו נשארו שתיהן בחיים. בבריטניה התקרב קסטלר לחיים וייצמן ובסוף 1944 נסע לארץ-ישראל. התוצאה הייתה הרומן גנבים בלילה, המתרחש בארץ-ישראל ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. סזרני כותב: "אירועי 1944-1942 המטלטלים החזירו את קסטלר לשורשיו היהודיים... ברגע מכריע בהיסטוריה של אירופה ובחייו שלו בחר קסטלר לפעול כיהודי".
בשרטוט דיוקנו המפורט של קסטלר, שבו הוא מאיר היבטים רבים של האיש, סזרני גם מראה שבמדינות מחוץ לאזורי הכיבוש של הנאצים היו אנשי רוח ציבוריים, פליטים כמו קסטלר, שהיוו מעין גשר בין אירועי השואה לחברות שבקרבן חיו. בחינת מעשיהם ומחשבותיהם יכולה לשפוך אור על האופן שבו התקבל המידע על גורל היהודים ב"עולם החופשי".
ב-2002 ערכו סזרני ופול לוין ספר כינוס ושמו Bystanders" to the Holocaust: A Re-evaluation". מבחינות רבות הרחיב הספר הזה את נושא התגובה השזור בחלק גדול של הביוגרפיה של קסטלר. המאמר שתרם סזרני עצמו לספר, Mad Dogs and Englishmen: Towards a Taxonomy of Rescuers in a ‘Bystander’ Country — Britain 1933–45, מבהיר בראייה דקה ומדוקדקת את הגורמים הרבים שהביאו תריסר מן הפעילים הבולטים שקראו לסייע ליהודים לעסוק בפעילותם זו. סזרני מראה כי גורמים כגון דת, פילושמיות, גיל, דור ואידאולוגיה לא היו משותפים לכל המצילים ואין בהם כדי להסביר את מעשיהם בכל המקרים. הוא סבור כי המשותף לכולם היה שכולם היו אנשי מעשה, קוסמופוליטנים, שחשו אחריות אישית. נוסף על כך הכיר כל אחד מהם את גרמניה ואת מרכז אירופה במידה שלא אפשרה לו להרגיש שהאירועים מתרחשים, כדברי נוויל צ'מברליין, ב"ארץ רחוקה ובקרב אנשים שאיננו יודעים עליהם דבר". אדרבה, הדוגלים בהצלה חשו אמפתיה לקרבנות. דברי הסיום של העורכים קוראים להבחנה דקה בהבנת מי שמכונים העומדים מן הצד, להכרה בגורמי ההקשר האובייקטיביים יותר שהשפיעו עליהם, ולניסיון להעריך אילו פעולות היו אפשריות אז.
אחד מספריו החשובים ביותר אולי של סזרני הוא הביוגרפיה שפרסם ב־ 2004 על אדולף אייכמן, פושע המלחמה שהפך לסמל. סזרני מגשים בהצלחה את מטרתו המוצהרת בספר Eichmann: His Life and Crimes - הוא מחולל רוויזיה בתדמיתו של אייכמן בציבור הרחב, מאפיין אותו בצורה מדויקת יותר ומיטיב לשלב אותו בהיסטוריה של השואה ושל התפתחותו ויישומו של הפתרון הסופי. בתקופה ששקד על הכנת הספר התפרסמו ספרים אחרים שהחלו בתהליך הזה והחשוב שבהם הוא אולי ספרו של יעקב לזוביק הביורוקרטים של היטלר, על אייכמן ואנשיו.
בתקופת המשפט הוצג אייכמן לחליפין כביורוקרט שטני ספוג שנאה — למשל בידי התובע גדעון האוזנר ושורה של סופרים הפופולריים — או כמטורף שילדותו הותירה בו צלקות בשירותו של משוגע אחר; או, כ"כל אדם", כטענתה של חנה ארנדט. בה בעת נחשב המשטר הנאצי למנגנון ביורוקרטי משומן היטב. כך היה עד שנות השמונים של המאה העשרים שבהן הופיעו כמה מחקרים חשובים שהראו תמונה אחרת.
סזרני סיפק תיקון נחוץ והראה שאייכמן לא היה בורג קטן במכונת הרצח, אף לא חיית טרף שלוחת רסן. אייכמן גם לא היה מפקד כל יכול או מקבל החלטות; הוא היה מנהל: "הוא ניהל את רצח העם כפי שמנכ"ל של תאגיד כלשהו היה מנהל חברה רב-לאומית". ובאחת מהבחנותיו החשובות ביותר, מוכחת בבירור לאורך כל הספר, כותב סזרני: "אייכמן לא היה משוגע, אף לא מילא פקודות כרובוט. הוא חונך לרצח עם ובחר להוציא אל הפועל את מה שלמד".
אייכמן לא היה בעמדת מפתח של קבלת החלטות בתוך ארגון העשוי מקשה אחת; הוא
הסתגל למדיניות שלא הוא התווה, שהיפּכה את המנגנון שהקים ושללה במובלע את הנחות היסוד שלו. זאת ועוד, עד לוועידת ונזה לא הייתה כל ערובה לכך שהדרך החדשה תצלח או תצמיח לו תועלת. אם נסתכל על אייכמן כעל משתתף בדרג הביניים, פקוּד הפועל בזירה של מעצבי מדיניות ואליטות שלטוניות מתנגשות ולא כעל מבצע של מדיניות ריכוזית נחרצת, כי אז נעשות תגובותיו פחות מדהימות, אם כי לא פחות מקוממות, ואכן אף יותר אנושיות... רווח לו שוועידת ונזה הבטיחה לו תפקיד בשלב החדש של "המדיניות היהודית". תפקידו כ"מומחה הגירה" נעלם, אך נשמר לו תפקיד מפתח ביישומה של המדיניות החדשה... בעקבות ועידת ונזה נעשה אדולף אייכמן המנהל בפועל של רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה.
ואף שההחלטות היו בידיהם של היטלר, הימלר והיידריך הייתה לאייכמן "בכל זאת השפעה מיוחדת להרע. שוב ושוב התערב והגביל את סוג היהודים ומספר היהודים שהוחלט כי יהיו פטורים מהשילוחים. בהולנד הוא נאבק במשך חודשים להוציא מכלל הפטורים את אלפי היהלומנים היהודים, אף שהיו חיוניים למשק".
סזרני מראה שאייכמן לא היה אנטישמי ארסי במיוחד כשרק הצטרף לס"ס, אבל הוא השתנה במרוצת הזמן. בניגוד לדימוי הרווח של אייכמן כרוצח משרדי מראה סזרני שאייכמן יצא לעתים קרובות ממשרדו ופקד את אתרי הרדיפות והרצח ובכלל זה אושוויץ. הייתה לו אחריות מיוחדת לגטו טרזיֶנשטט והוא ביקר בו לעתים קרובות. כשכבשו הגרמנים את בעלת בריתם הונגריה, במרס 1944, הוטל על אייכמן לנהל את שילוחי היהודים בשטח: "כאן הוא ניצל את כל מומחיותו כדי לתאם בהצלחה את הלוגיסטיקה בין עמים וגופים שונים שכמה מהם היו רוצים להשתלט על תפקידו".
אם בראשית הקריירה שלו היה אייכמן מסור לעבודתו והקפיד על ערכי ההתנהגות של הס"ס הרי שב־ 1944, בהונגריה, כפי שמראה סזרני, פני הדברים היו שונים. בבודפשט חי אייכמן את החיים הטובים, אכל מעדנים, שתה משקאות חריפים ורדף נשים. "אייכמן לא היה מפלצת סדיסטית ותאוותנית כפי שהציגה אותו אחר כך העיתונות, אך אין ספק שהוא גם לא היה פקיד אטום או ביורוקרט רובוטי. הכוח, כוח החיים והמוות, השחית את אייכמן. ב-1944 כבר היה רקוב מן היסוד".
חלק גדול של הביוגרפיה בוחן את לכידתו של אייכמן ומשפטו ב-1961 סזרני מצליח לפרק למרכיביהם היבטים מרכזיים של המשפט ושל האיש על סמך מידע שהתקבל מאז. לעתים קרובות הוא יכול לציין מתי שיקר אייכמן ומתי אמר אמת אך התובע והשופטים חשבו שהוא משקר. סזרני מתייחס במידה ניכרת של ביקורת אל התביעה שהאסטרטגיה שלה הייתה לשחוק את אייכמן ולהציגו בתפקיד משתתף בכיר מאוד ברצח. אך בצד הביקורת הצורבת של סזרני הוא גם מנסה להסביר מדוע שרר חוסר הבנה גדול כל כך.
למרבה הצער טעתה התביעה בפירוש רבים מן המסמכים. בגלל מגבלות הידע ההיסטורי באותה עת ואופן ניסוחם של האישומים האשים התובע את אייכמן בפשעים שלא ביצע וסירב להתייחס ברצינות לדבריו כשהכחיש את אחריותו להם. אייכמן נאלץ להכחיש מכל וכל מסמכים משום שהתביעה ייחסה להם דברים שלא היו בהם. ההכחשות הציגו אותו באור שלילי עוד יותר מכפי שהיה במציאות ובדיעבד רידדו את המשפט לכדי פארסה.
בסיכומו של סזרני מתגלה אייכמן כבן תקופתו — אנושי ועם זאת לא שגרתי. כך נפתח צוהר חשוב אל ההתנהגות הנאצית ואנו מיטיבים להבין לפחות כמה ממבצעי השואה.
המסקנה הבלתי נמנעת היא שאייכמן לא התנגד להסב ליהודים סבל מזוויע או לדון אותם למוות בטוח. לא היה שום היבט ביחסם של הנאצים ליהודים שהטריד אותו מטעמי תבונה, חוק או מוסר, במידה שתצדיק התמרדות, התנגדות או התחמקות כשנדרש ליישמה... המפתח להבנתו של אדולף אייכמן טמון לא באיש אלא ברעיונות שקנו להם שליטה עליו, בחברה שבה הם רווחו ללא סייג, במערכת הפוליטית שהפיצה אותם ובנסיבות שבהן התקבלו על הדעת.
כפי שכותב סזרני בספרו Justice Delayed סימל ברגן-בלזן בעיני רבים בבריטניה את זוועות הנאצים. על רקע זה ארגנו הוא וסוזן בַּרגֶ'ט ממוזאון המלחמה האימפריאלי כינוס לרגל שישים שנה לשחרור המחנה שתוכנו התפרסם אחר כך בספר Belsen 1945: New Historical Perspectives.
מאמרו של סזרני בקובץ "A Brief History of Bergen-Belsen" מבהיר נקודות חשובות בנוגע לאותם היבטים חדשים. הוא מסביר איך הפך המחנה ממחנה שבויים למחנה מעצר לאזרחי בעלות הברית שהנאצים קיוו להחליפם באזרחים גרמנים שנותרו בשטחי בעלות הברית אחרי תחילת המלחמה. בין האסירים הללו היו יהודים בעלי אזרחות בריטית מארץ-ישראל או אישורי עלייה שהיו אמורים להיות מוחלפים בטמפלרים (גרמנים שהשתקעו בארץ-ישראל), וכן יהודים אזרחי מדינות מחוץ לשטחי הכיבוש הנאצי באירופה. בניגוד לדעה הרווחת ראה סזרני במחנה פתח הצלה שבעלות הברית החמיצו
את האפשרות לנצלו.
כשהייתה להם אפשרות להציל יהודים מברגן־בלזן באמצעות העסקאות האלה לא זיהו נציגי בעלות הברית למרבה הטרגדיה את הסכנה המאיימת על היהודים או העניקו עדיפות לשימור המצור על גרמניה וסירבו לשאת ולתת עם האויב. מן הבחינה הזאת בלזן הוא הסיפור של תגובות בעלות הברית על רצח העם שנעשה ביהודים לא פחות משהוא חלק מסיפור הרצח עצמו.
כאן שוב מוכיח סזרני את שליטתו בעיצוב תיאורים אנושיים קצרים ונוקבים המדגימים טענות מרכזיות. במילים ספורות הוא מעורר את זכרו של הסבל האדיר בברגן-בלזן:
גם בטובים שבזמנים יכול היה המחנה להתמודד רק בקושי עם מספר האסירים שתוכנן להכילם מלכתחילה. ב"מחנה הכוכב" היה חדר רחצה אחד ובו 12 ברזים ל־ 4,000 אסירים ומספר הכלואים הרקיע שחקים בראשית 1945. ב"מחנה האסירים" לא היו שירותים סניטריים כלל ולא הייתה אספקת מים.
בשנים 2012-2010 היה סזרני עורך שותף של שלושה ספרי כינוסים על התקופה שאחרי המלחמה. שני הראשונים, שכותרת המשנה שלהם היא Landscapes after Battle, עסקו בניצולים ובנושא הצדק, הפוליטיקה והזיכרון בתקופה שמיד אחרי המלחמה. הספר השלישי עסק בסוגיות שתיקתם לכאורה של הניצולים אחרי השואה. המבוא שכתב לכרך הראשון של Landscapes after Battle מעלה נושא חדש שהעיסוק בו באותה עת היה חלוצי והוא נדון גם בספרים מאת טוני ג'אט (Tony Judt), קית לואי (Keith Lowe) ויאן בּוּרוּמה (Ian Buruma). שכן בניגוד לאמונה הרווחת לא הביא סיום המלחמה לשלום מיָדי; תחת זאת נותרה אירופה זירה של מהומה ואלימות עוד זמן רב אחרי קץ הלוחמה הרשמי.
במאמריו שבקובץ השני של Landscapes after Battle ובקובץ After the Holocaust: Challenging the Myth of Silence דן סזרני בזיכרונות ניצולים מן התקופה המוקדמת ומראה כי רבות נכתב ופורסם מיד אחרי המלחמה. הוא אמנם לא הראשון שהראה זאת, אך במאמרו A New Look at some Old Memoirs, על נרטיבים מוקדמים של רדיפות הנאצים ורצח העם לא זו בלבד שהוא מפריך את מיתוס השתיקה אלא הוא גם מבקש להבין את מקורותיו. הוא מציג בו אפוא ניתוח פורץ דרך של הרושם שהותירו ספרי הזיכרונות בשעתם. תשובתו על השאלה מדוע התהווה מיתוס השתיקה תמציתית ומשכנעת כאחת: "הסיבה העיקרית להתמעטות העניין בסיפור הסבל וההתנגדות היהודיים תחת שלטון הנאצים היא שעד סוף שנות הארבעים כבר פשוט סופר על כך יותר מדי. לא מחוסר עניין גווע הביקוש: השוק היה רווי. אנשים שמעו מספיק".
סזרני מסביר שסיפורי זיכרונות שהתפרסמו עוד בזמן המלחמה, כגון יומנה של מרי ברג נרתמו לתעמולת המלחמה. זאת ועוד, יומנה נערך למטרה הזאת בידי שמואל לייב שניידרמן ולא ברור אילו שינויים בדיוק הכניס בטקסט בעצמו. "במקרה הטוב", כותב סזרני, "הבליעה מרי מקורות מיד שנייה כדי לתאר את המצודים שבהם רוקן הגטו מתושביו ואת המרד של 1943 . במקרה הרע הוסיף שניידרמן חומרים שליקט ממקורות אחרים וייחס אותם לה". כמו כל מסמך, מציין סזרני, גם סיפורי זיכרונות יש לקרוא קריאה ביקורתית.
סזרני גם מראה שספרי הזיכרונות המוקדמים נפוצו בעולם. הספר The Root and the Bough "...מסמל את הישגם היוצא דופן של יהודים מרחבי עולם ששיתפו פעולה כדי להציג לקהל רחב ככל האפשר תמונה אמתית של האסון שזה מקרוב התחולל". העורך לאו שוורץ נעזר בידי "לוסי דוידוביץ', פיליפ פרידמן, הוועד ההיסטורי המרכזי במינכן, CDJC בפריס, המכון ההיסטורי היהודי בוורשה ויד ושם. הוא גם השתמש בפרסומים רבים ביידיש, ובפרט פֿון לעצטן חורבן".
עד שהתחיל בעבודה על ספרו על הפתרון הסופי כבר חקר סזרני, כינס כינוסים ופרסם ספרים ומאמרים רבים על רבות מן הסוגיות המרכזיות בחקר השואה. בתוך כך ערך ב-2004 אסופה בת שישה כרכים של מאמרים מחקריים על השואה. כישרונותיו כהיסטוריון וככותב, בקיאותו הרבה ורשת ההיסטוריונים המרכזיים של השואה שעמם היו לו קשרי גומלין סדירים הכשירו אותו מאוד לחבר ספר עדכני ומרוכז בכרך אחד על תולדות השואה. תרומתו הגדולה לתחום בספר הזה אינה רק התיאור והניתוח המציבים אותו בחוד החנית של מחקרי השואה אלא היא באה לידי ביטוי גם בהשקפות חדשות ולא פעם מאתגרות. שיטת הפעולה (מודוס אופרנדי) המשוכללת שלו — הימנעות מאידאליזציה וממיתוסים; בחינת ההיסטוריה מריבוי נקודות מבט במקביל להענקת קול בולט לקרבנות היהודים; הצגת השואה בהקשרה ההיסטורי המורחב, ובייחוד ההתפתחויות שהובילו למלחמה המלחמה עצמה; השימוש בפרטי פרטים להבהרת רעיונות כלליים יותר; והעדפה עקבית של מורכבות על פני הסברים פשוטים — ניכרת לכל אורכו של הספר.
ואף שמתחילת המאה העשרים ואחת ראו אור ספרים אחרים העשויים להיחשב ספרי היסטוריה של השואה בכרך אחד ספרו של סזרני בולט ביניהם. בניגוד למונוגרפיה המעולה של פיטר לונגריך, המתמקדת במבצעי השואה, סזרני בוחן את האירועים גם מנקודת מבטם של היהודים. מן הבחינה הזאת
הוא דומה יותר לשאול פרידלנדר האורג היסטוריה מריבוי נקודות מבט, אם כי סזרני מציג את החומר בצורה שיטתית יותר. ספרו כתוב באופן המאפשר להשתמש בו בכיתה ביתר קלות.
הטעם שמציג סזרני לכתיבת הספר מאתגר את הקורא מן הרגע הראשון:
מעולם לא הייתה השואה נוכחת כל כך. מעולם לא חקרו אותה בהיקף כזה, לא לימדו אותה בהרחבה כזאת ולא בחרו בה בתכיפות כזאת בתור נושא לרומנים ולסרטי קולנוע... ואף-על-פי-כן תהום פעורה בין תפיסת ההיסטוריה בקהל הרחב ובין המחקר העדכני בנושא... הנרטיב המקובל לוקה בחוסר איזון. הבלטת השילוחים למחנות ההשמדה, ובעיקר ממערב אירופה לאושוויץ, מאפילה על התקופה החשוכה שעברה על היהודים בגטאות בפולין. ואולם מספר היהודים שנכלאו בגטאות ורשה ולודז' בשנים 1941-1940 עולה על מניין האוכלוסין היהודים בצרפת, בבלגיה ובהולנד גם יחד באותה עת. יותר יהודים מתו בוורשה עצמה מאלה ששולחו מצרפת לאתרי ההרג במזרח אירופה. יותר יהודים נורו במרחק הליכה מבתיהם בקייב ב־ 30-29 בספטמבר 1941 מאלה שנכפה עליהם מסע הזוועות בן חמישה ימים בקרונות חתומים ממחנות מעבר בבלגיה למחנות המוות בפולין. ואף-על-פי-כן אחד מסמלי ההנצחה הטיפוסיים ביותר לשואה הוא קרון משא על גבי קטע של מסילת ברזל.
סזרני מוסיף ומסביר שההנצחה אינה מטפלת בנושאים הרגישים יותר, למשל ניצול מיני, סיאוב החיים בגטאות ובמחנות ואפילו יהודים שקמו על אחיהם. הצורך שחש לספק לציבור המתעניין מקור מעודכן ומהימן נבע דווקא מן הפער בין השתקפות השואה בתרבות העממית, בחינוך ובהנצחה ובין "תגליות החוקרים מדיסציפלינות רבות במסגרת אקדמאית ומחוץ לה".
כספר יסוד בהיסטוריה של השואה חוזר הספר בין השאר על דברים בסיסיים. ואולם אפילו בנוגע לנושאים שכבר נכתב עליהם רבות מוסיף לא פעם סזרני קול חדש, פרשנות חדשה או גישה חדשה. למשל בדיונו בחרם על היהודים בגרמניה זמן קצר אחרי שהנאצים עלו לשלטון גורס סזרני שהחרם לא התגבש משום שהנאצים בזו לדעת הקהל הבין־לאומית אלא היה מוגבל דווקא משום שייחסו לה חשיבות. החרם אף לא היה בראש ובראשונה שסתום לשחרור הלחץ בס"א לפעול נגד היהודים והונם אלא היה תגובה על האמונה שהחרם הזר הוא הוכחה לסולידריות היהודית ולשליטה הכספית היהודית. הנאצים, המשוכנעים באמיתות הפרוטוקולים של זקני ציון, חשבו שאם ילחצו על חלק אחד של היהדות העולמית יהיו החלקים האחרים "מוכרחים לשלם כדי לשחרר אותו מהלחץ. באותה מידה אם יאיימו על היהודים במקום אחד הם יכולים לגרום לממשלה במקום אחר להגיב. מרגע זה ואילך קיבלו העקרונות האלה מעמד של יסוד מוסכם במחשבה הנאצית".
סזרני מטעים שמאחר שזהו ספר על השואה מצויים היהודים בלב-לבו. כדי להדגיש את ההבדל בין היהודים לקרבנות אחרים של תורת הגזע הנאצית הוא מציין כי בזמן המלחמה במערב נטבחו חיילים קולוניאליים שחורים בידי הגרמנים בשוחות ובשדה הקרב, אך מי שנפלו בשבי יועדו להשבה לארצותיהם ולא נטבחו. הדבר הזה מעיד על "הבדל יסודי באופן שבו נתפסו היהודים לעומת אחרים שהגרמנים שייכו אותם לקטגוריות גזעיות מוגדרות. היהודים היו אויבים בנפש, אויב מסוכן ורב עצמה, שלא כמו קבוצות גזע אחרות."
סזרני טוען שגם היסטוריונים מתעלמים לעתים קרובות מדי מן המלחמה כהקשר חיוני להבנת ה"מדיניות היהודית" (Judenpolitik). הוא אמנם לא הראשון שטוען כך, אבל הטיעון שלו מהדהד לאורך כל הספר; הוא מוסיף שבעיניו של היטלר היה הדימוי שלו כלוחם חשוב עוד יותר מן האנטישמיות שעמדה בלִבּת זהותו.
עד סוף יולי ואחר כך באוגוסט 1941, טוען סזרני, כבר היה ברור למפקדי הצבא הגרמני כי טעו כשהמעיטו בערכה של ברית-המועצות והם נקלעו למצב ביש. אחרי הניצחון בקייב למשל פעלו רק מחצית מן הטנקים שלהם ולא הייתה להם כל אפשרות להחליף במהירות את אלה שנפגעו. בו בזמן גברה לחימת הפרטיזנים; היהודים נתפסו כבולשוויקים ולכן נחשבו בתור פרטיזנים או תומכיהם. משום כך הודגש פי כמה ההיבט האידאולוגי של המלחמה בבולשוויקים ומכוח זה, כפי שהצהיר אז הגנרל וילהלם קייטל (Wilhelm Keitel) המלחמה ביהודים. וכך סזרני מראה כי התפתחות המלחמה תרמה להקצנת המדיניות האנטי-יהודית והרחבתה לרצח נשים וילדים יהודים באוגוסט.
להערכתו של סזרני השפיעה המלחמה לא רק על "מדיניות היהודים" הגרמנית אלא גם על עמדותיהן של בעלות הברית ופעולותיהן בנוגע לקרבנות היהודים. סזרני כותב בחריפות ובפרובוקטיביות על שנת המלחמה האחרונה:
הגרמנים יכלו להמשיך ב"מדיניות יהודית" רצחנית עד לעיצומו של סתיו 1944 משום שבעלות הברית לא שמו קץ לא למלחמה ולא לטבח היהודים. את מהלך המלחמה ולפיכך את סיכויי ההישרדות של היהודים הכריע היטלר שחשק שיניים והמשיך הלאה בשעה שבעלות הברית לא הצליחו, לא במזרח אף לא במערב, לתרגם את ניצחונותיהן האדירים בחודשי הקיץ למהלומה מכרעת. אם במחצית הראשונה של המלחמה היו אלה הכישלונות הגרמניים בשדה הקרב שגזרו את גורלם של היהודים הרי עתה סבלו היהודים מתוצאות הכישלון הצבאי של בעלות הברית.
גם כאן, כמו בביוגרפיה שלו על אייכמן, מראה סזרני שהמשטר הנאצי כלל לא היה מנגנון משומן; הוא אף מכנה אותו "לא מתפקד (dysfunctional)". הוא גם מראה באופן משכנע שהתפקוד הלקוי של המשטר השפיע במידה רבה על המדיניות האנטי-יהודית.
...ההנהגה המפוררת ניסתה ללא הרף להגיע להישגים גדולים בפרק זמן קצר ובמשאבים מוגבלים. הבדלי אישיות ומדיניות משכו בכיוונים מנוגדים, התנגשו ופשוט התעייפו... המדיניות היהודית לא נראתה עקבית או החלטית משום שלא הייתה כך; היא הייתה מאולתרת, לא מתוכננת, ומשום כך בלתי צפויה.
כך היה לפני המלחמה, אחרי שפרצה המלחמה ועד לתקופה שבה התגבש הפתרון הסופי. ואולם בסופו של דבר הביאה המלחמה למידה של בהירו ת תאורטית ועמה "עקביות במדיניות האנטי־יהודית הנאצית. גרמניה הייתה מעורבת עתה בסכסוך עולמי פרי תכניתם של היהודית, נלחמה במלחמה נגד הבולשוויזם היהודי ברוסיה, נגד הגיס החמישי היהודי־קומוניסטי ברחבי אירופה ונגד הפלוטוקרטיה היהודית בארצות-הברית ובבריטניה".
כפי שכתב גבלס בהמשך לדבריו של היטלר ב־-12 בדצמבר 1941, בישיבה של מנהיגי המפלגה: "המלחמה העולמית הגיעה, חורבן היהודים חייב להיות התוצאה הבלתי נמנעת". ואולם בשטח נותר מנגנון הרצח לא משומן.
סזרני משלב מחקרים חדשים על המדיניות האנטי-יהודית הנאצית ומראה כיצד השתלבו הצעדים נגד היהודים במדיניות הטיפול באוכלוסייה המקומית במזרח, בגרמנים אתנים, במזון ובמחסורי מזון, בחששות הביטחוניים ובביזה ובניצול כלכלי של היהודים. בנוגע לפולין ב-1939 ועד תום המחצית הראשונה של 1941 הוא מפרש שהאמצעים בשטח היו במידה רבה פשוט פתרונות לעת מצוא. כך למשל הקמתו של גטו לודז' ב־ 1940 , "...לא הייתה הגשמה של מדיניות מכוונת לטווח הארוך שגיבשה המנהיגות הנאצית. אדרבה, זה היה מוצא נואש שמצאו אנשי מִנהל מקומיים לנוכח כישלון תכניות הגירוש והתרוששות האוכלוסייה היהודית שכשלעצמה הייתה תוצאת לוואי של הצעדים הגרמניים".
"לסגור אותם מאחורי חומה במקום שלא יראו אותם" — זה היה הפתרון הטוב ביותר שהצליחו מנהיגים נאציים מחוזיים ומקומיים למצוא באותה שעה.
סזרני מראה ש"מבצע ריינהרד", מסע הרצח של היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן, התגבש על רקע החששות הביטחוניים של הימלר. החששות האלה החריפו אחרי שקבוצת באום (Baum) תקפה תערוכה אנטי-סובייטית, היידריך נרצח והיה חשש למחסור במזון בפולין משום שההתקדמות לעומק השטח הסובייטי לא התקדמה כמתוכנן.
בדיונו בהרחבת אושוויץ ב-1942 מתקן סזרני אי־הבנה רווחת בנוגע לעבודת הכפייה היהודית. כשהבין הימלר שהמלחמה לא תהיה קצרה הוא החליט לחזק את הס"ס באמצעות הגברת עבודת האסירים במחנות, ובייחוד באמצעות ניצולם עד כלות של היהודים. אך סזרני מסביר כי אף-על-פי-כן שהדבר "נודע בלשון הדיבור כ'השמדה באמצעות עבודה'", לא הייתה תכנית מסודרת כזאת. "המושג יוחס למה שנעשה ביהודים בדיעבד ובצורה לא מדויקת. בפועל אפשרה להם העבודה הארכת חיים ורבים עתידים היו לשרוד במחנות עבודה יותר מאשר בבריחה מהגטאות". חוקרים נוספים עמדו על כך בשנים האחרונות.
בהסתמכו הן על מחקרים קודמים והן על מחקרים חדשים יותר מסביר סזרני כי למרות סיכויי ההישרדות הנמוכים חיפשו היהודים באופן פעיל דרכים להישאר בחיים. על המצב בפולין הוא כותב:
סיכויי ההישרדות של יהודים בפולין אכן היו זעומים ושיעור ההצלחה הנמוך עד להחריד האפיל על מאמציהם של מי שניסו לברוח או להסתתר. ואולם מחקרים חדשים יותר מגלים כי... שיעור ניכר של יהודי הערים והעיירות בשטחי הגנרלגוברנמן ביקשו לחמוק מן המצודים באמצע ועד סוף 1942 באמצעות בריחה ליערות ובניית מקומות מסתור. ההיסטוריון הפולני הקנדי יאן גרבובסקי מעריך שעד 250,000 יהודים ניסו להשתמט מן השילוחים באופן הזה. אך עם תום המלחמה לא היו יותר מ-50,000 מהם בין החיים.
שיעור ההישרדות הנמוך הזה היה קשור קשר הדוק ליחסה של האוכלוסייה המקומית ולהלשנות והסגרות שמהן סבלו היהודים: "בעיני רוב הפולנים והאוקראינים, לא היו היהודים בני אדם משוועים לעזרה אלא סחורות שאפשר לסחור בהן או להתעשר מהן".
מכאן הגיע סזרני למסקנות הנוגדות את האינטואיציה בנוגע להישרדות ומבוססות על מחקריהם של דוד זילברקלנג ויאן גרבובסקי:
בגלל דבקותה של המשטרה הגרמנית במצוד בלתי מתפשר אחר יהודים ויחסה של האוכלוסייה הפולנית או האוקראינית (לפי האזור), היה בטוח יותר, סטטיסטית, לשהות עד לשלהי 1943 במחנה עבודה. למרבה הטרגדיה העמידו ההתמרדויות במחנות ההשמדה בסכנה את ביטחונם היחסי של היהודים במתקני עבודת הכפייה בשטחי הגנרלגוברנמן ואף מעבר לגבולותיו.
ואף-על-פי-כן גם במהלך מסע ההרג של עובדי כפייה יהודים בפולין, "מבצע ארנטפסט (Erntefest)" בסתיו 1943, היו מובלעות של יהודים ששרדו בגלל חשיבותם הכלכלית למנהיגי ס"ס; למשל מי ששהו במחנה קרַשניק (Kraśnik).
סזרני נמנע מלאפיין את האקטיביזם היהודי מתוך אידאליזציה של התגובות היהודיות ומראה שהתנהגות היהודים הייתה רחוקה מכך. הוא כותב בהרחבה על הסבל בגטו ורשה ועל הניוון המוסרי שנוצר בעקבותיו. בצד ניסיונות לשפר את התנאים וליצור תרבות מפרט סזרני את האפליה המעמדית, השחיתות, הגנבות, הזנות ותחלואים נוספים שפשו בגטו. הוא מכנס קולות רבים של קרבנות יהודים כדי ליצור תמונה רבת פנים, ובייחוד כדי להמחיש את הסבל הבלתי נתפס כמעט.
יום יבוא בוודאי וספר היסטוריה מסכם חדש של השואה יאפיל על ספרו של סזרני, בייחוד אם ימשיך במגמה שקבע סזרני וישלב מחקרים חדשים, יפורר מיתוסים וטעויות רווחות, יציג פרשנויות חדשות ויעניק למשתתפים בחיזיון האימים הזה פני אדם. ואולם בעתיד הנראה לעין ספרו הוא העדכני ביותר. בזכות צלילות המחשבה והנוסח הקריא הוא ישרת ודאי היטב חוקרים, תלמידים ואת הקהל הרחב. אכן, מכלול עבודתו של סזרני יוסיף להיות מקור חיוני של מידע, ידע ותבונה בהיסטוריוגרפיה של השואה ומורשתו מייצגת את מקצועו של ההיסטוריון במיטבו.
מן הראוי לחתום במשפט מייצג שניסוחו אופייני ליכולתו האדירה של סזרני להעלות על הדעת תמונה, אווירה ואישיות במלים ספורות. בביוגרפיה של קסטלר הוא מתאר מפגש ב־-1946 בפריז בין קסטלר לאנדרה מלרו, הסופר הצרפתי ואחר כך שר התרבות של צרפת: "מלרו היה שיכור מוודקה ולכן היו דבריו סתומים יותר מתמיד".
יהי זכרו של דוד סזרני ברוך.
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון
