אמריקאי במארסיי
בהסכם שביתת הנשק שנחתם עם גרמניה לאחר נפילת צרפת ביוני 1940, התחייבה צרפת להסגיר לידי השלטונות הגרמנים את כל האנשים שהופיעו ברשימת המבוקשים של הגסטפו. רבים מהמבוקשים היו אינטלקטואלים יהודים. וכך הפליטים היהודים מגרמניה שנחלצו מן הרייך השלישי וניסו למצוא מקלט בצרפת, מצאו עצמם שוב תחת איום מצד השלטונות הגרמנים.
באותו זמן הוקם בניו יורק 'הועד לסיוע לשעת חירום' - Emergency Rescue Committee (ERC) שתפקידו היה לסייע לאינטלקטואלים ולאישים ידועים בצרפת בסכנת מעצר בגלל דעותיהם האנטי נאציות, להגר לארצות הברית. בהתערבותה של אשת נשיא ארצות הברית, אלינור רוזוולט, הסכים משרד החוץ האמריקאי לבצע הקלות במדיניות הנוקשה לקבלת הוויזה ולהעניק אשרות כניסה למספר מוגבל של 200 פליטים. וריאן פריי (Varian Fry), מומחה ללימודים קלאסיים בהשכלתו, שעבד כעורך בארגון לחקר מדיניות חוץ בניו יורק, נשלח על יד 'הועד לסיוע לשעת חירום' לצרפת. משימתו היתה להגיע למארסיי, בה שהו רבים מן הפליטים, ולמצוא דרכים להוציא אותם מצרפת. בידיו היו רשימה של 200 שמות של אנשים שהיו זכאים לוויזה וסכום של 3,000 דולרים להוצאות.
עם הגיעו למארסיי באוגוסט 1940, פריי שכר חדר במלון ספלנדיד והחל לכתוב מכתבים אל האנשים שהיו ברשימה. שמועות על דבר שליחותו התפשטו במהרה ומאות אנשים באו לבקש את עזרתו. עד מהרה הבין פריי שהקונסוליה האמריקאית לא מתכוונת לסייע לו להוציא אנשים לארצות הברית ושיהיה עליו לפעול בכוחות עצמו. פריי ניצב מול מצוקתם של הפליטים והחליט לפעול בדרכים שונות – רבות מהן לא חוקיות – להבריח פליטים שעמדו בסכנה מיידית ליפול לידי השלטונות הגרמנים. התורים של הפליטים שהשתרכו בפתח חדר המלון שלו היו כל כך ארוכים שהוא החליט לשכור משרד ולהקים צוות של עוזרים שהורכב מגולים אמריקאים, לאומנים צרפתים ופליטים – על מנת לסייע לו בתהליך המיון של הבקשות הרבות. הם הקימו את מרכז ההצלה האמריקני (Centre Americain de Secoursבצרפתית) והחלו לראיין בין 60 ל-70 איש מדי יום. שנים אחר כך פריי סיפר על הדילמות בפניהם ניצב בהחלטה למי מהמבקשים לסייע: "לא היתה לנו דרך לדעת מי באמת ניצב בפני סכנה ומי לא. היה עלינו לנחש, והדרך הבטוחה היחידה לנחש היתה לתת לכל פליט ליהנות מן הספק. אחרת היינו מסתכנים בכך שהיינו מונעים עזרה ממישהו שהיה בסכנה אמיתית ולגלות מאוחר יותר שהוא גורש אל דאכאו או בוכנוואלד בגלל שסרבנו לעזור לו."
על אף שלא היה לו כל ניסיון בעבודה מחתרתית, פריי הוציא אל הפועל מבצע מורכב. משרדו פעל בדרכים חוקיות לצד דרכים לא חוקיות. לאחר שהוענקו 200 הויזות לארצות הברית, המשרד ניסה להשיג ויזות לארצות אחרות. קריקטוריסט לשעבר מווינה קיבל מסמכים מזויפים. חלק מהפליטים הוברחו כשהם מחופשים לחיילים משוחררים על סיפון אניות צבא צרפתיות לצפון אפריקה - שהיתה עדיין תחת שלטון צרפתי. אחרים הוברחו מצרפת בדרך היבשה.
פריי ניסה לפנות פעמיים אל שר החוץ האמריקאי קורדל הל (Cordell Hull). "אלפים נמצאים בבתי הכלא ובמחנות הריכוז באירופה ללא תקווה כיוון שאין להם ממשלה שתייצג אותם... האם אין ארצות הברית ומדינות המערב יכולות לנקוט בצעדים מידיים כמו למשל לייצר פספורטים חדשים מסוג 'ננסן' (תעודות מעבר שבהן השתמשו בעבר כדי לעזור לפליטים רוסים) והענקת סיוע דיפלומטי מוגבל לאלו המחזיקים בהם?" כתב ב-10 בנובמבר 1940. מכתביו נותרו בלא מענה.
פעילותו של פריי קיבלה ממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לשמור אותה בסוד. המשטרה הצרפתית החליטה לפעול כנגדו בתקיפות. שגרירות ארצות הברית בווישי והקונסוליה האמריקאית במארסיי לא התערבו לטובתו מתוך העיקרון של שמירה על מדיניות ההגירה הנוקשה של ארצם. כצעד ראשון פשטה המשטרה הצרפתית על משרדו. בדצמבר 1940 הוא נעצר והוחזק לתקופה קצרה בספינת מעצר בנמל מארסיי. אך בכך לא היה להרתיעו מלהמשיך בפעילותו. על אף שתוקף הפספורט שלו כבר פג, הוא נותר בצרפת והמשיך במאמצי ההצלה שלו. הוא נעצר שוב על ידי המשטרה הצרפתית באוגוסט 1941 וניתנה לו שעה לארוז את חפציו לפני שיגורש אל מעבר לגבול ספרד. נאמר לו שעל הגירוש הורה שר הפנים הצרפתי על פי הבנות עם השגרירות האמריקאית. פריי תאר את עזיבתו כך: "מזג האוויר היה סגרירי וגשום כשעליתי על הרכבת. הבטתי מבעד לחלון ודמויות אין ספור הציפו את מחשבותיי. חשבתי על אלף הפליטים שהצלחתי להוציא מצרפת ועל האלף שנאלצתי להשאיר מאחור."
על פי ההערכות של פריי משרדו טיפל בכ-15,000 מקרים עד מאי 1941. מתוכן כ-4,000 מהן קיבלו מענה וסיוע ואלף הצליחו לברוח מצרפת בדרכים שונות.
בין היהודים שקיבלו סיוע מפריי לצאת מצרפת היו מספר דמויות ידועות כגון: חנה ארדנט, מארק שאגאל, ז'אק ליפשיץ(Jacques Lipchitz), זיגפריד קראקואר (Siegfried Kracauer), פרנץ ורפל (Franz Werfel) ליון פוכטונגר (Lion Feuchtwanger) ורבים אחרים.
כשנשאל למניעיו, פריי ענה שכאשר הוא ביקר בברלין ב-1935 הוא ראה איש אס אה (SA) עולב ביהודי והרגיש שהוא לא יכול להישאר אדיש ולעמוד מהצד לנוכח האירועים.
לאחר חזרתו הכפויה לארצות הברית היה וריאן פריי נתון במעקב מצד הבולשת הפדראלית האמריקאית (ה-FBI). חבריו לעבודה וחלק ממכריו התנכרו לו ונמנעו מחברתו בשארית ימיו. עד מותו המוקדם בשנת 1967, בגיל 59, הוא התפרנס מהוראת לטינית בפנימייה לבנים. זמן קצר לפני מותו קיבל את אות אבי לגיון הכבוד הצרפתי (Chevalier de la Legion d'Honneur).
ב-21 ביולי 1994 יד ושם הכיר וריאן בפריי בתור חסיד אומות העולם.
בנו של וריאן פריי נטע עץ לכבודו ביד ושם ב-1996. בטקס השתתף שר החוץ האמריקני וורן כריסטופר שבאותו מאורע התנצל בשם ממשלת ארצות הברית על היחס הפוגעני והמוטעה של משרד החוץ האמריקני כלפי פריי בתקופת המלחמה.
