תכנן את הביקור שלך ביד ושם
תמונה
test

א'-ה': 08:30-17:00
ימי שישי וערבי חג: 08:30-14:00
שבת וחגים - סגור

יד ושם פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום. כל הביקורים ביד ושם חייבים להיות משוריינים מראש

דברי צבי נובק בטקס הענקת אזרחות כבוד לאנדרה גלן ביד ושם

באפריל 2007, אנדרה גלן-הרשקוביצ'י קיבלה אזרחות כבוד של מדינת ישראל ביד ושם.  160 ניצולי שואה, שהיו ילדים במחבוא בבלגיה בתקופת המלחמה הגיעו לטקס יחד עם בני משפחותיהם. בשם הניצולים דיבר צבי נובק:

מדאם גלן היקרה,

שנים רבות את ידועה בזכות מעשייך האמיצים בזמן המלחמה במסגרת ה–CDJ. הכירו בך כחסידת אומות העולם, והיום  את מקבלת תואר כבוד. בבלגיה אנשים רבים היו איתך בקשר מיד עם תום המלחמה. אני אומר כל זאת  כמבוא לסיפור האישי שלי.

אני חוזר אחורנית: אוגוסט 1942, אני בן 13, הנאצים מתחילים לחטוף יהודים בבריסל. אבא שלי שהיה חבר ברסיסטנס והבין מה עומד להתרחש מחפש מקום מסתור בשבילי. (סיפורי זה סופר לי על ידי המשפחה שאצלה הוסתרתי).

אבא שלי אוחז בידי ומסתובב ברחובות רובע אנדרלכט בבריסל ופונה לעוברים ושבים ושואל האם מישהו מכיר משפחה שתהיה מוכנה לקבל להחזקתה ילד. (אני לא בטוח שהוא ציין שהילד המדובר הוא ילד יהודי).  בסופו של דבר מצאתי את עצמי אצל משפחת נאגל.

אצל המשפחה כבר נמצא ילד יהודי אחד, וכעבור זמן הגיע ילד קטן נוסף. כך שבמהלך התקופה היינו שלושה ילדים יהודים שהוסתרו אצל משפחת נאגל.

הורי הסתתרו באותה עת במקום מסתור אחר בבריסל.

אני מניח שעד שנעצרו הורי על ידי הנאצים היו הם שהעבירו תשלום עבור החזקתי למשפחת נאגל.

לאחר כשנה נעצרו הורי ונעלמו מחיי, ומה שקרה אחר כך קשור קשר ישיר עם פעולות ה-CDJ. פרטי הדברים התבררו לי רק הרבה יותר מאוחר.

אני מדלג. המלחמה מסתיימת ואני מצטרף לתנועת נוער ציונית. בגיל 17 ב-1946 אנחנו  עולים לארץ במסגרת עליה ב' ומקימים קיבוץ בנגב – משמר הנגב.

כעבור כמה שנים אני עוזב את הקיבוץ, מתיישב בתל אביב, מתחתן בגיל צעיר מאוד, מקים משפחה, ילדים, עבודה, קשיי יומיום, בקיצור - למרות שאני חושב מפעם לפעם על התקופה ההיא, זכרה מתרחק והולך.

לפני כעשר שנים בביקור עם אשתי בבריסל, בן דוד שלי מזמין אותנו לארוחת ערב שבת במועדון יהודי.

האולם היה מלא ומישהו שואל אותי האם אני מכיר את מדאם גלן. אני משיב שמעולם לא שמעתי את שמה.

"בוא ואציג לך אותה".

אנחנו ניגשים לשולחן, גברת לא מוכרת לי יושבת, אני עומד והחבר שלי אומר לה: "גברת גלן – אני מציג בפנייך חבר מישראל". הגברת מרימה את ראשה ושואלת לשמי.

"קוראים לי הנרי נובק."

 

היא מסתכל עלי במבט ארוך ואומרת: "1059." נשארתי המום.
 
אני אומר לה: "סליחה, על מה מדברת?"

"זה היה מספר הקוד שלך בזמן המלחמה, אנחנו דאגנו לאחזקתך כשההורים שלך כבר לא היו."

ומרגע זה הכל נהיה לי ברור. דברים שלא ידעתי שנים רבות התגלו לי.

"בוא אלי הביתה," אומרת גברת גלן, "הכל נמצא במחשב שלי".

הגעתי לביתה ובמשך אחר צהרים ארוך סיפרה לי כיצד הכל התנהל וכיצד התנועה המחתרתית שהיא הייתה חברה בה התנהלה ופעלה להצלת ילדים יהודיים והסתרתם מפני הנאצים.

מדאם גלן, את ובאמצעותך גם כל אלה שהיו שותפים לפעילותך האמיצה,  קבלו את הערכתנו ואת רגשי תודתנו והוקרנו. אני כאן עם חלק מבני משפחתי: אשתי, ילדי ונכדי ואני מאושר לדעת שגם הם ידעו כל מה שעשית עבורם.