אידה ברונלי, ילידת מונסליצ'ה, עיירה קטנה בצפון איטליה, היתה נערה בת 15 כאשר שכרו אותה הורי בשנת 1935 לשמש עוזרת ומטפלת בביתנו, מאחר שעיסוקם האמנותי (ריקוד ושירה) חייב העדרם מהבית בערבי השבוע. מיום בואה היא הפכה לבת בית ולחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ואנו, הילדים, נקשרנו אליה בעבותות אהבה. ב-1940, לאחר פרוץ המלחמה, יצא אבי להונגריה כדי לבדוק אפשרויות השיבה למדינה אותה עזב עם אמי ב-1930. כעבור זמן קצר גויס לצבא ההונגרי, ואחר כך אושפז בבית חולים עקב סיבוכים מפציעה שנפצע במלחמת העולם הראשונה. אישפוזו שיבש את תכניותיו והותיר אותו שם, ואותנו באיטליה. קשר המכתבים עם אבינו נקטע ב-1942. מאז לא שמענו ממנו דבר, ועד היום איננו יודעים ממה נפטר וממה.
אמי מצאה עבודה זמנית כמתורגמנית, בעוד אידה הוסיפה לטפל בנו (שתי בנות ובן) במסירות שאין למעלה ממנה. ב-1943 חלתה אמי באנגינה פקטוריס, ממנה לא החלימה. היא נפטרה ב-1944, ולפני מותה גילתה לאידה את סוד מוצאנו היהודי. הכסף שהותירה אחריה הסתכם בכמה אלפי לירטות, סכום שהספיק אך בקושי למחיה של כמה ימים. אידה, למרות גילה הצעיר, העדר מקצוע והשכלה, נטלה על עצמה את האחריות על שלושתנו והביאה אותנו בתלאות מרובות לבית אמה במונסליצ'ה. לאחר כמה חודשים פקעה סבלנותה של האם. היא החלה להתאונות לבתה על תוספת שלושה פיות רעבים, ואיימה לגרשה יחד אתנו מביתה. למרות האיומים, ההטרדות וקשיי הפרנסה סירבה אידה לנטוש אותנו. בצר לה פנתה אל ראש העיריה בבקשת עזרה, וגילתה לו אגב כך את סוד מוצאנו. למזלנו, אשת ראש העירייה היתה יהודיה, עובדה שמנעה את דליפת הסוד וגם סייעה לקבלתנו במוסדות ליתומים. בכל התקופה ששהינו שם, ועד לסוף המלחמה, שמרה אידה על קשר רצוף אתנו ומילאה באהבה, באחריות ובמסירות את הפונקציות האימהיות שנטלה בהתנדבות על עצמה. בתום המלחמה, יצרה אידה, באמצעות ראש העירייה, קשר עם חיילי הבריגדה היהודית, שאספו אותנו וסיפחו אותנו ליחידתם. למרות שמבחינה פורמלית סיימה אידה את תפקידה, היא סירבה לעזוב אותנו. אידה התגלגלה אתנו במחנות הבריגדה עד שהובאנו לרומא, שם סודרו הניירות הדרושים לעלייה לגלית, וביוני 1945 הפלגנו מנפולי באנייה "מטאורה" לישראל.
את מסירותה של אידה צריך לשקול לא רק על רקע גילה הצעיר, דלותה, המצוקה הקשה של ימי המלחמה וחוסר ניסיונה, אלא גם על יסוד הקורבן האישי שהקריבה והסכנות שלקחה על עצמה באימוץ שלושה ילדים יהודים במדינה שהיתה נתונה לשלטון פשיסטי. אידה נישאה בגיל מאוחר לפועל במפעל המכוניות "פיאט" בטורינו, אך בשל גילה המתקדם לא הצליחה ללדת ילדים. היא ובעלה חיו במשך כל השנים הללו ממשכורתו הצנועה, בדירת חדר קטנטונת, בה היא מוסיפה להתגורר גם אחרי מותו.
קשר המכתבים עם אידה נשמר במשך שנים ארוכות, לרבות כמה ביקורים שערכנו אצלה, אך הזמן וקשיי השפה עשו את שלהם, והקשר אתה התרופף בעשר השנים האחרונות. המחשבה שהמעשה האצילי והאנושי שעשתה ראוי להכרה רשמית מטעם מדינת ישראל לא עלה בדעתנו, בעיקר משום שמוסד "חסידי אומות העולם" נקשר תמיד בתודעתנו עם פולנים, הולנדים ואזרחי מדינות אחרות שהיו תחת הכיבוש הנאצי, בעוד איטליה היתה – לפחות בשנים הראשונות של המלחמה – בת בריתה של גרמניה. באחד מביקורנו אצלה לפני עשר שנים, היא הראתה לנו קטע עיתון ישן שסיפר על נערה איטלקיה צעירה שהצילה ילדים יהודים בזמן המלחמה, וכן מכתב תודה מרבה הראשי של רומא, אך היה נדמה לנו שקלטנו בדבריה שמץ של אכזבה על כי לא זכתה ליותר מהכרה צנועה זו.
לאחרונה נודע לנו על מות בעלה (איוו), ויש מקום להניח שמצבה הכלכלי – שמעולם לא היה מזהיר – הורע. לאידה מלאו 72 שנה, וקרוב לודאי היא חיה מהפנסיה הצנועה של בעלה המנוח.
אנו חשים צער רב על כך שלא פעלנו עד היום להשגת גמול ממשי יותר לאישה טובה, פשוטה ואצילית זו, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, מה גם שמבחינתה של אידה ה"לעולם לא" אינו יכול להיות רחוק מד. אנו מעריכים שהכרה כלשהי במעשיה – סמלית, טקסית או כספית – עשויה להסב לה מידה לא קטנה של קורת רוח. באשר לנו, כאזרחי המדינה הזאת, הידיעה שעשיית מעשה אנושי כלפי יהודים בעת ההיא זוכה בסופו של דבר לגמול, היא גם סיפוק וגם לקח.
