"להתראות ילדים"
לוסיין בונל (Lucien Bunel), הידוע יותר בכינויו האב ז'אק (Père Jacques), היה כומר כרמליטי ומנהל בית הספר הפנימיתי דה-קארם (Petit Collège des Carmes) באוון (Avon), ליד פונטנבלו (Fontainebleau). הוא נולד בשנת 1900, בן למשפחה ממעמד הפועלים, סמוך לנורמנדי, והוסמך ככומר בשנת 1925. בשנותיו הראשונות ככומר שרת בסמינר סן-ז'וזף בלה האבר (Le Havre). הוא לימד לימודי דת ואנגלית, וחש קרבה והזדהות כלפי הסבלים בנמל ותושבי משכונות המצוקה. בשנת 1931 הצטרף כנזיר למסדר הכרמליטים, ושלוש שנים מאוחר יותר ייסד וניהל פנימייה.
בתקופת הכיבוש החליט בונל לפתוח את שערי המוסד בפני פליטי הרדיפות הנאצים. שלושה נערים יהודים: מרכוס הלפרן (Halpern), דוד שלוסר (Schlosser) והאנס הלמוט מישל(Michel) , התקבלו לפנימייה. השלושה, שחיפשו נואשות אחר מקום מקלט, נשלחו אל האב ז'אק ממסדר נוטרה דם דה ציון (Notre Dame de Sion) בפריס. תחילה שיכן אותם האב בונל אצל משפחה שהתגוררה מול הפנימייה, אך בהמשך הגיע למסקנה כי יהיה זה בטוח יותר אם יישארו במוסד. הם חיו ולמדו תחת שמות בדויים שבונל בחר בעבורם. האנס הלמוט מישל היה יהודי גרמני. אביו, שהיה רופא בפרנקפורט, התאבד בשנת 1933, ככל הנראה כתוצאה מהצעדים האנטי יהודיים הראשונים שנקטה ממשלתו החדשה של אדולף היטלר, שבדיוק תפסה את השלטון. אמו של האנס נמלטה לפריס עם שני ילדיה, האנס ואחותו לאורה (Laure), הניצולה היחידה מן המשפחה שחיה עד היום הצרפת. שמו הבדוי של האח היה ז'אן בונה (Jean Bonnet); מוריס שלוסר נקרא מוריס סבטייר (Sabatier); וז'אק הלפרן כונה ז'אק דופרה (Jacques Dupre).
האב ז'אק גם העסיק מורה יהודי בשם לוסיין וייל (Lucien Weil), מורה למדעי הטבע, אשר איבד את משרתו בבית הספר בפונטנבלו בגלל חוקי משטר וישי שאסרו על העסקת מורים יהודים.
תחת חסותו של האב בונל חיו היהודים המסתתרים חיים כמעט רגילים, עד לאותו יום חורפי בינואר בו בוצעו המאסרים. ב-15 בינואר 1944, על בסיס למידע מדויק ומפורט שהגיע ממלשין, הופיע כוח של הגסטפו בשערי המוסד. ללא כל אזהרה מוקדמת, הם פשטו על הכיתות ואסרו את שלושת התלמידים היהודים וכן את האב ז'אק, מנהל המוסד. שלושת הנערים נלקחו תחילה אל מחנה המעבר דראנסי (Drancy), וב-3 בפברואר 1944, הועלו על טרנספורט מספר 67 לאושוויץ. בין 1,214 הנפשות שנדחסו בכוח אל הקרונות היו 184 ילדים מתחת לגיל 18. האב ז'אק נאסר, ובמקביל נסגרה הפנימייה על פי צו של הגרמנים. באותו היום גם נעצרו לוסיין וייל, אמו ואחותו. גם הם גורשו לאושוויץ, שם נספו.
על פי דבריו של הקולונל דה-לרימנה (de Larminat) מפונטנבלו אמר האב ז'אק, זמן קצר לפני מאסרו:
"לפעמים מאשימים אותי בחוסר אחריות. אומרים לי שבתור מי שאחראי על ילדי הפנימיה, אין לי את הזכות להסתכן במעצר אפשרי על ידי הגרמנים. אבל אני סבור שהיה והדבר יקרה ואני איהרג, אתן לתלמידיי דוגמא אישית חשובה יותר מכל שיעור אחר שאוכל ללמדם."
לוסיין בונל נכלא בכלא פונטנבלו ומאוחר יותר גורש למאוטהאוזן. הוא הצליח לשרוד עד השחרור אך התשישות מן התנאים הבלתי אנושיים במחנה הכריעו אותו, ומספר ימים לאחר השחרור הלך לעולמו. גופתו הוחזרה לצרפת והוא נקבר באוון. כיוון שמעשה ההצלה שלו הסתיים לרוע המזל ללא ניצולים, נחשף הסיפור רק שנים מאוחר יותר בזכות עדותה של אחותו של האנס הלמוט מישל. על פי עדותה, לא זאת בלבד שהאב ז'אק הסתיר את אחיה, הוא גם הצליח לארגן שתי פגישות בינה לבין אחיה במהלך חופשות מבית הספר. באחת הפגישות הביעה האחות את תודתה בפני האב ואמרה לו שהיא מסופקת אם אי פעם תוכל לשלם עבור לימודיו של אחיה בבית הספר. האב ז'אק השיב כי הוא אינו מצפה לדבר בתמורה, לא באותו זמן ולא בעתיד. יתרה מכך, הוא מקווה לראות את אחיה ממשיך בלימודיו במוסד גם לאחר המלחמה עד לבחינות הבגרות. מאחר והילד היה יתום, בונל ימלא ברצון את מקום הוריו.
במאי הקולנוע לואי מאל (Louis Malle) היה אחד התלמידים בפנימייה. סרטו "להתראות, ילדים" (Au revoir les enfants) מבוסס על זיכרונותיו מן האירועים הטראגיים שפקדו את מנהל בית ספרו ושלושת בני חסותו היהודים.
ב-1988 לואי מאל סיפר לכתב עיתון הניו יורק טיימס: "הזיכרון הזה היה ללא צל של ספק הזיכרון החזק ביותר שנחרט מילדותי. הזיכרון שנותר בבהירות מעל כל שאר הזיכרונות." הוא סיפר לכתב כי הוא זוכר כיצד הסתובב האב בונל אל התלמידים שעה שהובילו אותו יחד עם שלושת תלמידיו היהודים וכיצד אמר: "שלום ולהתראות. נתראה בקרוב". "אחר כך" הוסיף מאל "קרה משהו מאוד יוצא דופן. מישהו החל למחוא כפיים וכולם הצטרפו אליו, חרף צעקותיהם של אנשי הגסטפו לשמור על השקט."
לורה מישל מילאה דף עד לזכר אחיה, האנס הלמוט מישל.
ב-17 בינואר 1985, יד ושם הכיר בלוסיין בונל, הידוע בכינוי האב ז'אק, בתור חסיד אומות העולם.
