נכבדי,
ברצוני להביע את תודתי העמוקה על הכבוד הגדול שהוענק לי לקבל את המדליה, את התעודה והאפשרות לרשום את שם הרדגה למשפחה הבינלאומית של חסידי אומות עולם.
אני גם גאה שניתנה לי הזכות לנטוע עץ על הר הזיכרון פה במדינה שבה חיים חברינו שאיתם התחלקנו בגורל המשותף.
הידידות בין המשפחות חביליו והרדגה התחילה שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה, כאשר מחצר ביתנו יוסף חביליו בנה בית חרושת לצינורות השני בגודלו בכל המדינה. ידידות זו נחתמה בקשר כמעט משפחתי ב-14 באפריל 1941. באותו יום נורא, כאשר בהתקפת אויר נהרס בית הכנסת, בתים עלו באש, ואנשים ברחו ליערות. כשחזרו למחרת מצאו בתים חרבים, חנויות ובתי עסק שדודים, אנשי קהילה מוכים ונבהלים.
כאשר נודע לנו שגם הבית של חברנו חביליו נפגע, רצנו להושיט להם עזרה. מצאנו אותם חסרי כל. הבאנו את כל המשפחה, את יוסף, אשתו ושני ילדיו אלינו. היה זה הפעם הראשונה שגבר זר לן אצלנו.
בשבילנו הנשים, שנהגנו ללכת לפי הדת והמסורת מכוסות פנים - היה זה אסור. אבל בעלנו מוסטפה ואיזטרחמטלי קיבלו אותם במילים אלה: "ביתנו הוא ביתכם, תרגישו כאילו אתם בביתכם. נשותינו לא יסתירו את פניהן לפניכם כי כמו בני משפחה אתם. כיום כאשר נשקפת סכנה לחייכם לא נעזוב אתכם".
כך קיבלו אותם רחמטלי (ז"ל) מוסטפה ואיזט.
אבל הסכנה גברה מיום ליום. על הקירות היו הודעות אזהרה לא להסתיר יהודים. על קיר ביתנו שעמד מול בניין הגסטאפו היה שלט ענק עם איום שיהרגו אותנו ואת ילדינו אם נסתיר יהודים. יוסף חביליו לא רצה לסכן את חיי משפחתי ומצא דרך להעביר את משפחתו לאזור שהיה בשלטון איטלקי, אבל הוא בעצמו הוסגר ונשלח לבית הסוהר. יום אחד אחותי יצאה לרחוב - מכוסת פנים כמובן – וראתה את יוסף מנקה רחובות תחת השגחה קפדנית של אוסטשה. היא פרצה בבכי. יוסף שלנו מנקה רחובות. היא רצה הביתה, סיפרה לנו את הכול ומיום זה היינו מביאים לו אוכל בכמויות כאלה שהספיקו לכל הקבוצה. עברו חודשים ספורים. יוסף סבל הרבה, היה נידון למוות, הצליח להימלט ולבוא שוב אלינו. כמובן שקיבלנו אותו כאח.
דרך וילון ראה ושמע מה עושים ליהודים בבניין הגסטאפו ממול ואיך אחרי עינויים איומים משליכים אותם מקומה שלישית לרחוב. חודשיים נשאר אצלנו הפעם. כבר לא נותרו יהודים בעיר. כולם נלקחו. יוסף שהתגעגע לראות את אשתו וילדיו הצליח להשיג תעודות ולברוח לאזור האיטלקי, להתאחד עם משפחתו ולהצטרף לפרטיזנים. אחרי המלחמה שמחנו לראות את כל המשפחה שלמה ובריאה. תכשיטים שהסתירו אצלנו אפשרו להם להתחיל חיים חדשים. היום פה בישראל. הילדים גדלו והקימו משפחות ואני שמחה באושרם.
ראשית כל תרשו לי להביע את התפעלותי העמוקה למוסד זיכרון יד ושם שבאצילות נפש ובכבוד מטפח את זכרם של קורבנות השואה. עונג רב הוא בשבילי האפשרות להנציח את שם אהובנו ודווקא פה בין צדיקים ברחבי העולם שסיכנו את חייהם ואת בטחון משפחותיהם למען הצלתם של שכניהם - חבריהם היהודים.
אבינו רחמטלי (ז"ל) אחמד סדיק-שרלופ נולד בסילון והיה מקורב לקהילה ממונסטיר. לסאראייבו הגיע בשנת 1913 ומיד רכש לו חברים בין יהודים רבים. כאשר התחילו הרדיפות היה בקוניצה. ידענו שהוא עוזר ליהודים רבים אבל רק על מקרה אחד סיפר לנו.
היה זה בתחילת 1942. אבינו אחמד הזדמן לתחנת רכבת בקוניצה כי שם יש הצטלבות. פתאום הבחין באיזידור פאפה, סוכן מסאראייבו, אשתו ושני ילדיו איך יוצאים מרכבת שזה עתה הגיעה מדוברובניק ועולים לרכבת בכיוון סאראייבו. אבי ניגש אליו לשאול לאן הוא נוסע. "לסאראייבו, הביתה". אבי סיפר לו שבסאראייבו כבר אין יהודים, שכולם נלקחו למחנות ואם יופיע שם ייקחו אותו מיד יחד עם משפחתו ליאסנובץ. הם לא ידעו מה לעשות, אבל אבי ידע, הוא לקח את כל המשפחה אליו הביתה, מצא להם תעודות והעביר אותם לאזור שהיה תחת כיבוש איטלקים. כולם ניצלו, רק אבי לא. הלשינו עליו ובאחד הטרנספורטים האחרונים לקחו אותו ליאסנובאץ ושם הוצא להורג באשמה שהציל יהודים. על מצבת ענק בסאראייבו, שהוקמה לזכר קורבנות ולוחמים, נמצא בין שמות היהודים גם אבינו אחמד סדיק-שרלופ. מקום קבורתו אינו ידוע.
