ילדותי הסתיימה בגיל 16. היה זה ביום רביעי, ה-29 בספטמבר 1943, באמצע שיעור צרפתית בבית הספר מטרופולין בו למדתי. המנהל נכנס לכיתה, קטע את דבריו של המורה והצביע עליי ועל שניים מחבריי ואמר: "צאו איתי בבקשה אל המסדרון."
מהנימה האדיבה שבקולו היה ניתן להבין שלא עמדנו להיענש. הוא הוסיף ואמר: "אם ישנם תלמידים נוספים ממוצא יהודי, שיואילו לצאת גם הם למסדרון." המורה לצרפתית הכניס כמה ספרים לתוך תיקו ויצא יחד איתנו החוצה. קיבלנו התרעה על כך שעומד להתחיל מצוד אחר יהודים", אמר המנהל, "מוטב שתמהרו הביתה, הגרמנים עלולים להגיע בכל רגע."
מיהרתי אל שולחני וארזתי את התרמיל שלי. חבריי לכיתה התבוננו בשתיקה. היינו מבוגרים מספיק להבין את המתרחש. ידענו שבמקרה הטוב אנחנו עומדים לא להתראות לתקופה ארוכה. לפני שעזבתי את הכיתה, חברי לספסל הלימודים תחב לידי מצפן של הצופים בתור מתנת פרידה.
היה עליי להגיע הביתה במהירות הבזק. גרנו ברחוב אוסטרברו (Osterbro), מול הגשר של נמל לאנג לינג'ה (Lange Linje). קפצתי על קרון רחוב, ירדתי בכיכר פרידיוף ננסן (Fridtjof Nansen) ורצתי לקיוסק על מנת לקנות עיתון – מעשה טיפשי למדי בהתחשב בנסיבות.
הוריי ואחי כבר עמדו שם, לבושים ומוכנים לבריחה, עם בגדי חורף חמים ומספר תיקים ומטלטלים. אבא סיפר שחבר שלו שהיה בתפילת הבוקר בבית הכנסת ברחוב קריסטלגאדה (Krystalgade) טלפן אליו למשרד וסיפר לו כיצד הרב הפסיק את התפילה באמצע והזהיר את הקהילה מהסכנה המאיימת על יהודי דנמרק. היו שם כמאה איש. הרב ביקש מהם להזהיר כמה שיותר מכרים וקרובים. אנשים הוזהרו שלא לישון בביתם בלילות הבאים ולנסות למצוא מקלט אצל חברים ומכרים נוצרים. בתוך שעות אחדות, ידעו כמעט כל יהודי קופנהגן על תכנית הפעולה הגרמנית. היו גם עובדות רבות שלא ידענו באותה שעה שחזרתי מבית הספר - בין השאר, ששתי ספינות מטען גרמניות, הדונאו (Donau) והוורטלנד (Wartheland) היו באותו זמן את דרכן אל נמל קופנהגן על מנת להעביר את כל יהודי דנמרק למחנה מעבר, היכן שהוא בדרום...
...חברים ומכרים של ד"ר יורגן גרספלט ביקשו ממנו לפקוח עין על בתי הקיץ שלהם בתקופת החורף והשאירו לו את מפתחות הבתים. יהודים רבים שהגיעו ברכבת, התקבלו על ידי מתנדבים שהעבירו אותם במהירות אל הבתים הללו. ביתו של גרספלט היה מוקד המבצע. יהודים רבים מצאו בו מקלט וכאשר הגיע זמנם לשוט לשוודיה, היה יורגן מסיע אותם ברכבו. בתור רופא היה לו אישור לנסוע ברכבו גם בלילה וגם בשעת עוצר. הדייגים היו אומרים לו בכל פעם כמה אנשים הם יכולים לקחת באותו הלילה וכמה זה יעלה.
ברוב המקרים, כך על פי גרספלט, היו אלא דווקא המבוגרים שפחדו יותר מכולם. ואכן היתה להם סיבה לפחד. הדרך היתה מלאה בסכנות – בעיקר בשלב הראשון כשיצאו לים בסירות משוטים.
ההפלגה נמשכה, במקרה הטוב, ארבע עד חמש שעות, תלוי בזרמים ובתנאי מזג האוויר. בתחילה הדייגים חתרו, אך מתנדבים החליפו אותם כשהם התעייפו. חלק מהסירות היו עמוסות מאוד בגלל הכמות הרבה של הפליטים, מה שהפך את משימת החתירה לכמעט על אנושית. גרספלט הוא דוגמא ומופת לרצון הטוב שהפגינו הדנים כאשר נרתמו לסייע לעמיתיהם חסרי המזל. דוור שיצא לגמלאות, גנן בן 70 וספר, התנדבו כולם לעזור לאחד הדייגים לחתור בסירה. ההפלגה ארכה לילה שלם ורק הדייג היה ימאי מנוסה.
מתוך: הרברט פונדיק, בדנמרק זה לא יכול לקרות, De Kan Ikke Ske I Denmark: Jodernes Flugt Til Sverige I 1943. זמורה ביתן, 1996. ע' 16-22.
