הצלה בקרקס
משפחת אלטהוף (Althoff) היתה הבעלים של 'קרקס אלטהוף' המפורסם מאז המאה ה-17. אדולף (Adolf) אלטהוף נולד בשנת 1913 בכרכרת הקרקס המשפחתית, במהלך אחת ההופעות של הקרקס. כאשר אחיו ואחותו הגדולים קבלו לידיהם את ניהול העסק המשפחתי ב-1939, אדולף פרש והקים קרקס משלו. זמן קצר לאחר מכן הוא נשא לאישה את מריה (Maria), שהיתה גם היא בת למשפחת אומני קרקס.
קרקס אדולף אלטהוף, שהורכב מכ-90 אומנים ובני משפחתם, נדד בכל רחבי אירופה והמשיך את פעילותו גם בשנות המלחמה, כשהוא נודד ממקום למקום.
בקיץ 1941, הקרקס חנה לסדרת הופעות ליד העיר דארמשטאט (Darmstadt) בהסה. אחת המבקרים במקום היתה נערה צעירה בשם אירן דאנר (Irene Danner). היא היתה צאצאית מצד אמה למשפחת לורך (Lorch), שושלת יהודית-גרמנית מפורסמת של אומני קרקס שהתיישבה במאה ה-19 בעיירה קטנה בשם אשולברוקן (Eschollbrücken) ליד דארמשטאט. אביה הלא-יהודי גויס לשורות הצבא הגרמני. על-אף שאירן היתה רק יהודיה למחצה, היא ואחותה נחשבו ליהודים על פי חוקי הגזע של גרמניה הנאצית ולכן הן סבלו מאפליה קשה. הן הוחרמו על ידי בני כיתתם ולאחר ליל הבדולח, בנובמבר 1938, הן סולקו לחלוטין מבית הספר. אירן נאלצה לוותר על שעורי הכינור שלקחה וכך גם על חלומה הגדול ללמוד בבית ספר לבלט.
מתוך עדותה של אירן דאנר:
בתחילה לא היה שינוי. רק הצטערתי על כך שלא הרשו לי להצטרף לתנועת הנוער. אך אז הם התחילו עם שירי ההסתה, כמו למשל "גרמניה עורי, יהודה התפגרי". בעת ששרו את המילים "יהודה התפגרי" הילדים נהגו להצביע עליי. הכי נורא היה המורה הוברט. הוא הסית את התלמידים האחרים כנגדי. הוא אסר עליי לשיר במקהלת הכנסייה. אחר כך סולקתי משעורי חינוך גופני. פתאום, שתי חברותיי, אמה וגוסטל רות', פסקו לשחק איתי.
בבית הספר הילדים לעגו לי וכינו אותי "יהודונית מסריחה". בבית הורדתי את בגדיי ורחצתי אותם. סיבנתי את כל גופי, צחצחתי את שיני, לעסתי מנטה ללא הפסקה, אך ללא הועיל. הסרחתי עוד יותר והתביישתי על היותי 'יהודונית'...
יום אחד דפק היערן של אסכולברוקן על דלת ביתנו. הוא נבח עלינו: "יהודים אינם רשאים להחזיק בכלבים!". הוא הרים את הכלבים שלנו שעמדו ליד סבתי וקשקשו בזנבם ולקח אותם אתו אל נקודת איסוף האשפה ליד ביתנו, שם ירה בהם..."
מתוך: Ingeborg Prior, Der Clown und die Zirkusreitering [German], Malik 1997
כל הדלתות נסגרו בפניה של אירן דאנר. היא פנתה אל אדולף אלטהוף בתקווה שתוכל להצטרף אל הקרקס שלו. אלטהוף הסכים לקחת את אירן לקרקס תחת שם בדוי, זאת על אף שידע על מוצאה היהודי ואף שהיה נתון לפיקוח קפדני של משרד התרבות הגרמני.
עד מהרה, אירן התאהבה באומן אחר בקרקס, ליצן בשם פיטר סטורם-בנטו מבלגיה. הם לא יכלו להינשא בגלל חוקי הגזע, אך הביאו לעולם ילד ואחר כך ילד נוסף.
ב-1942, רדיפת יהודי דארמשטאט עלתה מדרגה נוספת. ב-20 למרץ 1942, יצא המשלוח הראשון של יהודים מדארמשטאט ללובלין בפולין ולאחריו באו עוד שני משלוחים - בספטמבר 1942 ובפברואר 1943. סבתה היהודיה של אירן, ססי לורש, גורשה במשלוח האחרון מדארמשטאט ובית המשפחה הוחרם. אמא של אירן, אליס, ואחותה גרדה הצליחו לברוח אל הקרקס בו התחבאה אירן. פיטר סטורם-בנטו פנה אל אלטהוף ובקש ממנו שיעזור למשפחתה של בת-זוגו.
"היה ברור לנו שניתן להן להישאר..." הסביר אלטהוף לאחר המלחמה, "לא יכולתי להרשות שהם ייפלו לידי המרצחים. זה היה הופך אותי לרוצח גם כן". אלטהוף סיפק מחסה לשלושת הנשים בקרקס שלו עד סיום המלחמה. מאוחר יותר הצטרף אליהן גם אביה של אירן, האנס דאנר, שכמו בני-זוג אחרים בנישואי תערובת נשלח מהחזית אל ביתו על מנת שיתגרש מאשתו היהודיה. דאנר החליט להתעלם מהוראות מפקדיו והצטרף למשפחתו המסתתרת בחשאי.
הסתרתם של ארבעה נמלטים בזמן המלחמה היתה מסוכנת מאוד עבור משפחת אלטהוף. אופיו המבודד יחסית של הקרקס אפשר הגנה מסוימת מעיניים חשדניות, אך הגסטאפו נהג לבדוק את הקרקס בכל פעם שהגיע למקום חדש. בני משפחת דאנר היו מסתתרים במתחם הקרקס עד חלוף הסכנה. הקרקס כולו שמר את סודם. אף אחד לא הסגיר את המשפחה אך בני משפחת אלטהוף היו צריכים לקחת בחשבון כל הזמן את האפשרות של הסגרה על ידי אחד או יותר מעובדיהם הממורמרים. החשש אף התממש פעם אחת, אך מנהל הקרקס הצליח להסיח את דעתם של קציני הגסטאפו עם משקה או שניים, ובכך נתן למסתתרים די זמן להעלם.
מתוך עדותו של אדולף אלטהוף:
"בדרך כלל, לפני שהאדונים הנאצים היו באים לבצע אצלנו בדיקה, קיבלתי התראה מראש מפרנץ (נציג המפלגה הנאצית בקרקס). הם רצו לדעת קודם כל שהאוהל הוא יציב ובטוח, לראות את תנאי חייהם של העובדים ולבדוק שאיננו מעסיקים זרים לא רצויים או אפילו יהודים. אחר כך שאלו על דעותיי הפוליטיות. חזרתי ואמרתי להם שאני איש קרקס ואנשי קרקס באים מכל העולם וחיים בכל העולם. לא יכולנו לפעול רק בגרמניה בה היו קרקסים רבים אחרים. היינו צריכים להסתגל ולהתנהג בכל מדינה בה התארחנו כאילו אנחנו בביתנו, כלומר – להתנהג היטב. תמיד היית אדיב אליהם במיוחד, נתתי להם כרטיסים חינם לבני משפחה, מזגתי להם קוניאק בנדיבות וסיפרתי להם סיפורים על עברי – כמו למשל כיצד נהגתי להופיע בקייב עם דובים. רוסיה היתה תמיד נושא שיחה מרתק עבורם. הם העריצו את הקרקס שלנו כיוון שהיה נקי ומסודר. על פי רוב, כשהם רצו לבדוק את המתחם, הצלחתי לשטות בהם. אמרתי להם שיש לי פגישה עם אחד הממונים עליהם, אך שאשתי מריה תשמח לטפל בהם. בינתיים היא היתה כבר מסדרת שולחן בקרון שלנו ומציעה להם קפה. היא גם לא שכחה להציע תמיד קוניאק. הכנסת האורחים שלנו הפכה לשם דבר."
מתוך: Ingeborg Prior, Der Clown und die Zirkusreitering [German], Malik 1997
ב-2 לינואר 1995, יד ושם הכיר באדולף ומריה אלטהוף בתור חסידי אומות העולם. "אנחנו, אנשי הקרקס, איננו עושים הבחנה בין גזעים או דתות", אמר אלטהוף בטקס קבלת התואר.
