גרמניה: רקע היסטורי בתקופת השואה

המדיניות האנטי-יהודית בששת השנים הראשונות לשלטון הנאצי הובילה להפרדתם ובידודם של היהודים מהחברה הגרמנית ולנישולם הכלכלי. לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, פורסמה סדרה חדשה של צווים כנגד יהודי גרמניה. הם הושמו תחת עוצר לילי, קיבלו מנות מזון זעומות בלבד, לא זכו להקצבה של ביגוד, היה עליהם לעבור לבתים שסומנו כבתים ליהודים בלבד, נאסר עליהם להשתמש בתחבורה הציבורית ובטלפונים הציבוריים, והחל מספטמבר 1941 היה עליהם לענוד טלאי הצהוב. חודש לאחר מכן, באוקטובר 1941, נאסרה הגירה של היהודים מתחומי גרמניה והחל גירושם מזרחה, תחילה אל גטאות במזרח אירופה, ובסופו של דבר אל טרזינשטט ומחנות ההשמדה.

כ-140,000 יהודים גרמנים נרצחו בשואה.

לכל המאוחר בראשית 1943 כבר היה הציבור הגרמני מודע היטב לרצח היהודים. באופן מפתיע, לא נחקק אף חוק בגרמניה שאסר על סיוע ליהודים. היה רק צו אחד מ-1941 שאסר על "קיום קשרים ידידותיים" עם יהודים. יחד עם זאת, מצילים שפעלו בגרמניה ניצבו מול הסכנה להענש ולהאסר במחנות בשל מעשיהם. אך יותר מכל, היה על המצילים להתמודד עם הקריסה המוסרית שפשטה בכל שדרות החברה הגרמנית ולחיות תחת צל הסכנה המתמדת של הלשנה מצד שכניהם – תופעה נפוצה מאוד בגרמניה הנאצית.