אלבניה: רקע היסטורי בתקופת השואה

בפרוטוקול של ועידת ואנזה, שהתכנסה בינואר 1942 על מנת לתאם את ביצוע "הפתרון הסופי", נכללה טבלה עם מספר היהודים שיש לרוצחם בכל ארץ. המספר שננקב עבור אלבניה עמד על 200. אך במציאות היה מספר היהודים גבוה יותר – כאלף יהודים ברחו לאלבניה, בתקווה שמשם יצליחו להגר. החל מאפריל 1939 הייתה אלבניה תחת כיבוש איטלקי. למרות שנאסר על היהודים לעזוב את הארץ ולמרות שהיו פליטים ששולחו למחנה קאבייה, סרבו האיטלקים להיענות לדרישת הגרמנים למסור לידם את היהודים. בספטמבר 1943, לאחר שהגרמנים השתלטו על איטליה והשטחים בשליטתה, הייתה אלבניה תחת שליטה גרמנית. בתחילת 1944 ציוו הגרמנים על היהודים להירשם, אך האלבנים ובכללם פקידי ממשלה סייעו ליהודים לברוח מטיראנה. רבים מצאו מקלט אצל משפחות אלבניות ואצל הפרטיזנים. ידוע לנו רק על שני מקרים, שבהם יהודים נתפסו ושולחו. גברת בכר וילדיה שולחו לברגן-בלזן אך ניצלו. יצחק ארדיטי שולח עם אשתו וארבעת ילדיו – כולם, פרט לאבי המשפחה, נספו. כל שאר היהודים שרדו את המלחמה. קרוב לוודאי שלנכונות לסייע ליהודים תרם הקוד האלבני "בסה" (BESA). הפירוש המילולי הוא "לקיים הבטחה"; חשיבותו בכך שמשפחה שמתארחת אצל אלבנים תוכל לבטוח בהם עד סוף חייהם.