מתוך עדותה של אנדרה גלן

כשלקחנו את הילדים, לעולם לא אמרנו להוריהם היכן הם יוחבאו. אני יודעת היטב כמה אכזרי זה ודאי היה עבורם למסור את ילדיהם לאדם זר (כמובן שלא יכולנו לחשוף את זהותנו בפניהם ורק סיפרנו להם שאנחנו חברים במחתרת). למסור את ילדיהם לאדם זר שאפילו לא סיפר להם לאן ניקח את ילדיהם. אך זה היה אמצעי בטיחות הכרחי. למעשה, הניסיון לימד אותנו שאפילו אם נתנו להורים את הכתובת בתנאי שהם מתחייבים לא ללכת ולבקרם, הם לא היו מסוגלים לעצור את עצמם מלגשת ולבקרם ובכך לסכן את ביטחונם וביטחון ילדיהם.

פעם הייתי צריך לקחת ילד בן שנתיים בשם שארל ס' למשפחת חוואים בווזנבק (Vezenbeck). אבל הם כבר החביאו אצלם שני ילדים והייתי צריכה לקחת איתי את שני הילדים חזרה ולמצוא להם מקום מחבוא חלופי. כשהגעתי למשפחה, ראיתי ששני הילדים נדבקו בסקביאס (גרדת). היה ברור לי שלא אוכל להשאיר שם את שארל הקטן. לקחתי אותו איתי חזרה אל הפנימייה בה התגוררתי עד שאמצא לו מקום אחר. באותו הלילה היתה פשיטה על הפנימייה והילד הקטן נלקח אל מחנה המעבר מכלן. הילדים היתומים לא גורשו באותו זמן למחנות אלא הושמו במוסדות יהודיים רשמיים. מוריס הייבר (Maurice Heiber), שהיה במכלן, הצליח להוציא את הילד מהמחנה וסידר שהילד יאושפז בבית החולים סנט פייר בתואנה שיש לו קָרֶמֶת (דיפטריה). בבית החולים הוא כביכול "נפטר" ואנחנו שמנו אותו תחת שם בדוי עם הגננים.

פעמים רבות, כאשר הלכנו לבקר משפחות יהודיות, מצאנו את עצמנו בעיצומה של פשיטה. כבישים חסומים, חיילים בכל פינה ומשאיות שבאו לקחת את האנשים שיתפסו בפשיטה. למזלנו, כמעט תמיד הצלחנו להציל כמה ילדים... היינו חוצים את המחסומים עם ילד אחד בתוך עגלת תינוק ועוד שני ילדים שהחזיקו את ידינו. החיילים התביישו להציק לאם עם ילדים רבים. וכך ניצלו הילדים, אבל ההורים...