....אישה נוצריה נמוכת קומה, רכת מצבט מבעד לעדשות עבות של משקפיה, והיא עונה לשם אנה בורקובסקה. עינים אלה הביטו בי במבט כמו מוזר בחורף של שנת 1941 לספירת הנוצרים. משונה, גם בחורף ההוא ירד המדחום ל 32 מתחת לאפס. דחוקים היינו מאחורי משקוף של בית מוגף בסימטה שוממה סמוך לשער הגטו, והיא אמרה לי:
"אני מבקשת ממך, תעשה שאוכל להכנס לגטו."
"לשם מה, אמא?", שאלתי.
"כדי להשאר אתכם".
בחפזי, ניסיתי לבטל מבוקשה במנוד כתף. לא ירדתי לעומק הדברים. "לשם מה נחוץ לך, למען השם!". נטלתי טון של התבדחות.
"כי אלהים הוא עכשיו בגטו", הרחישה.
"אלהים בגטו?", חזרתי כמן הד וכמעט ציחקתי. ולא רק מן הקור החלו אברי מרחפים.
היא לא נכנסה ביום ההוא לגטו. הפצרתי גם הפגעתי שתסתלק, כל עוד אפשר. בפרידה הנכנעת היא נגעה בזרועי. שתקה ואמרה:
"כשהלכתם התפללתי לשלומכם. זה לא מספיק. מה עוד הייתי יכולה לעשות למענכם?"
אנה בורקובסקה, שאת שמה לא ידענו בעת ההיא, הייתה אם-ראשה של מנזר אחיות דומיניקאניות בפרוור של ילנה. היו שם תשע אחיות נזירות וכמספר זה יהודים מתחבאים. ביום שקמתי ועזבתי עם רעי את המקלט שבצל קורתה, היא לא האמינה שאמנם אנו נוטשים את מקום המבטחים לצמיתות.
"רימונים", אמרתי. "אם את יכולה להשיג-רימונים זה מה שדרוש לנו". בפניה השקופים מקור לא נרעד שריר. היא אמרה: "אלוהים עמך בני" והלכה.
מקץ שבועיים היא הביאה את הרימונים. מקום המפגש הפעם היה בעיבורה של העיר, הרחק מחומת הגטו.
היא שלפה בשקט מחפותי שרווליה את הרימונים והעבירה אותם לידי כמסור איש לרעהו את גוזליו האהובים.
היו אלה שלחושת הרימונים של הארגון היהודי הלוחם.
באותה שעה הערצתי אותה יותר על אומץ ליבה להחזיק ברימונים בשלוות נפש מאשר בנאמנותה להשיגם. אני הגבר (23) לא אומנתי ברימונים. עד אותו יום לא נגעתי בברזל הזה ולא ידעתי כיצד הוא מופעל או שמא הם מתפוצצים מחבטה שבנפילה מהיד. כל הדרך בחזרה לגטו הייתה דאגתי נתונה לרגלי שלא תמעדנה על פני הקרח החלק ולא מפחד הגרמנים הסורקים את האזור. בשעה שנתערבבתי בין טורי היהודים החוזרים ממקומות עבודות הכפייה חשתי מעין בטחון מהול בחיבוטי נפש. ומה קרה אם יישמט הרימון או אמעד ואפול ובעבורי תמעד עדה שלמה!
והיא - אימא? מנזר שלם של אחיות היה תלוי בצווארה. ולא היה זה סוד עבורנו שמופעלים עליה לחצים כבדים לסלק את היהודים המתחבאים במנזר ולא לגרור את הכנסייה והנהגתה לעונשו של הגסטאפו. אנה לא רמזה לנו אף פעם ולא האיצה בנו שנעזוב, להיפך. הרבה שיחות היו לי עימה בין חומות המנזר. והרבה שיחות הנחנו לעת אחרת. לתת מחסה לנרדפים שקול במצוות הכריסט הנוצרי, אבל רימוני התקפה אינם כלולים בו.
מעולם לא שאלתי מה היא חשבה באותה שעה שמסרה שלושה רימונים לאיש יהודי החוזר לגטו. אך כשגיליתי אותה בחיים אחרי 40 שנה והיא אינה נזירה עוד, רק אישה גלמודה וגמלאית בווארשה ונפלה לידי הזכות להעניק לה את עיטור חסידי אומות עולם ורק מחמת חולשתה הגופנית נתקיים הטקס בווארשה ולא בירושלים כרצונה וכרצוננו, היא ריחפה שם באולם הרוזנים המשומר, שהוא מרכז לוחמי המחתרת האנטי-נאצית של פולין העממית, מול מצלמות הטלוויזיה והקולנוע, כמו ציפור לכודה, מבלי הבן על מה ולמה כל המהומה הזאת. "הרי מילאתי רק את חובתי", מלמלה, "רק את חובתי!".
שלכת זהובה העריבה על רחובותיה המשוקמים של וארשה. בשובנו מהטקס אל דירתה שנזירות ריהוטה הדל הדהים אותי מפגישה ראשונה, היה בי רצון כמוס לשאול אותה, בשל מה התירה את נדרה הנזירי ועזבה את המסדר לאחר המלחמה? גם על ימיה במחנה ההסגר הנאצי לא שאלתי ונרתעתי גם עכשיו. פתאום פנתה לעברי ואמרה כשואלת: "נכון יקירי, שתמיד היית איש מאמין". "נכון", הפטרתי במבוכה.
זה היה בשנת 1982. בימים אלה, משנודע לי על מחלתה ועל התאונה לא כרעתי בתפילה, לא פתחתי ארון קודש, לא נטלתי סידור לעשות את אשר ביקש הלב לעשותו. ידעתי מה אני רוצה לבקש ולא ידעתי ממי.
אבל בשעה שאני יושב מול המקלט בימי משפט טרבלינקה, שומע כלא מאמין את הדברים שחוויתי בשעתם, כשאני רואה את המסכה האדישה שממלאה את מלוא המרקע בשקט הנורא שמאחוריה מאזין איוון לנוראות הללו, כשאין לי כוח לשוב ולחזור לשם ואין בי הכוח הדרוש לקום ולהסות את הטלוויזיה, אני מאושר שאין לי שלט רחוק אבל יש ברשותי סלקטור פרטי המאפשר לי במנוד עפעף להעיף מן המרקע את הבהמה ההיא ולהשוות לנגדי את פניה של אימא מווארשה.
באותו מעמד של הענקת תואר חסידי אומות עולם, בפנותי אליה ואל שומעי הפולנים קראתי לה אימה בעברית ושאר דברי אמרתי פולנית, ובלשון הפולנית הקתולית הייתה קונוטאציה מיידית ואחרת למשפט שבו העדתי ואמרתי "בימים כשבמלאכים הסתירו פניהם מאיתנו היה אישה זו עבורנו אנה מן המלאכים, לא מן המלאכים שאנו בודים אותם מליבנו אלא מן המלאכים שבונים את חיינו לנצח".
לפני ארבעים שנה בזירת הדמים ההיא הייתה משמעות לכוח ומשקל מכריע היה לכמות האדירה של האיוונים מול מיעוטים המכאיב של המלאכים, של האנות, הקרויים היום חסידי אומות עולם. אבל היום, אחרי 40 שנה ומן הפרספקטיבה של העם שחזר חי מן המוות, רשאים ומצווים אנו להעלות את דמות המלאכים, את עצם קיומם ולא את משקל כמותם, כי כאז כן עתה ובעתיד הם לעולם לא יהיו מעטים מול רבים.
ואם יש סיכוי לשקם את האדם כאיש מאמין, ולאו דווקא בחזרה לריטואלים תפלים, אלא אדם מאמין אחרי כל הדברים האלה, הרי זה במקום המתמצע בין האיוואנים והאנות. מי שמעביר מעל עיניו היפות את דמות המסכה של המתועב והנבזה שבאדם ואת משפט ירושלים דוחה בעליו, איננו אלא כסיל חסר תקנה, ומי שמבטל את ערכן הממשי בהיסטוריה של האנות ורישומן בחיי החברה אנושית שעתידה להיות הוא נידון לכפור נצחי שאין לו תקווה.
אשרי שזכיתי לחיות בימי משפט ירושלים. וטוב לי שיש לי סלקטור שיכול מכוח אינסטינקט המסרב להתייאש לשוות לנגדי דמותה של "אימא" כצלם דמותה של אנה מן המלאכים.
אפשר שתמיד הייתי אדם מאמין?
