שמו של חוקר בשם מוֹמזֶן כבר נקשר מזמן בפולמוס בנושא היהודים – מדובר בחוקר העת העתיקה, זוכה פרס נובל לספרות, תיאודור מוֹמזֶן (Theodor Mommsen) שהיה אחד הדוברים היותר מפורסמים מן האגף הליברלי ב"פולמוס האנטישמיות הברלינאי" (Berliner Antisemitismusstreit) בשנים 1879-1880. והנה מזה כמחצית המאה מאפיל שמו של הנס מוֹמזֶן על שם אבי סבו תיאודור ככל שמדובר בקשירת השם מוֹמזֶן לתולדות היהודים — והפעם בהקשר של תולדות הנאציזם והשואה שהביאה גרמניה על יהודי אירופה. לחוקרי השואה או לקוראי יד ושם – קובץ מחקרים הנס מוֹמזֶן הוא דמות מוכרת, מנציגיה הבולטים של המגמה המכונה פונקציונליסטית בחקר השואה.
הנס מוֹמזֶן, שהלך לעולמו ב-5 בנובמבר 2015, ביום שמלאו לו 85, הוא צאצא לשושלת היסטוריונים. לא רק אבי סבו אלא גם אביו וילהלם ואחיו התאום וולפגנג היו היסטוריונים מוכרים היטב. לצד העניין ה"שושלתי" נודעת בגילדת ההיסטוריונים הגרמנית (Historikerzunft) חשיבות גם לשייכות לאסכולות ואבותיהן – הנס היה תלמידו של הנס רוֹטפֶלס (Hans Rothfels), מבכירי ההיסטוריונים הגרמנים ותלמידו המובהק של פרידריך מַיינֶקֶה (Friedrich Meinecke). רוֹטפֶלס, שנאלץ לגלות מגרמניה הנאצית לארצות־-הברית למרות עמדותיו הלאומניות-הגרמניות עקב מוצאו היהודי, חזר אחרי המלחמה והיה לנשיא אגודת ההיסטוריונים הגרמנים. בהדרכתו כתב הנס מוֹמזֶן את הדוקטורט שאותת על נתיב התפתחותו כהיסטוריון וכאיש פוליטי: שאלת הלאומים והסוציאל־דמוקרטיה באימפריה האוסטרו-הונגרית. רוֹטפֶלס בחר במוֹמזֶן לאסיסטנט והטיל עליו, כשהיה רק בן שלושים, לכתוב ערכים מרכזיים בלקסיקון ההיסטורי הסמכותי של הוצאת פישר – על המתודה ההיסטורית, האומה, המפלגות, העת החדשה והיסטוריה חברתית. על טיבו של ההיסטוריון הצעיר היה אפשר לעמוד כבר אז מקריאת פסוק בתוך הערך "היסטוריה חברתית" בדבר יתרונה של המתודה הזאת שהייתה אז בחיתוליה בגרמניה: "התייחסות להווה והנאמנות לעמדה [אידאולוגית] מצדו של ההיסטוריון אינם מכשול אלא מקור לשאלות מפרות כנקודת מוצא למחקר היסטורי והמרצה להתייחסות חדשנית אל החומר ההיסטורי". רוֹטפֶלס הוא שעודד אותו לחשוב כך ומוֹמזֶן מעיד עליו שהנחה את הדור הבא של ההיסטוריונים (ובכללם מוֹמזֶן עצמו) ליטול אחריות מוסרית־פוליטית ולהתייצב בגלוי לצד זה או אחר. זו כנראה הסיבה שמוֹמזֶן הגן לימים בחריפות על זכרו של רוֹטפֶלס מפני ביקורת שהוטחה בו על היותו לאומני ושמרן, דהיינו שייך לכאורה לאותה קבוצה שתהיה מטרת חִציו החדים ביותר של מוֹמזֶן כפי שיפורט להלן.
כשעבר מוֹמזֶן להיידלברג הוא היה לאסיסטנט של ורנר קוֹנצֶה (Werner Conze), אחד משני ההיסטוריונים החברתיים הגדולים של העת החדשה בגרמניה, דבר שהציב את הנס הצעיר בלב מגמת המחקר המרכזית בגרמניה העבירו מאז שנות השישים – אנשי ההיסטוריה החברתית (Sozialgeschichte) את מרכז הכובד המחקרי מן ההיסטוריה של האירועים, האישים והרעיונות אל ההיסטוריה המבנית. עבודת ההביליטציה שלו על הפקידות של הרייך השלישי הייתה מוצר מובהק של הסוג הזה של כתיבה היסטורית ובתור שכזאת הייתה התמרור שסימן את המפנה בגישה לנושא הנאציזם.
מוֹמזֶן החל את דרכו בחקר הסוציאל־דמוקרטיה ולא זו בלבד אלא שהיה גם סוציאל־דמוקרט פעיל למרות, ואולי בגלל, מוצאו הבורגני המובהק. גורלו של אביו, נציג מובהק של הבורגנות המשכילה הגרמנית, שספג סטירת לחי הן מן המשטר הנאצי (הוא היה פעיל ב-DDP, המפלגה הדמוקרטית הגרמנית לפני 1933) והן מתהליך הדנציפיקציה (הוא לא זכה למשרה בטענה שהיה למשתף פעולה עם הנאצים), הטביע חותם עמוק על תפיסתו ההיסטורית של מוֹמזֶן והוליך אותו מצד אחד אל העיסוק בתופעת הסוציאל-דמוקרטיה ומן הצד האחר אל העיסוק בתופעת הנאציזם כתופעה של תרבות בורגנית. לא בכדי מופיע בכתביו שוב ושוב הביטוי "השחתתה של הבורגנות הגרמנית" כמאפיין מרכזי של הרייך השלישי.
כשהגיע הנס מוֹמזֶן בתור הפרופסור האורח הראשון של מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית ב-1980, שנת ייסודו של המרכז, עדיין הייתה השאלה הלאומית ויחסה לסוציאל-דמוקרטיה כרטיס הביקור העיקרי (אך לא הבלעדי) שלו קודם שהעביר את מרכז הכובד של נוכחותו המחקרית אל נושא השואה והנאציזם – הוויכוח שבין אינטנציונליזם לפונקציונליזם. שהותו בירושלים באותה שנה סייעה לו לנסח את מאמריו פורצי הדרך על הנאציזם (שאליהם נתייחס להלן), על מעמדו של היטלר בשיטה הנציונל־-סוציאליסטית (1981) ועל מימוש האוטופיה של הפתרון הסופי (1983). מאז ואילך מיקם עצמו הנס מוֹמזֶן בין ה"פונקציונליסטים" המובהקים ומתפקידו של מי שכותב מאמר הספד ביד ושם – קובץ מחקרים הוא להתרכז במעמדו המיוחד של הנס מוֹמזֶן בוויכוח הזה ובמעטפתו הרלוונטית, דהיינו בכל מה שקשור בהיסטוריה של גרמניה, בנאציזם ובשואה. אתמקד אפוא כאן בנושאים האלה במכלול כתיבתו של הנס מוֹמזֶן: נסיבות עליית הנאצים והתבססותם בשלטון, הדרך אל הפתרון הסופי וההתנגדות לנאציזם.
ההסבר הפשטני שהיה מקובל עוד בשנות השבעים של המאה הקודמת להתמוטטות רפובליקת ויימַר ולעליית הנאצים לשלטון קבע פחות או יותר שלרפובליקת ויימַר לא היה סיכוי מפני שלגרמניה חסרה מסורת דמוקרטית וחוקת ויימַר הייתה בעלת יסודות לקויים בשעה שמפלגה שנבנתה על אנטישמיות וגזענות הנתמכת בידי הבורגנות הנמוכה והאספסוף הצליחה לנצל את המשבר הכלכלי הגדול והאבטלה כדי להגיע אל השלטון בדרך חוקית. הנס מוֹמזֶן חלק על כל אחת מן ההנחות האלה וטענותיו נחשבו לפחות בשעתן מאתגרות בעיני רבים.
הנס מוֹמזֶן אינו מייחס לנוסח החוקה ואף לא לסעיף 48 שבה את המפתח להתמוטטות ויימַר ותפיסת השלטון הנאצית. אדרבה, הוא מדגיש כי מינויו של היטלר לקנצלר נעשה בדרך לא חוקתית, בדרך של הטעיה. הנבל האמתי בסיפור הוא פרנץ פון פאפן (Franz von Papen), האיש שישב על כס הנאשמים בנירנברג ויצא זכאי – לא זו בלבד שביצע את מה שביקשו השמרנים הגרמנים בלאו הכי, להפיל את הפרלמנטריזם ולהחזיר משטר אוטוריטרי בסיוע הנאצים (שהוא סבר שהם ניתנים לאילוף), אלא שעשה זאת בעזרת תרגיל רמייה שהצליח להוליך שולל את הנשיא הינדנבורג, כאילו עמדה גם מפלגת המרכז הקתולי להצטרף לקואליציה וליצור גיבוי פרלמנטרי ל"ממשלת ההתעוררות הלאומית" כפי שכונתה.
בהתמקדו בשלב האחרון של רפובליקת ויימַר מביא הנס מוֹמזֶן שוב ושוב לידי ביטוי את גישתו הביקורתית על המחנה הבורגני הגרמני, זה השמרני כמו זה הפולקי (völkisch). המחנה הזה הוא שביקש מלכתחילה להפיל את הרפובליקה הפרלמנטרית והוא שעשה כן ולא המפלגה הנאצית ותומכיה לבדם. גם העיתוי, כך טוען מוֹמזֶן, היה תלוי במחנה הזה בראש ובראשונה. נציגיו אפשרו מאז 1919 למערכת הפרלמנטרית לפעול, ומאז 1925 כפוף להתערבות הנשיאותית של הינדנבורג וחוגו, כל עוד מנעו מהם התנאים שהעמידו בעלות הברית את האפשרות לצאת כמנצחים, לו היו בשלטון, בזירה הפנימית הגרמנית. כאן בא הפירוש השנון שהפתיע אותנו עוד לפני ימות דור. בניגוד לטענה שהלחץ של בעלות הברית מאז חוזה ורסאי הוא שדרדר את גרמניה הוויימַרית אל שלטון הימין טען הנס מוֹמזֶן שדווקא הלחץ הזה הוא שהאריך את חיי הרפובליקה מפני שבעטיו לא יכול היה הימין השמרני, נציגם של איגודי האינטרסים הגדולים (נקודה חשובה עבור היסטוריון חברתי), לקוות לפריצת דרך והשתמש לפיכך בממשלות הרפובליקה במעין אליבי. על-פי ההסבר הזה הקנו הישגי שר החוץ גוסטב שטרֶזמן (Gustav Stresemann) בזירה הבין-לאומית יתרון דווקא לימין האנטי-רפובליקני (שהרי למען שטרֶזמן היו בעלות הברית מוכנות לעשות ויתורים שלא היו מוכנים לעשותם למען ממשלה לאומנית ימנית) בשעה שקץ הדרישה לפיצויים מגרמניה הוא שהאיץ את נפילת הממשלה הפרלמנטרית האחרונה, זו של ברינינג (Brüning).
ואכן מראשית שנות השלושים, כשהחלו בעלות הברית להקל את הלחץ על גרמניה, גילה הימין השמרני את הפתח לרסטורציה והחל לפעול להפלת המשטר הפרלמנטרי, בעיקר על־ידי הפעלת הסמכות הנשיאותית, אך גם בסיוע המפלגה הנאצית. העובדה שהיטלר הערים לאחר מינויו כקנצלר על פאפן ועל האיש החזק של הימין הגרמני אלפרד הוּגֶנבֶּרג (Alfred Hugenberg) אינה מקלה את העול שעל כתפי הבורגנות המהוגנת שתמכה במעללי השניים. הם ביקשו למנוע רוב פרלמנטרי אפשרי למפלגות הדמוקרטיות בבחירות הבאות כמו גם את הערעור על הממשל הנשיאותי והיו מוכנים לקחת את הסיכון של שותפות עם היטלר במסגרת מה שקראו "הקבינט של הריכוז הלאומי". יתר על כן – לאחר סירובו של הינדנבורג למנות את היטלר ב־-13 באוגוסט 1932, בעקבות הניצחון הנאצי הגדול בבחירות (37 אחוזים), נמצאה המפלגה הנאצית בנסיגה, כפי שהתברר בבחירות בחודש נובמבר. התכסיס של פאפן החיה, כך לפי מוֹמזֶן, מפלגה בדעיכה. מה שהתחיל פאפן בהריסת מבצר הדמוקרטיה הגרמנית בפרוסיה ב-20 ביולי 1932 השלים במהלך מינוי היטלר ב־-30 בינואר 1933. במילים אחרות, לא האספסוף ולא הבורגנות הנמוכה אלא גרמניה המהוגנת היא שנושאת באחריות העיקרית לעליית הרייך השלישי! בלעדיה לא היו בריוני הס"א הופכים לאדוני גרמניה. ועל אלה עוד הדגיש מוֹמזֶן שלמרות המלל ההיטלראי נגד ההתנהגות הבורגנית היו דווקא החוגים הבורגניים לבוחרי המפלגה ולתומכים הנלהבים של אשליית "קהילת העם" (Volksgemeinschaft) הנאצית.
בסיכומו של דבר עמדתו של מוֹמזֶן בדבר הקשר שבין הסטרוקטורות הבורגניות לנאציזם היא שהנאציזם לא זו בלבד שחדר אל לב הבורגנות אלא שהוא גם השחית את השכבה הגבוהה והבינונית שלה. הנאציזם אִפשר לאלה להתעשר על חשבון היהודים וכך נמנעה השכבה הזאת מלפעול נגד רדיפת היהודים גם לפני 1938, כשעדיין היה אפשר לעשות כן. בעניין הזה גֵץ עלי (Götz Aly) חולק עליו שכן עלי ראה דווקא בפועלים ובשמאל את המרוויחים העיקריים מן השלל הנאצי. הערה אישית מאוד של מוֹמזֶן מסכמת את הדברים היטב:
בראייה לאחור נכונותו של הציבור להסכים ללא ביקורת לפיטוריהם של פרופסורים ורופאים יהודים מבהילה. בתור מי שנמנה עם השכבה המשכילה אני רואה לנגד עיני עד היום בגועל כיצד בסוף חודש אפריל 1945, שעות ספורות לפני כניסת הצבא האמריקני, היו בני השכבה הזאת לבוזזים פרועים של מחסני הוורמכט הנטושים במרבורג. הפסאדה הבורגנית של ערכים מקובלים שרירים וקיימים התנפצה לרסיסים לנגד עיני.
בשיחה עמי פירט כיצד צפה אז במורהו בגימנסיה גונב פחם. בן 15 היה כשגילה כיצד "שכבת המגן הדקה של התרבות" (dünne Patina der Zivilisation) נעלמת והבין את התהליך של התבהמות הבורגנות ברייך השלישי.
"יש ראיות רבות לכך שלא האנטישמיות הגזענית הקיצונית היא שתרמה את התרומה המכרעת להצלחת התעמולה הנציונל־סוציאליסטית לפני 1933 ולאינטגרציה היחסית של המשטר", טען מוֹמזֶן לפני קהל ישראלי ספקן בשנת 1980. אנטישמיות הייתה ממילא תופעה נרחבת בקרב הבורגנות השמרנית (ומוֹמזֶן גם קיבל את הטענה שאפילו בקרב הסוציאל-דמוקרטיה לא נעדרו יסודות אנטישמיים), כך שיש באנטישמיות משום הסבר לאי-הרתיעה מפני שיתוף פעולה עם הנאצים או תמיכה בהם יותר מאשר הסבר לזינוקה של המפלגה הנאצית כשלעצמו. הזינוק הזה, טוען מוֹמזֶן, מוסבר במידה לא קטנה הצלחת המפלגה בקרב הבוחרים הצעירים בתנאי המשבר שלאחר מלחמת העולם הראשונה. טיעונים אנטישמיים זכו לאוזן קשבת דווקא בקרב הבוחרים מקרב הבורגנות המבוססת. "לעתים", טען מוֹמזֶן, "השתמשו הלאומנים השמרנים (DNVP) בססמאות אנטישמיות בהיקף נרחב יותר מאשר המפלגה הנאצית". והוסיף על כך את ההערה העוקצנית: "לולא הגיעה המפלגה הנאצית לשלטון היו הממשלות הנשיאותיות האוטוריטריות מגבילות את הזכויות האזרחיות של היהודים ואוסרות על הגירה של יהודים ממזרח אירופה". מכל מקום, בקרב האקדמאים והמשכילים, ספינת הדגל של הבורגנות המבוססת, הייתה לטענתו האנטישמיות הנאצית בולטת במיוחד. את האמירה הזאת הדגיש במפורש בפני קהל ישראלי שעדיין נטה לחשוב אחרת. "תכנית המפלגה הנאצית לא הרחיקה לכת מעבר למטרות האנטישמיות השמרנית", קבע במקום אחר. על הדשן האנטישמי הזה יכול אחר כך השלטון הנאצי להצמיח את הפתרונות הקיצוניים יותר ויותר.
כאן עובר מוֹמזֶן לשלב ההתעגנות של השלטון הנאצי בתקופה שלאחר מינוי היטלר לקנצלר. אין הוא נשבה בהסבר החד־צדדי על הצלחה דרך טרור וכפייה כשם שאינו תומך בתאוריית התינוק שנשבה והוקסם על־ידי מכונת התעמולה. בלי להתעלם מן הטרור והתעמולה או מכישרונו הטקטי של היטלר מוֹמזֶן ממשיך לעקוב בדבקות אחרי התנהלות האליטות הישנות ושיתוף הפעולה שהציעו. התעשיינים ניצלו את היחלשות האיגודים המקצועיים בעקבות המשבר הכלכלי ופעלו לרפורמה חוקתית אוטוריטרית מן הסיבות שלהם וכך נותרה ההתנגדות האפשרית למה שקרה מאז מינוי היטלר לקנצלר מוגבלת. "יום
פוטסדם" במרס 1933, המסמל את הברית בין הנאצים למסורת הפרוסית, היה ביטוי חגיגי לשיתוף הפעולה המעשי בין המשטר החדש לצבא. הלובי הצבאי, המייצג את פרוסיה הישנה, והרצון להסיר את מגבלות חוזה ורסאי על גודל הצבא מסבירים לא רק את גישושי הגנרל קורט פון שלייכר (Kurt von Schleicher), ששימש קנצלר לפני היטלר, בכיוון המפלגה הנאצית, אלא גם את היזמה של הצבא שהביאה לפרישת גרמניה מוועידת פירוק החימוש באוקטובר 1933, דהיינו תחת כהונתו של היטלר. עד סמוך לפרוץ מלחמת העולם סברו מי שבאו מן הימין השמרני שהיטלר אכן מגשים את חלום הרוויזיה של חוזה ורסאי כפי שהם היו מעוניינים בו עד שגילו שהוא שואף הרבה מעבר לכך.
מחקר נרחב הקדיש מוֹמזֶן בעניין הזה לתפקידה של פקידות המדינה שנחשבה מאז ימי הגל לעמוד השדרה של המדינה הפרוסית (והגרמנית). זו עמדה מאז תפיסת השלטון בתחרות עם מנגנוני המפלגה והצליחה לשמר את עצמה במצב הזה על־ידי התאמה לרוח המשטר החדש. בלשונו של מוֹמזֶן: "אין ספק בנכונותם של רוב פקידי המדינה לגלות נאמנות לממשל החדש... היא [הפקידות] הייתה היריבה של קבוצת ההנהגה הנציונל־סוציאליסטית ובו בזמן המוציאה לפועל של משאלותיה". תהליך ההתאמה מאז 1933 לא היה מהפכני שכן פקידות המדינה התמלאה בתומכי המפלגה עוד לפני העלייה לשלטון. ושוב היו אלה דווקא פקידים שנמנו עם מפלגות הימין השמרני שהפכו את עורם עם חילופי השלטון, הרנגאטים מחליפי המסכה (השמרנים שנעשו נאצים), כיוון שסברו שמעתה תהיה המפלגה הזאת והמשטר שיצרה המכשיר היעיל ביותר לביצוע התכנית שכבר ביקשו לבצע ממילא קודם כדי לערער על יסודות
הרפובליקה. הם גם אלה שהמריצו לתהליך ההאחדה (Gleichschaltung) באופן שישמור על מראית עין של חוקיות. עם זאת, גם לעניין הזה מדגיש מוֹמזֶן את הדינמיקה הפנימית שהובילה, בעיקר תוך כדי המלחמה, לפיחות מעמדה של הפקידות למרות התקרנפותה, מה שהוביל אפילו נאצי מובהק כמו שר הפנים וילהלם פריק לוותר על תפקידו בשנת 1943.
לפרשה ייצוגית בעניין הזה הקדיש מוֹמזֶן תשומת לב מיוחדת – החוק להשבת פקידות המדינה לתקנה מ-7 באפריל 1933. מצד אחד היה זה הצעד הראשון בתרגום המשנה האנטישמית לשפת החוק. על כך מוֹמזֶן לשיטתו: "הכיוון האנטישמי של החוק התאים לדרישה שאפיינה לא רק את המפלגה הנאצית אלא גם את מפלגות הימין מזה זמן רב", כמו שהיה אפשר לראות עוד ב"תכנית טיבולי" של המפלגה השמרנית מ־-1892 (מצע המפלגה שכלל סעיף אנטישמי). אך מן הצד האחר היה בחוק הזה משום מכשיר מקובל למימוש כוונתה של הפקידות השמרנית הלאומית לטהר את הפקידות מן היסודות הרפובליקניים שחדרו אליה בימי ויימַר. שיעור המפוטרים, מדגיש מוֹמזֶן, היה קטן והמערכת הפקידותית ידעה להגן על עצמה, להוציא המקרים של קומוניסטים ויהודים. כלומר, הצעדים שנקטו הנאצים נעשו על קרקע בשלה. אלא שלא עבר זמן רב והסתבר ש"סגנון הממשל הנאצי רוקן מתוכן את המהות הפוליטית והמורלית של הפקידות המקצועית המסורתית" וכך לא היו רק היהודים והקומוניסטים בסופו של דבר קרבנות ההסדר עם השיטה אלא גם עצם קיומה של הפקידות כאבן יסוד של החוק והסדר.
דגש של ממש שם מוֹמזֶן בהסברו לביסוס השלטון הנאצי על שני סוגי צעדים טקטיים – האילתור ופעולת תגמול. המקרה המובהק של אימפרוביזציה שבו דש מוֹמזֶן היטב הוא שרפת הרייכסטג כשבוע לפני הבחירות לרייכסטג ב-5 במרס 1933– הנאצים לא היו היוזמים אלא המגיבים. לא הנאצים הם ששרפו את הרייכסטג, הם ניצלו את האירוע כדי לעשות מה ששאפו לו –ליצור מצב חירום שיצדיק מאבק נגד הקומוניסטים בתור אויבי המדינה ולקבל כך בלי תכנון מוקדם את האישור לביטול למעשה של חוקת ויימַר. מוֹמזֶן מסב את תשומת הלב לטקטיקה ששבה וננקטה במקרים נוספים, למשל במקרה רצח הדיפלומט פום ראט בפריז בנובמבר 1938. לכך מצטרפת הטקטיקה של תגמול והענשה – הנאצים הציגו פעולות שממילא היו מעוניינים בהן כאילו היו צעדי תגמול – החרם על חנויות יהודיות הוצג כתגמול על "תעמולת הזוועה" האנטי־גרמנית של "יהדות העולם", חוקי נירנברג – כתגובה על החלטת שופט בארצות-הברית לשחרר ממעצר אנשים שהסירו את דגל צלב הקרס מאנייה גרמנית שעגנה בניו יורק, ופוגרום "ליל הבדולח" נגד היהודים כפעולת תגמול על רצח פום ראט. "פעולת תגמול שיחקה בתפיסה הפוליטית של המנהיגים הנאצים תפקיד שאין להגזים בחשיבותו". מלחמתו של היטלר הוצגה כתגובה על "הכרזת המלחמה" של וייצמן נגד גרמניה באוגוסט 1939. ככל שמדובר בגורל היהודים שימשו שתי צורות הטקטיקה האלה תפקיד מכריע.
עוד לפני שהחל הדיון על ה"פונקציונליזם" כבר טבע מוֹמזֶן מונח שאתגר את ההיסטוריוגרפיה. בתוך ההסבר שנתן לאופן פעולתו של הרייך השלישי שרבב את תיאורו של היטלר כ"דיקטטור חלש", תיאור שהיה כמובן היפוכה של התמונה המקובלת על הדיקטטור שלא היה לו מתחרה בהיסטוריה האנושית (חוץ מסטלין אולי). המונח הופיע לראשונה בהערת שוליים בספר שכבר צוטט ממנו לעיל על פקידות הרייך השלישי. וכך נאמר בהערה המתייחסת למעמדו של ממלא מקום הפירר, רודולף הס, בהיררכיה הביורוקרטית הגרמנית: "מפרשים בטעות את עמדתו של היטלר כמי שיודע לנצל במודע את התחרות בין כוחות שונים. אולם בכל השאלות שבהן היה צורך בעמדה עקרונית ונחרצת הוא התגלה כדיקטטור חלש. לכן נמנע גם מלהיחשף לא מוכן בישיבות הקבינט לטענותיהן של יחידות שונות ואסר על הצגת חילוקי דעות כלשהם".
ביתר פירוט הבהיר מוֹמזֶן במאמרו על מעמדו של היטלר בשיטת הממשל הנאצית למה התכוון באמירה "דיקטטור חלש". הוא לא חלק על כך שרצונו של הפירר היה קדוש וככזה שימש כטיעון החזק ביותר בכל מהלך שהתרחש ברייך השלישי. אלא שהוא הדגיש את הפגם היסודי שבהתנהלות, בסגנון של השיטה – היטלר עצמו ייצג "בינוניות אנושית וחוסר קומפטנטיות מקצועית" ונמנע מרוב המשימות של ממשלה כהלכתה. העובדה שהישיבה האחרונה של הקבינט התקיימה בפברואר 1938 סימלה את חוסר השיטה בשלטונו. הוא שנא את הביורוקרטים ולפיכך מנע רפורמה של המִנהל, אִפשר ל"בונצוקרטיה" (Bonzen- פעילי מפלגה מרוויחנים) ולשחיתות להתפתח, נמנע מהחלטות עקרוניות ומלמידה מסודרת של ענייני המדינה והטיפול בהם, התעניין רק באופן לא סדיר בענייני הממשל, הניח לסַטרַפּים שלו להתמודד זה עם זה בלי שהוא עצמו ינקוט עמדה מפורשת והתערב רק כשהעמידו אותו בפני הכורח לבטא מפורשות את העדפותיו. כללו של דבר, היטלר אפשר מצב של "כאוס ארעי מסודר" (כלומר, "בלגן מאורגן") ואת מה שמכונה הפוליקרטיה הנאצית והמבנה ה"נאו־פאודלי" שלה.
ככל שנשמע הדבר מגוחך ואף סותר את דימוי הדיקטטורה הטוטליטרית הייתה לכל זה השלכה מחרידה על גורל היהודים: "בלי תאוות המעשה של בעלי השררה המתחרים על חסדו של הדיקטטור יחד עם האוטומטיות של ביורוקרטיות משניות הפועלות באופן פרפקציוניסטי בלי שים לב למטרה לא היו המטרות הגזעניות הפנטיות של היטלר יכולות להוביל למציאות הזוועתית של השמדת למעלה מחמישה וחצי מיליון יהודים ומיליוני סלבים וקרבנות אחרים של המשטר". המצב הזה – שאיאן קרשו, ידידו של מוֹמזֶן, הגדירו: "לעבוד לקראת הפירר" והיטלר לא התערב בו בדרך כלל במפורש – אִפשר את עלייתם של "מקבלי פקודות וטכנאי שררה שהיו ציניים דיים כדי להפריד בין חייהם הפרטיים הזעיר־בורגניים למפעלם הנפשע". כאלה היו, לדעת מוֹמזֶן, האנשים שביצעו את הפשעים נגד היהודים עד למימוש הפתרון הסופי ובזה טמון חלק ניכר מן התשובה לשאלה – כיצד יכול עם הסופרים וההוגים המובהק להפוך לעם של רוצחים ותליינים.
מוֹמזֶן לא התעלם מעצם הכוונה הקיימת (אינטנציה) להגיע לפתרונות רדיקליים, אלא שהבדיל בין תעמולה לתכנית והכיר היטב מציאויות אחרות שבהן הובעו משאלות רדיקליות (ובכלל זה בעניין היהודי) שלא באו לידי מימוש. השאלה ששאל הייתה שאלת התרגום לכלל מעשה וכאן היה הפונקציונליזם המפתח. או בניסוחו: "תהליך של רדיקליזציה מצטברת" – תרגום המשאלה והכוונה לנוסח של בעיה ומכאן לניסוח של פתרון הנובע מתנאי המסגרת. בנושא היהודי, טוען מוֹמזֶן, התהליך הזה ניתן להוכחה. לפני 35 שנה הטיח בשומעיו הישראלים את תמצית שיטתו הפונקציונליסטית:
מכניזמים ביורוקרטיים [מילאו] תפקיד, שהיה לפחות שווה ערך בחשיבותו לרגשות אנטישמיים, בעת נקיטת פעולות הגירוש והחיסול. אילו היו אלה אך אנטישמים קנאים ששימשו כמוציאים לפועל של מדיניות הפתרון הסופי בכל המישורים של היררכיית הס"ס בסיוע הצבא והמנגנונים האזרחיים, כי אז יהיה במניעת האנטישמיות משום הפתרון הנדרש למניעת הישנותם של מקרים כגון אלה. ואולם לא כאלה היו פני הדברים. רבים פעלו מתוך צייתנות "עיוורת", הלך מחשבה מוטעה של יעילות, מניעים של קריירה או פשוט מתוך רצון הסתגלות.
לפירוש הזה נשאר מוֹמזֶן נאמן עד הסוף.
במבוא שכתב מוֹמזֶן לספרה של חנה ארנדט אייכמן בירושלים שבו הגן בסופו של דבר על תפיסת ה"בנאליות של הרוע" הסכים עם טענת המחברת כי "הדרך ל'פתרון הסופי' אינה מוסברת בעיקר על ידי ההמשכיות של זרמים אנטישמיים". אין זה מפתיע שמוֹמזֶן התייחס לאייכמן במבוא הזה כ"ביורוקרט מדרגה נמוכה" (אמנם עם יכולת היזק רבה) ושלח כמה הערות עוקצניות על חשבון הציונות, מה שהרגיז כמובן ישראלים כמו גם מתנגדים רבים אחרים לגישתו. בכנס על חנה ארנדט שהתקיים בירושלים ב-1997 השתתף מוֹמזֶן ובהרצאתו, שלא הייתה נעדרת ביקורת ועסקה בעיקר בדינמיקה של שלטון טוטליטרי, ציין בסיפוק כי גם ארנדט הגיעה למסקנה שהאנטישמיות חשובה פחות להבנת השואה מכפי שחשבה תחילה. ועם זאת הגן מוֹמזֶן על ארנדט מפני הטענה כי הפכה ל"עריקה מן המחנה היהודי".
"הדרך לאושוויץ", קבע מוֹמזֶן במאמרו על מעמד הפירר, "נזקקה להרבה צעדי ביניים הנראים רק בדיעבד כמימוש של כוונה ברורה מראש והייתה תוצאה של יזמות שונות הנובעות מאינטרסים שונים של בעלי שררה למיניהם". מוֹמזֶן מצטט לא פעם את כותרת ספרו של קרל שלוינס The Twisted Road to Auschwitz מכיוון שהיא מגבה את גישתו לנושא פתרון הבעיה היהודית בידי הנאצים. ראשית דבר עמד מוֹמזֶן לכל אורך הדרך על דעתו: "אין מה לדבר על פקודת הפירר או על הסמכה בעל פה מצדו לרצח נשים וילדים". נאום היטלר מ-30 בינואר 1939 לא היה תכנית אלא צעד תעמולתי שמתייחס
למעמד היהודים כבני ערובה – תמונה שהיטלר החזיק בה בעקשנות.
"הפתרון הטריטוריאלי" שהגיע לשיאו בפרויקט מדגסקר העיד, לדעת מוֹמזֶן, שעד 1941 לא היה מדובר בתכנית השמדה. גם משפלשה גרמניה לברית-המועצות עדיין עמד הטיפול ב"בעיה היהודית" בסימן ההבדלים בין אזור לאזור ובין בעל שררה אחד לבעל שררה אחר. מה שהיה אפשר לבצע בשטחי הכיבוש של ברית-המועצות בעזרת איינזצגרופן לא היה אפשר לבצע בגנרלגוברנמן ולפיכך הייתה עליית המדרגה בתכנית גלובוצניק וקצמן ל"חיסול באמצעות עבודה" בבחינת תרומה של ממש לרדיקלציה המצטברת (kumulative Radikalisierung). עליית מדרגה זו הייתה קשורה בעליית מדרגה מוקדמת יותר (qualitative Stufe) - החלטת היטלר והימלר ב-17 בספטמבר 1941 להתחיל בגירוש יהודי הרייך מזרחה, החלטה שיצרה לחץ על אזור הוורטלנד והביאה בין השאר להחלטה על הקמת מחנה ההשמדה חלמנו. כאן אגב התעוררה המחלוקת היחידה ביני ובין הנס מוֹמזֶן בעקבות פרסום הספר על מעורבות משרד החוץ הגרמני בפתרון הסופי – נדמה היה לו שחזרנו כאן ל"פקודת הפירר" ועוד הקדמנו את מועדה. המחלוקת הזאת תמוהה בעיני עד היום מכיוון שמסקנת החקירה על משרד החוץ הגרמני אך מאשרת את הנחתו של מוֹמזֶן הן בדבר הרדיקליזציה המצטברת והן בדבר השותפות של הבורגנות המהוגנת – לעניין הזה הדיפלומטים של משרד החוץ – בתהליך בהקשרו היהודי. גם ההוראות שניתנו עוד באוקטובר 1941 עדיין היו – כך טענו בספרנו – טרום הפתרון הסופי. את ניסיונו של כריסטיאן גֶרלַך למקם את ההחלטה של היטלר סביב המפגש עם הגאולייטרים ב-12 בדצמבר 1941 דחה מוֹמזֶן באחת. עם זאת סבר כי "השואה כבר נמצאה בתנופה קודם שהפכה לתכנית מסודרת של המשטר" כלומר, גם לפני התאריך שהוא מייחס לו חשיבות כה גדולה, ביקור הימלר באושוויץ ב־-17 ו-18 ביולי 1942 והוראתו שניתנה שם "לטהר" עד סוף השנה את הגנרלגוברנמן מיהודים, כבר עבר התהליך שאנו קוראים לו שואה, דהיינו חיסול המוני של יהודי אירופה מטעמו של הרייך השלישי, לשלב הביצוע.
הרדיקליזציה המצטברת שעליה מדבר מוֹמזֶן הייתה הנוסחה המתאימה לתיאור מדיניות היהודים עוד לפני מלחמת העולם ב"רייך הישן" ועל אחת כמה וכמה ברחבי אירופה מאז פרוץ המלחמה. הלבטים ואי-הסדר בהפעלת הפתרונות עד להתקפה על ברית-המועצות, כולל תכנית מדגסקר, מעידים על היעדר התכנית, על המבוכה ועל ניגודי האינטרסים של מוסדות ואזורים שונים ברייך במשך למעלה משנתיים מאז פרצה המלחמה. מוֹמזֶן הוא שהסב את תשומת הלב לסתירה שנוצרה בין ההתנהלות בשעת המלחמה ובין מה שאמור היה להיות תכנית ש"לאחר מלחמה" בתנאי חוסר הוודאות לפני ואחרי הפלישה לברית־המועצות. לו אכן הייתה תכנית סדורה הרי היא הייתה תלויה במהלך המלחמה שהיה כמובן בלתי צפוי ובלתי נשלט.
תמצית הדברים על־פי מוֹמזֶן היא אפוא: "השואה לא התבססה על תכנית שפותחה לטווח ארוך. מדובר באימפרוביזציה מושלמת שנבעה שוב ושוב משלבי תכנון מוקדמים יותר ועברה תהליך של הסלמה". היום גם מי שהיו אינטנציונליסטים יכולים לקבל את הסיכום הזה. לתמצית הזאת מצטרפת גם האמירה האופיינית למוֹמזֶן כי העובדה שהאליטות השמרניות היו נגועות באנטישמיות גלויה או סמויה היא שבלמה את כוח ההתנגדות שלהם ואִפשרה את התוצאה הרדיקלית והמנוגדת לכל חוק.
ולבסוף – הנס מוֹמזֶן הקדיש מאמץ ניכר עוד מראשית הקריירה שלו לנושא ההתנגדות להיטלר, תמונת הראי לנושא התמיכה בהיטלר. מורהו רוֹטפֶלס הלוא פרסם ב־-1947 ספר ראשון על תנועת ההתנגדות (וכאמור עקב כך ולא רק עקב מוצאו היהודי הדף מוֹמזֶן בנאמנות כל ביקורת שהוטחה ברוֹטפֶלס מאוחר יותר, אף שבעצם ייצג את הבורגנות השמרנית שהייתה לוח המטרה לחִצי ביקרתו לכל אורך הדרך). כבר בשנת 1966 פרסם מוֹמזֶן מאמר ראשון בקובץ מאמרים על הנושא הזה. גם כאן ניכר כי החידה שביקש לפצח היא בעיקר חידת תרומתם של הכוחות השמרניים־הלאומיים. וגם בהקשר הזה ייחד תשומת לב, אם כי לא מרכזית, לאספקט היהודי. בהרצאתו לפני קהל ישראלי בשנת 1984, במלאות ארבעים שנה לניסיון ההתנקשות בהיטלר, עוד התעלם מן הנושא הספציפי הזה, אך הומרץ על־ידי הרצאתו של עמיתו כריסטוף דיפר (Christof Dipper) לרדת לשורשי העניין. בקובץ מאמריו על ההתנגדות להיטלר שהופיע כעשור וחצי אחר כך כבר הוסיף מאמר (שלא פורסם קודם בכתב עת) על ההתנגדות ורדיפת היהודים הנאצית. במאמר הזה קבע שהנושא היהודי לא זו בלבד שהיה זניח בהקשר הזה אלא שהגיע גם למסקנה כי בקרב מתנגדי היטלר מן החוג שחולל את ניסיון הפוטש ב-20 ביולי 1944, בין אם הקצינים ובין אם הנציגים האזרחיים הבורגניים, ניכרה האמביוולנטיות ונעדרה עמדה עקרונית החלוקה על האנטישמיות.
מוֹמזֶן הבדיל לצורך העניין בין אנטישמיות דיסימילטורית (דהיינו זו החותרת לביטול האמנציפציה והאסימילציה של יהודים בחברה הגרמנית) ובין אנטישמיות פולקית-גזענית וטען שרוב מתנגדי המשטר היו נגועים "רק" בסוג הראשון של אנטישמיות שאפיינה כאמור את האגף הזה של הבורגנות מאז "תכנית טיבולי", חוץ מקושרים כראש משטרת ברלין וולף היינריך פון הלדורף (Wolf Heinrich Graf von Helldorff) שהיה אנטישמי קיצוני, או ארתור נבה (Artur Nebe), שהיה מפקד איינזצגרופה B. עם זאת סרק את רשימת הקושרים ומצא שבמוקדם או במאוחר הפכה הסלידה מהשמדת היהודים עבור חלק ניכר
מהם לאחד ממניעי הפוטש. ככלות הכל חתר סיכומו של מוֹמזֶן לאותו מקום שאליו חתר גם בעיונו באספקטים האחרים של ההיסטוריה של הרייך השלישי – על הקרקע הפורייה של האנטישמיות הדיסימילטורית גם בקרב הבורגנות המהוגנת יכלה התנועה הנאצית לבנות בהצלחה את הפתרון הרדיקלי שלה ל"בעיית היהודים". יתר על כן – לו הצליחה המרידה בהיטלר הייתה אמנם מלאכת ההשמדה נעצרת, אבל הדרך לשוויון זכויות של יהודים בגרמניה לא הייתה נפרצת מחדש – אפילו קרל גֶרדֶלֶר (Karl Goerdeler), ראש עיריית לייפציג לשעבר, שהיה מיועד להיות הקנצלר שלאחר ההתנקשות בהיטלר
ומוֹמזֶן היה מקורב מאד לבתו, הביא לידי ביטוי את המורשת האנטישמית של קבוצתו החברתית. אמנם בהכרזת הממשלה שנועדה לאחר ההתנקשות בהיטלר נאמר במפורש שרדיפת היהודים המבישה והבלתי אנושית תיפסק, אבל עוד ב-1938, לאחר ביקור בארץ־ישראל סבר גרדלר שיש לתת ליהודים
מדינה (אם כי לא בארץ-ישראל שאינה מספיקה לפתרון הבעיה). במילים אחרות – אף הוא תמך בדיסימליציה ולא באמנציפציה.
מוֹמזֶן פעל לשיטתו לכל אורך הדרך – הוא התייצב בזירה הציבורית כדי שההתמודדות עם נושא הנאציזם והשואה לא תישאר נחלתם של חברי גילדת ההיסטוריונים ויושבי מגדל השן בלבד. ובזירה הזאת היה כל כולו סוציאל־דמוקרט. הוא חלק במרץ על כמה מן המסקנות המקובלות על הלקח שאמורה ללמוד הרפובליקה הפדרלית מרפובליקת ויימַר והגן על זו האחרונה מביקורת לא הוגנת. באירוע מפתח בהיסטוריה של ההיסטוריוגרפיה הגרמנית אחרי המלחמה ב"ויכוח ההיסטוריונים" שחולל ארנסט נולטה בשנת 1986 היה ההקשר הזה ברור גם למי שלא עקב אחרי פרסומי הנס מוֹמזֶן בעיתונות הגרמנית היומית – את הרפובליקה הפדרלית בעידן אדנאואר פירש במידה ניכרת כהמשך מגונה למסורת הימין השמרני ההיסטורי שממנו נבע גם הפירוש ההיסטורי השגוי לרייך השלישי. זה הפירוש שעל-פיו היה הרייך השלישי כביכול משטר שנכפה מבחוץ על העם הגרמני, פירוש שנזקק למושג הטוטליטריות כדי לטשטש את ההבדל בין קומוניזם לנאציזם או להציג כל עמדה נגד מזרח אירופה הקומוניסטית כעמדה ראויה. את ארנסט נולטה ותומכיו מיקם כדרכו במצבה של החברה הגרמנית בעת הוויכוח, דהיינו בגרמניה של הקנצלר השמרני קוהל בשנות השמונים.
גם בוויכוח על "האנטישמיות החסלנית" של דניאל גולדהאגן התייצב מוֹמזֶן, למרות התנגדות מצד ה"גילדה", כדי לדון בנושא במסגרת כנס ההיסטוריונים הגרמנים השנתי ב- 1996, ולדחות את טענתו הדטרמיניסטית והגורפת של גולדהאגן, אבל בלי להציע במקומה גרסה המצמצמת את אחריות כלל הגרמנים למעשה השואה. הוא היה איש של מחלוקת. הוא חיפש אותה ומצא אותה, לעתים במחיר אישי לא קל. מצד אחד היה נאמן מאוד לעמיתיו כגון וולפגנג שידר (Wofgang Schieder) מרטין ברושאט (Martin Broszat), איאן קרשו (Ian Kershaw) או ברנד וייסברוד (Bernd Weisbrod), ומן הצד האחר הגיע לפעמים לכלל חיכוך אפילו עם חוקרים שאותם הוקיר, כגון נורברט פריי (Norbert Frei), דב קולקה, כריסטוף דיפר ואחרים. מה שכתב עליו ההיסטוריון ניקולס ברג בספרו על ההיסטוריוגרפיה הגרמנית והשואה בדבר היעדר יכולת או רצון להתנער מן התפיסות של הדור הקודם והניסיון לשדרג שותפים לפשע לרמת "שותפים פסיביים" בלבד נראה לו כחיסול חשבונות ופגע בו עמוקות. מבחינתו הוויכוח בנושא הפונקציונליזם הביא לכך שאחרים, ככריסטופר בראונינג למשל, קיבלו כמה מן הטיעונים הפונקציונליסטיים שלו והפנימו אותם. לעומת זאת, בחודש יוני 2012, בכנס שנערך במכון להיסטוריה של יהודי גרמניה (Institut für die Geschichte der deutschen Juden) כדי להציג מאזן של התמודדות ההיסטוריוגרפיה הגרמנית עם ההיסטוריה היהודית הגרמנית התקשה מוֹמזֶן – במופע שהיה גם מעין רטרוספקטיבה אישית – להפנים, שלמרות שמלכתחילה נהג כמו עמיתיו והניח את הפרק הזה להיסטוריונים יהודים היה בין השאר להיסטוריון רב השפעה ומעורר מחלוקת גם בכתיבת ההיסטוריה של היהודים.
