אני, החתום מטה, הרמן פרידריך גראבה (Hermann Friedrich Graebe), מצהיר בזאת תחת שבועה:
מספטמבר 1941 ועד ינואר 1944 הייתי המנהל והמהנדס הראשי מטעם חברת הבנייה 'יוזף יונג' (Josef Jung) מזולינגן(Solingen) בסניף שלה בזדולבונוב. במסגרת תפקידי הוטל עליי, בין שאר חובותיי, לפקח על הפרוייקטים של החברה. על פי תנאי החוזה עם שרותי הבינוי של הצבא, החברה התחייבה לבנות מחסני תבואה בשדה התעופה הישן בדובנו (Dubno), אוקראינה.
ב-5 באוקטובר 1942, במהלך ביקורי במשרדי הבינוי בדובנו, מנהל העבודה שלי, מר הוברט מוניקס (Hubert Moennikes), המתגורר ברחוב אאוסנמוהלנווג (Aussenmühlenweg) 21 בהמבורג, סיפר לי שיהודים מדובנו נורו סמוך למבנה בשלושה בורות ענק באורך של כ-30 מטרים ובעומק של כ-3 מטרים. מספר היהודים שנרצחו מדי יום היה כ-1,500. כל 5,000 היהודים שחיו בדובנו לפני הפוגרום יועדו להשמדה. מאחר וההוצאות להורג בוצעו בנוכחותו של העובד שלי, הוא היה תחת הרושם הכואב של המראות בהם חזה.
אחר כך הלכתי, מלווה במוניקס, אל איזור העבודות. ראיתי תילים גדולים של עפר באורך של כ-30 מטרים ובגובה של כשני מטרים. משאיות חנו לא הרחק משם. אנשי מליציה אוקראינים הוציאו אנשים, תחת פיקוח של חיילי אס אס. אנשי המליציה היו גם השומרים והנהגים של המשאיות. האנשים בתוך המשאיות ענדו טלאי צהוב מקדימה ומאחורה על בגדיהם.
מוניקס ואני הלכנו ישר לכיוון התעלות מבלי שמישהו יעצור אותנו. כשהתקרבנו אל התלולית, שמעתי סדרה של יריות רובה קרובות. האנשים שהיו על המשאיות- גברים, נשים וילדים – הוכרחו להתפשט מול עיניהם של אנשי אס אס שאחזו בידיהם שוטים. הם הניחו את הבגדים שלהם - כל פריט במקום אחר: את הנעליים, את הבגדים ובגדים תחתונים בנפרד. ראיתי ערימת נעליים, משהו כמו 800-1,000 זוגות, ערימות ענק של תחתונים ובגדים. בלי לבכות או לזעוק בקול, האנשים התפשטו ועמדו, משפחות משפחות, מתחבקים יחד ונפרדים זה מזה, בעודם מחכים לסימן מחייל האס אס שניצב בקצה התעלה ושוט בידו. במשך 15 הדקות שעמדתי שם, לא שמעתי ולו תלונה אחת או בקשה לרחמים. צפיתי במשפחה בת שמונה נפשות - איש ואישה כבני חמישים, מוקפים בילדיהם בני שנה, שמונה ועשר, ושתי בנות גדולות יותר בנות עשרים ועשרים וארבע, אני מעריך. אישה מבוגרת, ששערה היה לבן לגמרי החזיקה תינוק בידיה, נענעה אותו ושרה לו שיר. התינוק צעק בשמחה. ההורים הסתכלו בקבוצות האנשים ובעיניהם דמעות. האב החזיק בידו את הילד בן העשר ודיבר אליו בלחש. הילד נאבק לעצור את הדמעות. ואז האב הצביע באצבעו אל השמים ותוך ליטוף ראשו של הילד, הסביר לו דבר מה. באותו רגע, איש האס אס ליד התעלה קרא לאחד מן החיילים האחרים. האחרון ספר קבוצה של עשרים איש וציווה עליהם לעמוד מאחורי התלולית. בתוך הקבוצה הייתה המשפחה עליה סיפרתי כרגע.
אני עדיין זוכר את הנערה הצעירה, צנומה ושחרחורת, שבעודה חולפת לידי הצביעה על עצמה ואמרה "עשרים ושלוש." הלכתי מסביב לתלולית וניצבתי מול מראה מבעית של קבר אחים ענק. הגופות היו ערומות בצפיפות כה רבה, עד כי רק ראשיהם של הקרבנות בצבצו. רובם היו ירויים בראש והדם ניגר על כתפיהם. חלק עדיין זזו. אחרים הרימו את ידיהם על מנת להראות שהם עדיין חיים. התעלה הייתה מלאה עד כדי שני שלישים מעומקה. להערכתי היו בה כאלף גופות. הפניתי את מבטי אל האיש שניהל את ההוצאה להורג. הוא היה איש אס אס. הוא ישב, רגליו מתנדנדות, בקצה הצר של התעלה, רובה אוטומטי נח על ברכיו וסיגריה בפיו. האנשים, ערומים לגמרי, ירדו מספר מדרגות ונעצרו במקום שאיש האס אס הורה להם. כשפניהם אל המתים והגוססים, הם דיברו אליהם בשקט. אז שמעתי סדרה של יריות. הסתכלתי לתעלה וראיתי את גופם מתקפל, ראשיהם שמוטים והם צוללים על הגופות שמתחת. הדם זרם מעורפם. נדהמתי מכך שלא הורו לי להתרחק מהמקום, אך הבחנתי סמוך למקום בו עמדתי בשניים או שלושה אנשי הדואר במדיהם. קבוצה חדשה של קרבנות הגיעה למקום. הם ירדו קצת אל תוך התעלה, הסתדרו בשורה לפני הקרבנות הקודמים ונורו למוות. בדרך חזרה, כשהקפתי את התלולית, ראיתי משאית מלאה נוספת שהגיעה זה עתה. במשאית היו רק חולים ונכים. נשים שהיו כבר ערומות הפשיטו אישה בעלת גוף כחוש. רגליה היו רזות באופן מחריד. היא נאחזה על ידי שתי נשים ונראתה משותקת. האנשים הערומים הובילו אותה אל מאחורי התלולית. עזבתי את המקום עם מוניקס ונסעתי בחזרה לדובנו.
למחרת בבוקר, כשחזרתי לאתר הבנייה, ראיתי כשלושים גופות ערומות שרועות במרחק של כעשרה מטרים מהתעלה. חלקן עוד היו בחיים. הם בהו בחלל במעין מבט אטום, מבלי לחוש כנראה את צינת הבוקר או להבחין בפועלים שעמדו סביבם. נערה כבת 20 פנתה אליי וביקשה שאביא לה בגדים ואעזור לה לברוח. באתו רגע שמענו מכונית מגיעה במהירות רבה. ראיתי שזהו רכב של האס אס. חזרתי אל עבודתי. עשר דקות מאוחר יותר נשמעו יריות רובה מהתעלה. היהודים שנותרו בחיים היו צריכים להשליך את הגופות אל הבור. אחר כך הם שכבו בעצמם על הקרקע וחיכו לקבל כדור בעורף.
