נולדתי בזגרב ב-1940 להורי בלנקה ודרגוטין ביכלר. אבא היה ד"ר למשפטים ועורך דין עצמאי, אמא עקרת בית, בת למשפחת סוחרים אמידה. (ז"א הייתה אפשרות כלכלית לעזוב בזמן, אך איש לא חשב על כך ברצינות).
מיד עם פרוץ המלחמה ביוגוסלביה ב-1941 אסרו את אבי עם שאר האינטלקטואלים והוא נשלח למחנה הריכוז הידוע יסנובץ. לשם נשלחו אח"כ גם כל שאר הגברים (סבא ושני בניו הסטודנטים). איש מהם לא שב.
הנשים – אמא ואני התינוקת וסבתא – נשלחנו בקיץ 1941 דרך המחנות ב-Pag ו-Hrusica לבסוף ל-Lobograd. משם גם כן איש לא שב.
אחרי כשישה חודשים, בחורף 1941-2 הצליחו ע"י מאמצים רבים (כולל כסף ופרוטקציות) להוציא אותי מן המחנה בתור התינוקת הקטנה ביותר שם, למרכז הקהילה בעיר זגרב. הפתק שהיה קשור לצווארי שמור עמי עד היום. הביא אותי, כמו חבילה קטנה, עטופה בכרית, אחד השומרים על המחנה, גרמני-יוגוסלבי מקומי, מה שנקרא פולקס-דויטשר.
נמסרתי לבת דודה של אמא, בלנקה פירסט, שעדיין הייתה בעיר, היא הייתה רשומה כאחת משתי קרובות המשפחה אליהן הופנתי ע"י אמא - על הפתק שעל צווארי. הגב' פירסט טיפלה בי והחזירה אותי לחיים ובריאות תקינה, אך אחרי שהחביאה את הוריה בשנת 1942 הצטרפה לפרטיזנים. היא ניסתה להחביא אותי במנזר, אולם הייתי קטנה מדי והנזירות ראו בכך סיכון גדול מדי. הן המליצו על נוצרייה אדוקה ידועה להן, שהייתה אמורה לשמור עליי (עבור שכר הולם), אולם זה לא היה מוצלח, ומצבי הלך והדרדר.
הגב' דג’ינה בריטיץ הייתה ידידה של בלנקה פירסט עוד מלפני המלחמה (מצורפת תמונה של בלנקה עם הגב' דג’ינה ובנה). לכן הגב' דג’ינה הייתה אח"כ גם הסנדקית שלי בעת ההטבלה לנוצרית. שמי היה כעת מריה (בבית קראו לי מאיה).
הגב' דג’ינה התגוררה עם בנה הסטודנט לרפואה Tihomir, ובעלה שמתוקף תפקידו כרב-חובל כמעט ולא היה בבית. הגב' דג’ינה ביקרה אותי אצל אותה נוצריה אדוקה ומצאה שמצבי בכי רע. הייתי בתת תזונה, מורעבת וללא בגדים (הם נמכרו מסתבר), אומללה מאוד (אני זוכרת שהיה אסור לי לצאת מהבית וגם לשתות לא נתנו לי - שלא ארטיב). לכן לקחה כאילו לקחה אותי לטיול, ובעצם חטפה אותי משם, לקחה אותי לביתה.
אצל הגב' דג’ינה הייתי לכן מחורף 1942-3 ועד סוף המלחמה. הגב' דג’ינה טיפלה בי במסירות רבה כמו בבת וכך גם בנה, אשר אהב אותי מאוד, כמו אחות קטנה. אני זוכרת אותו נושא אותי על הידיים למקלט בעת ההפצצות על זגרב.
הגב' דג’ינה הסתירה אותי בביתה תוך סיכון חייה היא, מפני שהיו איומים מפורשים ששמה יימסר לגרמנים ע"י אחד הדיירים שהיה אנטישמי גדול. חיינו ניצלו כי היה איום שכנגד מצד הפרטיזנים, שאם יקרה לי משהו אז הם ינקמו בו. ומן הפרטיזנים פחדו מאוד.
מעבר לכביש היה מרכז נוער של הנאצים (פאשיסטים) המקומיים ואני ידעתי בברור שאסור בשום פנים ואופן להתקרב למקום ההוא. למעשה הייתי כל הזמן במעצר בית. ירדתי כך לפעמים לחצר הבית האחורית כך גדלתי בין מבוגרים בלבד, ללא חברים בני גילי או ילדים אחרים כלל.
הגב' דג’ינה בריטיץ' לא קיבלה שכר עבור הטיפול בי או כל תמורה אחרת.
הגב' דג’ינה אהבה אותי וטיפלה בי כבת אך סיפרה לי שיש לי דודה בפרטיזנים שאולי תחזור אחרי המלחמה. כשהגב' פירסט חזרה, סיפרו לי שאני יהודייה, ושמי דינה. לי זה היה קשה מאוד ומזעזע כי ידעתי שהיהודים אנשים רעים שצלבו את ישו... בקיצור הגב' דג’ינה ידעה שבתור יהודיה מקומי בין בני עמי, אך היא נפרדה ממני בצער רב ובקושי, ובעצם מאוד רצתה שאשאר אצלם. אינני יודעת אם הצלחתי להביע את עצמי ברור, וברצוני להדגיש שוב שהגב' בריטיץ' ובנה חיו בסיכון עצמי שנים כדי להציל ילדה יהודייה קטנה אחת.
ב-1948 עליתי לארץ עם הגב' פירסט והקשר עם משפחת בריטיץ נותר במכתבים בלבד. ביקרתי אותה ב-1961 ושוב ב-1968, ויותר לא נזדמן לי.
הגב' דג’ינה נפטרה ביניתים ממחלה ממארת, אך אני בקשר עם בנה הרופא והחוקר (הוא כבר בפנסיה כעת, אך הוא המטולוג ידוע ומומחה למחלות ריאה ורפואה תעשיתית - כך שיש לנו גם קשר מקצועי), הוא קורא לי אחותי הקטנה, ומתרגש בכל פעם שאני מתקשרת טלפונית. כמו כן גם אני רוצה לשמוע את קולו.
אני מרגישה מחויבות עמוקה כלפי המשפחה זו, ומאוד מבקשת להכיר בגב' דג’ינה בריטיץ' כחסידת אומות עולם. אני אעביר הוקרה זו בתודה לבנה החי עדיין.
