"מצבה שתגיע עד השמיים...לא מאבן אלא ממעשים טובים"
סיפורן של אולנה הוריהורישין (Olena Hryhoryshyn) ושל דוניה רוזן הוא סיפור החורבן והרצח – סיפור של ילדה בת 12, שכל משפחתה נרצחה, ששורדת ביער כחיה נרדפת – אך זהו גם סיפור של התגלמות האנושיו.
דוניה רוזן נולדה בקוסוב בשנת 1930. כשהייתה בת שנתיים מתה אמה. אביה נישא בשנית והעתיק את מקום מגוריו לקולומיאה. דוניה נשלחה לחיות עם סבה וסבתה, הורי אמה, שהיו בעלי פונדק בכפר ששורי (Szeszory), במחוז קוסוב. שם גדלה בחיק הטבע – ילדה בודדה שאהבה לשוטט ביער. כפי שהתברר בהמשך, הקשר לטבע והאהבה ליער היו משמעותיים להשרדותה, ואולי אפילו הצילו את חייה.
עם הכיבוש הגרמני, נאלצה המשפחה לעזוב את הכפר לאחר ששכנים התנפלו על ביתם ובזזו אותו. הם עברו לגור בבית הדוד בקוסוב. באקציה של 16-17 לאוקטובר 1941, בה נרצחו כ–2,200 יהודים, הצליחו דוניה וסבתה לברוח מן הבית לפני שהרוצחים הגיעו. דוניה התדפקה על דלתות השכנים. שכנה אחת סירבה לפתוח את הדלת, אך אחרת נתנה להן מסתור. כשהן במקום המחבוא שמעו את הסבא מתחנן על חייו לפני שנרצח. שנה אחר כך, ב-28 לספטמבר 1942 נערכה שוב אקציה. כל בני משפחתה נרצחו, ודוניה בת ה 12 נותרה לבדה. בתושיה מופלאה הצליחה להימלט מקוסוב והחלה נודדת בין הכפרים בסביבה כשהיא מוצאת מפעם לפעם מחסה אצל איכרים. אחת ממטיבותיה ביקשה להעביר אותה לסטפן הריהורישין שהתגורר עם אחותו אולינה בבקתה בקצה היער בכפר מיקיטיניץ. האח הסכים לאחר יד והטיל את האחריות על אחותו אולינה. מאותו רגע, משך שנה וחצי עד לשחרור האיזור קשרה אולינה את גורלה בגורלה של דוניה. היא לקחה עליה חסות בלי להתחשב בסכנות ובעוינות של הסביבה. האישה הפשוטה קשת היום, שהייתה אז בת למעלה משישים שנה, גוננה וסוככה על הילדה, עברה עמה תהפוכות רבות, ובדרכה הפשוטה הרעיפה עליה אהבה וחום.
זמן קצר לאחר הגעתה של דוניה, שינה אחיה של אולינה את דעתו והחליט לגרש את הילדה מביתו. אולינה, שלא רצתה להיפרד מבת חסותה, עזבה יחד עמה. שוב החל פרק נדודים מכפר לכפר. הזקנה חיפשה עבודה על מנת לקיים את שתיהן, אולם הקור החורפי העז היקשה על יכולתן לשרוד, ואולינה החליטה לחזור לביתה ולהסתיר את קיומה של דוניה מאחיה. אולינה הסתירה את הילדה בבית, והייתה יוצאת לעבודה. בשובה הייתה מביאה לדוניה אוכל, ולפעמים גם עיתון ישן או ספר קרוע שמצאה.
השתיים חיו בצל סכנה מתמדת מפני הגרמנים או מלשינים ומשתפי פעולה מקומיים. פעם אף הגיע שוטר לבית, ואולינה ודוניה הוכו באכזריות ונגררו לאורך רחוב הכפר. באורח נס הצליחו להימלט. שוב ברחו ליער, שם בנתה אולינה מקום מסתור לדוניה. הילדה התחבאה ביער, וכל ערב באה אולינה לבקרה והביאה לה מזון. כאשר גברה הסכנה, לקחה אותה אולינה למקום מרוחק יותר בהרים.
החזית התקרבה, אולם בתוהו ובוהו שהשתרר גברה גם הסכנה. שוב נתפסה דוניה. הפעם הצליחה לברוח ולחצות את הנהר פרוט לגדה השנייה שכבר שוחררה בידי הצבא האדום. את אולינה הוריהורישין לא ראתה עוד לעולם.
בשנת 1948 עלתה דוניה לישראל. ב-1956 החלה לעבוד ביד ושם, תחילה בפנקס הקהילות, ואחר כך ועד לפרישתה מיד ושם, כמנהלת המחלקה לחסידי אומות העולם.
דוניה רוזן לא הקימה משפחה. את ספר זיכרונותיה, ידידי, היער, שיצא בהוצאת יד ושם, הקדישה למצילה שלה. בספר מצויות שתי הקדשות: "ספר זה מוקדש לאולינה ולכל האולינות האלמוניות שסיכנו חייהן להצלת ילדי ישראל". ובעמוד הבא: "לאולינה – אולינה היקרה, הלא נשכחת, אילו הייתי פסלת הייתי יוצרת אנדרטה שלך, הייתי מנציחה את דמותך הנאצלת – דמות אם המוכנה לסבול ייסורים אכזריים ביותר למען ילדיה, המוכנה להקריב גם את חייה בכל עת ובכל שעה. כי אם היית את לי – אם שבשחר ילדותי אבדה לי. לדאבוני איני לא פסלת ולא משוררת, אין ידי משגת להביא לך אלא שי צנוע זה – זיכרונות אלה שנכתבו מתוך צורך נפשי ולבבי עמוק. קבלי אותם, אולינה היקרה, כביטוי לאהבתי הגדולה אליך, ביטוי לרחשי תודתי והוקרתי. אולינה היקרה והאהובה – לא אשכחך לנצח."
בשנת 1955 מילאה דוניה רוזן 17 דפי עד לבני משפחתה שנספו: ביניהם אביה, אברהם רוזן, סבה וסבתה, רפאל ופייגה פייגר, דודים ובני דודים. ב-15 ליוני 1965 החליטה הועדה לחסידי אומות העולם להכיר באולינה הוריהורישין כחסידת אומות העולם. בהר הזיכרון ניטע לכבודה עץ.
בספרה האוטוביוגרפי, "ידידי היער" כתבה:
"רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד לשמים, ציון שיראה אותו העולם כולו. פסל – לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים."
