בעת הכנת כרך זה נודע לנו על פטירתם של שני חברים ותיקים במערכת יד ושם – קובץ מחקרים: פרופ' אוטו דב קולקה וד"ר יצחק ארד. פרופ' קולקה וד"ר ארד, ניצולי שואה, הקדישו את חייהם למחקר היסטורי ולתיעוד התקופה. חוכמתם וניסיונם יחסרו מאוד.
כרך זה כולל מגוון גישות למחקר השואה ובתקופה שאחריה. שלושה מן המאמרים בוחנים את התנסויותיהם של בני אדם מסוימים ממדינות שונות באירופה שהמלחמה חרצה את גורלם. מאמרה של אֵדֶל שֵרידן־קוואנץ מספק לנו דוגמה להתחקות מדוקדקת ועמלנית אחר גורלה של אישה אחת מכלל קורבנות השואה — הִילדה קוֹך (1942-1896). מאמרו של ג'יימס דיימאנד מציג לפנינו בחינה מאתגרת של שש מן הדרשות שדרש הרב קלונימוס קלמן שפירא בגטו ורשה. מאמרו הביוגרפי של זהר שגב מתמקד בחייו ובפועלו של יעקב רובינסון (1977-1889), עורך דין, דיפלומט, חוקר שואה ואיש ציבור שהיגר לארצות־הברית מליטא ב־ 1940. במאמר הרביעי מפנים שרון ליבנה ועמית קמה את תשומת ליבנו לדיון המתמשך על גבולותיהם של זיכרון השואה והנצחתה בחברה הישראלית, במיוחד בקשר להנצחת רדיפתה של קהילת הלהט"ב במלחמת העולם השנייה.
מאמרי הביקורת בכרך זה הן מגוונות, וכל אחת מהן מספקת ביקורת על מחקר עכשווי של אירועי המלחמה. הסקירות נכתבו על ידי אבינועם פת, מרתה מרזנסקה־משעני, יאן לניצ'ק ויאן בורצלף.
הכרך הנוכחי (מ"ט:1) של יד ושם – קובץ מחקרים נפתח בשני מאמרי זיכרון לכבוד ד"ר ויליאם ב' הלמרייך וד"ר תיאודור (זאב) וייס שנכתבו על ידי בֶּת' ב' כהן, וכריסטופר בראונינג ועמר ברטוב, בהתאמה.
לדאבוננו מגפת הקורונה עדיין כאן. מאחר שתלמידים וחוקרים רבים מתקשים בימים האלה להשיג גישה למאמרים ולמחקרים נמשיך להנגיש את כל הכרכים של יד ושם — קובץ מחקרים לציבור חינם אין כסף.
תקציר
הילדֶה קוֹך נויברגר נולדה ב־1896 בפרנקפורט בשם קלרה הילדה קוך ונספתה באושוויץ ב־1942. שמה מונצח באנדרטה במנהיים המוקדשת לתושבי העיר שנספו בשואה ובאנדרטת השואה בפריז. אף שעסקה באיור ספרים עבור הוצאה שהייתה פעילה בשוק הספרים הבינלאומי, נותר סיפור חייה עלום לחלוטין עד כה. תולדותיה של הילדה קוך ועבודותיה שראו אור, ששנים רבות התעלמו מהן, מציגות היבט אחד של חייה, אך אפשר להפיק תמונה ייחודית יותר מהמעט שנותר: מכתבים, תצלומים, עבודות אמנות שלא התפרסמו, וקטעי זיכרונות שסופרו מדור לדור. יותר מעשור חלף עד שילובם והרכבתם של כל אלה לכדי מכלול ביוגרפי של חייה.
המאמר נוקט גישה פרשנית לביוגרפיות ועושה שימוש בשיטות מיקרו־היסטוריות.
תקציר
במקום לסרטט איזו תיאולוגיה עקבית ומתפתחת, דבר המנוגד לרוח דרשותיו של ר' קלונימוס קלמן שפירא בגטו ורשה, מציין המחבר שש פרשות דרכים תיאולוגיות עיקריות ואחת הכוללת את כולם. כל אחת מהן מלוּוָה בביאורים חדשים שלא הוזכרו קודם לכן, אשר חושפים רגעים של ייאוש מהתגובות המסורתיות לסבל. בכך מציג המחבר פירוש מגמתי להרחבת הפתח המאולתרת והמהוססת בפני חלופות, הסוטות מהאמונה בצידוק הדין. אומנם הוא נוקב, לעיתים, בתאריכים היסטוריים, אך הניתוח נמנע במכוון מלקשר בין הדרשות לאירועים ספציפיים שקרו בגטו. עיקר חשיבותן של הדרשות היא בכך שהן משקפות את מאבקיו הפנימיים של רבי שפירא עצמו ומעוררות שיח תיאולוגי נוכח אירועים חסרי תקדים או קרע תיאולוגי. אף שבעקבות כל פרשת דרכים כזו עלולה לקרות נסיגה או הידרדרות רגעית, הנתיבים החלופיים נותרים טבועים בתודעתו; וכאשר הוא הוגה בכל אחד מהם, כבר אין כל דרך חזרה.
תקציר
תולדות חייו של ד"ר יעקב רובינסון (ליטא 1889, ניו יורק 1977), מגלמים בתוכם את המורכבות של הקיום היהודי במאה העשרים. רובינסון, משפטן בהכשרתו היגר בשנת 1940 עם משפחתו מליטא לארצות הברית. לאחר הקמת מדינת ישראל התמקדה פעולתו הציבורית והפוליטית של רובינסון בהקשרים הישראלים. בחינת תולדות חייו של רובינסון מלמדת על מעורבותו בתהליכי העיצוב של העם היהודי ומדינת ישראל במאה העשרים.
במאמר יוצגו מסמכיו של רובינסון המוסיפים מידע רב ערך אודות משפט אייכמן ומרחיבים את הבנתיו בנוגע לסוגיה המורכבת של המחקר אודות השואה ועיצוב זיכרון השואה בזירה הישראלית ובארצות הברית. מטרת פעילותו של רובינסון למען הפצת המידע אודות השואה חרגה מגבולות המתאר של סוגית השואה עצמה. הוא ביקש להשתמש בזיכרון השואה למען עיצוב העם היהודי בפרט והעולם בכלל לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילותו הציבורית של רובינסון מגלמת בתוכה דגם מרתק וייחודי של הלאומיות היהודית. הוא התנגד לשלילת הגלות ולהשקפתו הפזורה היהודית מהווה חלק לגיטימי משמעותי ומתפתח של הקיום היהודי בכלל ולאחר מלחמת העולם השנייה בפרט.
תקציר
ב־30 במאי 1994 הגיעה קבוצת אנשים ליד ושם שביקשה לערוך טקס באוהל יזכור. לכאורה, הסיפור טריוויאלי, אך האירוע אינו מזכיר טקסים דומים בשל שתי סיבות: (1) זהות המשתתפים, הומוסקסואלים ולסביות יהודים מישראל ומחוצה לה, אשר הגיעו על מנת להזכיר ולזכור הומוסקסואלים ולסביות יהודים ושאינם יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. (2) התגובה הנסערת לקיומו, ההפגנה שהתקיימה נגדו במהלכו והוויכוח הציבורי הגועש שהתעורר בעקבותיו. הטקס פרם את זיכרון השואה ההגמוני, ששלט באותן השנים בכיפת הממלכתיות. המאמר נועד להאיר את הקשרים המורכבים בין תרבות הזיכרון, השיח הפוליטי המקוּטב והתפיסות הרווחות בנוגע להנצחה 'ראויה' של השואה. המחקר מושתת על ניתוח השיח הציבורי שהתנהל בזירה התקשורתית והפוליטית. הטקס קרא שלא במתכוון תיגר על הגבולות הסמליים של זיכרון השואה והנצחתו ובעקיפין העלה לסדר-היום הציבורי את טווח התיחום החברתי של בעלי הזכות וההרשאה לשאת זיכרון זה. החברה הישראלית הועמדה במבחן שבו אותגרו הסובלנות, הקבלה והלגיטימציה של ה'אחר'.
מאמרי ביקורת
מאמר ביקורת על: Wolf Gruner, The Holocaust in Bohemia and Moravia: Czech Initiatives, German Policies, Jewish Responses
תקציר
מאמר זה סוקר ומנציח את הספר שראה אור לאחרונה, פרי עטו ההיסטוריון הגרמני־אמריקאי וולף גרונר, על השואה באזורי החסות של בוהמיה ומוֹרַוויה. המחבר מתמקד במאפיינים עיקריים של הספר – ניסיונו של גרונר לנתח את התפתחות הרדיפות בקרב העם, כולל מעורבות השלטונות ה"צ'כיים" של הפרוטקטורט, ואת תפיסתן של הקהילות היהודיות את הרדיפות. למרות כמה הסתייגויות בנוגע למסקנות העיקריות של הספר ולמקורותיו, המחבר משבח את גרונר על מאמציו לקרוא תיגר על הנרטיב ההיסטורי הפשטני שעדיין שולט בהיסטוריוגרפיה של השואה בפרוטקטורט, נרטיב המציג את הצ'כים רק כקורבנות וכמתקוממים נגד השלטון. גרונר מציג שאלות מפתח בנוגע לתרומת השלטונות הצ'כיים לאפליית היהודים ולרדיפתם, נושא שראוי לו לעמוד במרכז מחקרים היסטוריים על תקופת השואה בפרוטקטורט.
מאמר ביקורת על: Tal Bruttmann, Stefan Hördler, and Christoph Kreutzmüller, Die Fotografische Inszenierung des Verbrechens. Ein Album aus Auschwitz
Christophe Cognet, Éclats: Prises de Vue Clandestines des Camps Nazis
Bildungswerk Stanisław Hantz e. V. and Forschungsstelle Ludwigsburg der Universität Stuttgart, eds., Fotos aus Sobibor. Die Niemann-Sammlung zu Holocaust und Nationalsozialismus
תקציר
מאמר ביקורת זה בוחן את "המפנה הוויזואלי" הנוכחי בלימודי השואה. הוא עוסק בשלושה ספרים שראו אור לאחרונה ובהם יותר מ־330 תצלומים מאושוויץ־בירקנאו, מסוביבור ומכמה מחנות ריכוז. שלושת הספרים מתמקדים בשימוש הנרחב במצלמות בידי קבוצות הנוגשים ולמענם, כפי שנראה באלבום המכונה "לילי ג'ייקוב" ובאלבומי ניימן, וכן בצילומים שעשו אסירים במחנה כאקט מרדני. ספרים אלה מציגים את התמונות כמקורות חיוניים לחקר השואה, ופותחים בכך אפיקים חדשים להיסטוריות חזותיות שיטתיות יותר, החוקרות את ההשמדה הנראית והבלתי נראית.
מאמר ביקורת על: Pod klątwą: Społeczny portret pogromu kieleckiego
תקציר
בספרה Pod klątwą: Społeczny portret pogromu kieleckiego ("קללה: דיוקן חברתי של פוגרום קיֶלצה"), יואנה טוֹקַרסְקה־בָּקִיר משתמשת בשיטות מחקר מתחומי האנתרופולוגיה, ההיסטוריה והסוציולוגיה כדי להציג תיאור מגוון ומדויק ולרדת לעומקם של האירועים בקיֶלצה ביולי 1946. בניתוח מפורט של מקורותיה הארכיוניים – חלקם מוכרים, וחלקם התגלו לראשונה – חושפת המחברת את סיפוריהם של היהודים קורבנות הפוגרום; לדידה, הפוגרום לא היה תוצאה של קונספירציה פוליטית אלא התאפשר עקב שילוב של מרכיבים אחדים. האנטישמיות, האמונה הרווחת במיתוס "עלילת הדם", הציפייה לרווחים כספיים והאמונה שהיהודים "איבדו כל רסן" ונוטלים לעצמם חירויות כלכליות ופוליטיות, הן הסיבות שהכשירו את הרצח. טוֹקַרסְקה־בָּקִיר מנתחת את המקורות ההיסטוריים בהקשר של היסטוריה "חסרת אירועים" ובמתן משקל שווה לכל המשתתפים באירוע, כולל המניעים האישיים והכלכליים, התהליכים החברתיים (מקומיים ולאומיים כאחד) ארוכי הטווח והמבנה ההיסטורי, וכן דפוסי הזהות הדתית והתרבותית של התת־מודע הלאומי; כך היא מצליחה לספק לנו הצצה למורכבות האירועים של אותו יום.
מאמר ביקורת על: דינה פורת, לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר
תקציר
לי נקם ושילם של דינה פורת הוא תיאור מרתק, מוקפד ומעמיק של חבורת "נקם" של אבא קובנר, של תוכנית הנקמה ושל יחסו של היישוב לנקמה כזו בהקשר הכולל של השואה. פורת מפרטת את הכישלון החרוץ שנחלה התוכנית להרעיל מקורות מים בגרמניה וגם מתעדת את מעללי החבורה שנשארה בגרמניה והצליחה להחדיר רעל לכיכרות הלחם במחנה לַנגוואסֶר הסמוך לנירנברג. בעוד שתולדות החיפוש אחר נקמה לאחר המלחמה הוצגו לעתים קרובות כ"סיפור אדיר" השובה את הדמיון, פורת בוחנת את משמעות העלילה מפרספקטיבה רחבה יותר של תולדות השואה ושל מדינת ישראל, באמצעות מחקר ארכיוני רציני. בעיקרו, הספר בודק את הקשר בין השואה ובין הקמת מדינת ישראל. אם היישוב היה חסר אונים להציל את היהודים בתקופת המלחמה ולתת מענה לאיום הנאצי, מי רשאי להחליט מה טוב לעם היהודי לאחר השואה? מי יקבע לעם היהודי את סדר היום שלאחר השואה? האם הקמתה של מדינת ישראל אמורה לשמש כבלם לזעמם של העקורים? פורת מגיעה למסקנה ששליחי היישוב צדקו בהגבלת תוכניתם של קובנר ושותפיו לנקמה, שכן הצורך בהקמת המדינה גבר על שאיפתם של הניצולים בהקשר זה. היא גם מעלה שאלה פילוסופית: איך נוכל לספק נימוק הגיוני לנקמה אחרי השואה? ועל מי תוטל החובה לבצע את הנקמה בשם העם היהודי? ההנהגה, הפועלת בשם העם היהודי, קבעה כי הקמת המדינה (ולא רצח של שישה מיליון גרמנים) תהיה המענה הראוי היחיד לשואה.
