עד 1944 הייתה לי משפחה גדולה. לאימי היו ארבע אחיות ואח – כולם נרצחו בשואה. גם בן אחיה נרצח, אך בתו ניצלה וחיה בישראל בשלושים השנה האחרונות. אחיו ואחותו של אבי נרצחו גם הם - הוא ברוסיה, היא בברגן-בלזן. בני משפחתי - אבי, לאסלו אבוניי, אמי, מרגיט ששם נעוריה היה נאדי, אחי איוון ואנוכי, נצלנו בזכות ארז'י...
ארז'י החלה לעבוד בביתנו כמטפלת בהיותה בת שלוש-עשרה; היה זה באוקטובר 1931. אני הייתי בת שלושה חודשים ואחי היה בן שנתיים וחצי. הורי עזבו את יוגוסלביה בחופזה, כשהם מנסים להציל את כספם שהיה מושקע בבנק יוגוסלביה, כסף שעל פי השמועות היה אמור להיות מעוקל משום שהורי היו נתינים הונגריים. באותה עת, בשנת 1931, רכשו בית מרקחת בעיר הקטנה בֶּקֶשצָ'אבָּה שבהונגריה. אמא חפשה מישהו שישחק אתנו ומצאה את ארז'י. הוריה, שהיו עניים, היו זקוקים להכנסה נוספת, ועל כן ביקשו ממנה להפסיק את לימודיה בבית הספר. היא נענתה להם ועברה לגור בביתנו. אהבנו אותה בכל ליבנו. כאשר גדלנו, החליטו הורי שעלינו ללמוד גרמנית. הם לא רצו שארז'י תעזוב אותנו ועל כן העסיקו אותה בבית המרקחת שלנו. במקביל, שכרו מורה פרטית שתלמד אותנו גרמנית. ברגע שהמורה הגיעה פרץ סכסוך ממושך בינינו לבין הורינו; איוון ואני היינו נחושים להוציא את המורה מן הבית ולהחזיר אלינו את ארז'י. הקרב הפך למלחמה של ארבע שנים; לבסוף נכנעו הורי וארז'י חזרה לגור אתנו כמקודם. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1941, נאלץ אבי למכור את בית המרקחת... מכרנו אותו במחצית מערכו ועקרנו לבודפשט. ארז'י עברה אתנו. למרות שמשפחתה גרה בבקשצ'אבה, היא לא רצתה לעזוב אותנו ואף אנו לא רצינו להיפרד ממנה. מספטמבר 1941 עד 19 במרץ 1944, גרה ארז'י אתנו בבודפשט... בפרק זמן זה עבדה בחנות אופניים, שאותה רכש אבי תמורת חלק מהסכום שקבל עבור בית המרקחת.
עם פלישת הגרמנים להונגריה ב-19 במרץ 1944, החליט אבי שיהיה זה בטוח יותר לכולם אם ארז'י תעזוב את הדירה. כבר באותו יום עברה ארז'י לגור אצל אחת מחברותיה הטובות ביותר, אך בקרה אותנו מדי יום, נשבעת וחוזרת ונשבעת שלא תניח לאיש להרוג אותנו ושלא חשוב מה שיקרה – היא תציל אותנו. באותו זמן חש אבי שיתוק מוחלט בגלל החרדה לגורל אחיו היחיד, שנעלם בחזית הרוסית בפרט ובגלל השמועות קורעות-הלב על גורל היהודים בכלל. הוא היה כה מדוכא, עד כי לא התנגד להצעתי כי כל המשפחה תתאבד. ארז'י התנגדה. היא חזרה שוב ושוב על תוכנית ההצלה שהכינה ולאט לאט החדירה בהורי תקווה. ראשית, החליטה שאל לגרמנים לגנוב את רכושנו (באותה עת היה עלינו להכין רשימות ארוכות של החפצים שברשותנו – מקלטי רדיו, תכשיטים, כסף ודברי ערך אחרים כמו גם בגדים, מגבות ומצעים). היא החביאה את הכסף ואת התכשיטים ואילו את חפצי הערך ארזה ב-15 קופסאות ענקיות ושלחה אותן לדודתי (אשת דודי, שהייתה נוצרייה). ברור שהוצאת הקופסאות הללו מן הבית הייתה פעולה מסוכנת ביותר. גרנו בקומה השלישית של בית דירות, שבו השכנים, שלושה בכל קומה, הכירו אותה ואף ידעו על קשריה אתנו. יתר על כן, היה עליה לעבור על פני דירתה של המשגיחה, אישה שלא התאים לה לחפות על אף אחד ועל שום דבר. בהיותה נאצית חשה שהיהודים לא רק מסוכנים אלא כי זוהי חובתה לחשוף את פעילויותיהם. זאת ועוד, אנשים רבים גרו ועבדו באותו רחוב והם היו עלולים לשים לב לדמות הנושאת בידיה חבילות גדולות במשך היום; בלילה לעומת זאת היה הרחוב מלא בגרמנים. אך ארז'י לא פחדה; היא הערימה על השכנים, שיחדה את המשגיחה וצפצפה על הנאצים, כשהיא ממחישה להורי עד כמה היא נחושה להציל אותנו, מה שחילץ את אבי מן הדיכאון העמוק שלו.
ב-5 באפריל 1944 כאשר הוצא אל הפועל הצו שפורסם, על פיו על כל יהודי לענוד את הטלאי הצהוב, החליטה ארז'י שאסור לנו לצאת לשום מקום בלעדיה. ואכן, מאותו יום ועד לימי המלחמה האחרונים היא התלוותה אלינו בכל פעם שהיינו צריכים לצאת מן הבית. עלי לציין שזה לא קרה לעיתים קרובות מדי: היא הביאה לנו מזון וכל דבר שהיה נחוץ לנו, כולל ספרים ומוסיקה, משחקים וצעצועים וכל מיני דברים שחשבה שישמחו אותנו. היא גם בלתה אתנו שעות רבות, כשהיא מחפשת כל הזמן מה כדאי לעשות. למרבית המזל, הבית שלנו הפך ב-1944 לבית יהודי, כך שלא היה עלינו לעבור דירה. למעשה, משפחה בת ארבע נפשות הצטרפה לדירה שלנו וארז'י עזרה לנו וגם להם לארגן את החפצים בדירה. חוץ מזה,היא השיגה לנו בחודש מאי מסמכים מזויפים. באותו זמן עבדה על תוכנית לשכן אותנו אצל משפחה שגרה בעיר קטנה סמוך לבודפשט, אך ברגע האחרון לא יצאה התוכנית אל הפועל. היו תוכניות נוספות שנכשלו ופתאום נראה היה שלא נוכל להתחמק מהגירוש הקרוב, ב-2 ביולי 1944. כאשר תוכניות אחרות קרסו, היא הופיעה בביתנו ב-1 ביולי, נחושה להיות מגורשת יחד אתנו. למרות שהורי התנגדו לכך בחריפות, היא נשארה שם לקראת היום הבא. אני עדיין שומעת את קולה, בוכה: "אינני רוצה לחיות בלעדיכם! אם אינני יכולה לחלוק את חיי אתכם, אני אחלוק אתכם את המוות!" אבל אז, לא גורשנו...כפי שאתם אולי יודעים, יהודי בודפשט לא גורשו לאושוויץ. למעשה המצב השתנה מעט: הוא השתפר בקיץ 1944 בבודפשט. כמובן שעדיין היה מסוכן לעמוד בתור, או לנסוע בחשמלית או סתם ללכת ברחובות; אנשים עדיין נעצרו בידי הגרמנים. כמעט שלא יצאנו מן הבית. ארז'י באה אלינו מדי יום והביאה לנו מזון וכל מה שהיה נחוץ לנו. היא גם רוממה את מצב רוחנו כאשר ספרה לנו חדשות טובות והבטיחה להורי שלא תניח לנו ליפול בידי הגרמנים, שהיא תציל אותנו, שהיא תחיה או תמות אתנו.
כאשר הרוסים הגיעו למזרח הונגריה בראשית אוקטובר 1944, חשבנו שהצלתנו קרובה. אך הדבר לא היה כך. כפי שאתם יודעים, לאחר הכניעה של הורטי, עלו הנאציונל-סוציאליסטים ההונגריים לשלטון והרציחות החלו מחדש. אבי נעצר ב-19 באוקטובר ואולץ לצעוד למחנה סמוך לבודפשט. ימים מעטים אחר כך הצליחה ארז'י להשיג לו מכתב-הגנה מן הצלב האדום. המכתב הגיע אליו והוא חזר אלינו לימים אחדים אך אחר כך היה עליו לשוב לשם. בינתיים ארז'י, שבקרה אותנו מדי יום, החלה לאסוף קופסאות של מזון משומר, משום שחששה מפני מצור על בודפשט, דבר שאכן קרה בדצמבר. (אנחנו לא השתמשנו בקופסאות עד לשחרור אך הן אפשרו לנו לשרוד את החודשים ינואר ופברואר 1945 מפני שחלינו בטיפוס ובמחלות אחרות). בראשית נובמבר, התפרק מחנה הריכוז שבו שהה אבי ואנשיו אולצו לצעוד למערב הונגריה ומשם לאוסטריה, צעדה שבה מתו רוב הצועדים. אבי ברח והגיע לביתנו ברחוב אבוניי (עדיין גרנו שם, כשארז'י מבקרת אותנו מדי יום). היינו יחד ימים מעטים כאשר ראינו שהנאצים מפנים את היהודים מרחוב אבוניי מס. 8 – הבית הסמוך לשלנו. ראינו כי הם מתחילים להתגודד בפתח ביתנו. עד היום אינני יודעת כיצד זה קרה, אבל ארז'י הופיעה לפתע, מפלסת את דרכה בתוך ההמון הצפוף. היא הגיעה אלינו והצליחה בדרך כלשהי לגרור אותנו אל מחוץ לבית. זה היה ב-17 בנובמבר 1944. הרחובות היו זרועים בעמדות, משמרות, חיילים נאצים ובגרמנים, שדרשו מן האנשים להציג את תעודות הזהות שלהם. כל יהודי שנתפס הובל וצורף לקבוצה יהודית, שנלכדה בתוך בית יהודי, או שנורה במקום. היא רצה אתנו ממקום למקום עד שמצאה בית מרקחת נטוש, שבעליו הניח לנו לבלות בו את הלילה. במהלך היום הבא היא הצליחה להשיג מכתב-הגנה, הפעם מצירות הוותיקן. כאשר עמדה שם בתור, הגרמנים ירו לתוך ההמון והותירו הרוגים ופצועים רבים; בנוסף, רבים נאסרו. ארז'י עמדה בתור ולא זזה. והגרמנים לא השיגו אותה. עם המכתב בידה, היא לקחה אותנו למה שנקרא "בית הוותיקן", שעמד בפינת הרחובות אבוניי וארינה. למרות סכנת המוות שארבה לה, בקרה אותנו גם כאן מדי יום והביאה כל מה שהשיגה. באותו זמן עברה לגור בדירתנו ברחוב אבוניי, כך הפכה ליותר נגישה עבורנו.
ב-3 בדצמבר 1944, התפרק בית הוותיקן. אחי ואני נלקחנו אל הגטו. ארז'י, שהופיעה ברגע שהנאצים החלו לפנות את הבית, הבינה שמוטב שהורי יניחו לנו ללכת, שכן אותנו ייקחו אל הגטו, בעוד שאם אבי לא יצליח להישאר במיטה ולהרוויח עוד שעות אחדות של המתנה בבניין, הוא ייאלץ לצאת לצעדת-מוות למערב הונגריה, 'וכפי שאתם יודעים, מן המקום ההוא לא חוזרים יותר מדי אנשים' – כך אמר השוטר האדיב, בעל לב-הזהב, לארז'י. אותו שוטר הרשה לאמי להישאר שם עם אבי. הם נשארו. אנחנו הלכנו. בשעות הבאות הצליחה ארז'י להשיג לאבי דרכון שוודי ולקחת אותו לבית שוודי מוגן ואת אמי - אל בת-דודתה. (הנאצים חזרו באותו לילה וירו בכל יהודי שהיה באותו בניין). יומיים לאחר מכן נכנסה ארז'י אל הגטו. היא רצה מבית לבית עד שאתרה אותנו ובעזרת מסמכים מזויפים שהיו בידיה הוציאה אותנו מעבר לכל עמדות השמירה של הגטו. לו היו תופסים אותה, היו מוציאים אותה להורג.
במשך הסתיו והאביב של 1944, הנאציונל-סוציאליסטים והגרמנים התרוצצו כאחוזי אמוק ברחובות בודפשט כשהם מכים, בוזזים והורגים אלפי בני-אדם בפומבי. מיום שארז'י הצילה אותנו מהגטו,ה-בדצמבר, עד ה-23 באותו חודש היא העבירה אותי לחמישה מקומות שונים, שמתוכם נאלצתי לברוח בפאניקה מארבעה: הייתי בבית ילדים של הצלב האדום (שהתפרק לפתע), במנזר (עם ניירות מזויפים אבל אז הפכתי לחשודה, מאחר שסיפרתי את הקורות אותי בגטו) בבית שוודי (שהתפרק), בבית דירות לחוף הנהר (שם נעזבתי לנפשי למשך ימים; בעל הבית נסע לגרמניה לאחר שקבל צמיד יהלומים מארז'י). ב-23 בדצמבר, היא באה לקחת אותי לבית החולים של הצלב האדום, שם הסתתרו הורי. בעזרת קשרים נכונים, השיגה ניירות מתאימים עבורי. בתקופת הזמן הזו (5 עד 23 בדצמבר) העבירה את הורי פעמיים ואת אחי – שלוש. בנוסף, בקרה אותנו ככל שיכלה.
כאשר היינו רחוקים מאוד זה מזה וכולנו – ממנה ובודפשט הייתה נתונה במצור מוחלט, מופצצת ומופגזת 24 שעות ביום, הייתה ארז'י עושה את דרכה בדרך כלל ברגל, שכן התחבורה הציבורית לא פעלה. היא באה בימי שלג ובימים קרים של גשם, רצה מבית לבית, מחפשת מחסה מפני ההפצצות. ב-23 בדצמבר העבירה את איוון לגור אתה בדירתנו הקודמת ואילו אותי העבירה לבית החולים ברחוב קִישְפַלוּדִי. איוון זוהה על ידי המשגיחה ב-2 בינואר 1945 וארז'י חשה שעליה לסלקו משם מיד. היא השיגה עבורו מסמכים והעבירה אותו לבית החולים שבו התחבאנו, הורי ואני. באותו יום ספגה בודפשט את ההפצצה הקשה ביותר שידעה. איוון וארז'י רצו, התכרבלו וגששו את דרכם החל משמונה בבוקר עד שמונה בערב. לו היו נתפסים, ניתן היה לברר את זהותו של איוון מיד. היו יורים בהם, בשניהם, במקום...כאשר הגיעו ב-2 בינואר לרחוב קישפלודי, ידיה רעדו ואני נדהמתי לגלות עד כמה הייתה חולה. באותו לילה לא שבה לרחוב אבוניי. היא נשארה אתנו בבית החולים של הצלב האדום; בפעם הראשונה מזה חודשים, הייתה המשפחה כולה ביחד... ביום הבא הלכה הביתה. ב-17 בינואר שוחררנו. מכיוון שהיינו מאוד חולים, נזקקנו ליום שלם על מנת להגיע הביתה. כאשר הגענו, היא חכתה לנו בחוץ. אם כי דירתנו לא נהרסה, בכינו בזרועותיה של ארז'י במשך חודשים ואני עדיין בוכה שם מאז.
מכוח רצונה העז להציל אותנו, קראה ארז'י תגר על הגרמנים. היא הצילה אותנו ממוות, הצילה את אחי ואותי מגורל של יתומים ואת הורי – מהפחד הנורא ביותר של בני האדם: הפחד מפני אובדן ילדיהם. החוסן והגבורה שלה העניקו לנו חיים, איפשרו לנו לגדול, ובסופו של דבר להביא לעולם ילדים משלנו.
אהבתה היא שהעניקה חיים ליהודים על פני כדור הארץ.
אני מאמינה שארז'י היא הגיבורה האמיתית של השואה.
