הבמאי לואי מאל שהיה חניך בפנימייתו של האב ז'אק על החלטתו לעשות את הסרט "להתראות ילדים"

"להתראות ילדים" (Au revoir les enfants) הושפע מזיכרונות הילדות הדרמטיים שלי. בשנת 1944 הייתי בן 11, תלמיד בפנימייה הקתולית ליד פונטנבלו (Fontainbleau). אחד מחבריי שהצטרף בראשית השנה עורר בי שאלות רבות. הוא היה שונה, מסוגר. התחברתי איתו לאט לאט ולמדתי לאהוב אותו, עד אותו היום בו חרב עלינו עולמנו הקטן.

ייתכן שאותו הבוקר בשנת 1944 קבע את ייעודי להיות במאי קולנוע –  ייעוד אשר שירתתי בנאמנות ובמסירות. למעשה, זה היה אמור להיות הנושא של סרט הבכורה שלי, אך היססתי וחיכיתי עם זה. הזמן חלף והזיכרונות רק התחדדו והפכו מוחשיים יותר. בשנה שעברה, לאחר שהות של 11 שנים בארצות הברית הרגשתי שהגיע הזמן לכתוב את התסריט ל"להתראות ילדים". זיכרונותיי שימשו כמעין "מקפצה" לדמיון שלי. בניתי מחדש את האירועים ההיסטוריים שהיו חרוטים בזיכרוני בחיפוש אחר האמת הכואבת שנמצאת מעבר לזמן ולמקום.

דרך נקודת המבט של ילד שדומה לי ניסיתי למצוא מחדש את החברות הראשונה הזו שגדלה והתחזקה עד שנגדעה באיבה וגילינו את עולם המבוגרים האבסורדי שבו שולטים האלימות והדעה הקדומה.